תוספתא כפשוטה על ברכות ד:יד

140. מליח וכו'. עיין במשנתנו (פ"ו מ"ז) ובדק"ס עמ' 233 הע' ז'. ובירושלמי (פ"ו ה"ז; י' ע"ד): ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן מתניתא עד שלא למדו סעודת מלכים, ובמקום שעושי' את המליח עיקר וכו'. כלומר בראשונה, כשהיו עניים, לא אכלו לפני הסעודה ולאחריה אלא מלוחין גרידא (עיין קידושין ס"ו א', והמפרשים פירשו שם מלוח - עשב ששמו מלוח), אבל אח"כ כשלמדו סעודת מלכים, כלומר סעודת עשירים, 25 הקריקטורה המפורסמת ביותר לסעודת מלכים היא סעודת טרימלכיון של פטרוניוס. כבר פקעה חשיבות המליחים כממשיכים של תאות האכילה והשתיה, ובמקומם באו כל מיני מתיקה וכיסנין. ובבבלי (מ"ד א') פירשו את המשנה באוכלי מליחים אחרי פירות גינוסר, שהמליח בא לבטל את המתיקות היתירה שנצטברה אחרי אכילת הפירות. ומכיון שאי אפשר לאכול את המליח לבדו אוכלין אתו פת, ונמצאה הפת טפלה למליח. והביאו שם מעשה בר' יוחנן שאכל הרבה פירות גינוסר ונשבע אח"כ שלא טעם מזונא. ועיין עירובין ל' א'. וברור מן העניין שר' יוחנן אכל אח"כ מליח עם פת, ומ"מ נשבע שלא אכל מזון, מפני שהפת טפל למליח, ולא ברך עליו לא המוציא ולא ברכת המזון, והשמיע לנו את ההלכה שפת עם מליח אינו מזון, מפני שאין מברכין עליו. וכן נ"ל הפירוש גם במקבילה בירושלמי עירובין (פ"ג ה"א, כ' ע"ד ובמקבילות בנדרים ונזיר): אמר ר' חייא בר בא ר' יוחנן אכל חליטן ואמ' לא טעמית מזון (כ"ה בנדרים פ"ו ובנזיר פ"ו) בההוא יומא. ובב"ר (פצ"ד, ב', עמ' 1172): ר' יוחנן כד הוה אכיל אליטין הוה אמ' לא אכלית מזון יומא דין. ונ"ל שאין "חליטין" אלא אליטין, הליטין, כלומר מלוחים (עיין במלונו של לידל וסקוט עמ' 67 ערך άλίτης) ואכל אותם עם הפת, ומ"מ אמר שלא אכל מזון, כמו בבבלי הנ"ל. ולפ"ז מלמדנו הבבלי שאפילו אחרי שלמדו סעודת מלכים, לא בטל דין המשנה, ובכגון דא מברך על המליח ופוטר את הפת.

241. מליח הבא וכו'. בבבלי (מ"א ב'): אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה וכו'. ונשנו שם ג' מדות בזה. וברשב"א שם: "ועדין יש מדה ד' שלא נתפרשה, והיא דברים הבאים לפני הסעודה ושדעתו לאכול פת אחריה וכו', ונ"ל שהיא במחלוקת בירושלמי וכו' אבל למטה משם אמרו בירושלמי (פ"ו סה"ה, י' ע"ג) ר' בא בריה דרב פפא בעי אהין דאכל סולת ובדעתי' מיכל פיתא מהו מברכ' עליה דסולתא בסופה וכו', צריך לברך בסוף, וכן [נ]ראה עיקר". וכן במאירי שם (עמ' 140): "יש מפרשים שאם באו פירות קודם סעודה וברך עליהן ואחר כך ברך על הפת (עיין ב"י בטאו"ח סי' קע"ז ד"ה ודע שרש"י) וגמר סעודתו שאין ברכת הסעודה פוטרת של אותן הפירות וממה שאמרו בתלמוד המערב ר' בא בעי אהן דאכל סלת וכו' צריך לברך בסוף". ולפ"ז גם לפנינו אין ברה"מ פוטר את המליח וצריך לברך אחריו במיוחד, ור' חנינא הולך בשיטת ר"ג אביו (להלן סהט"ו) שגם על מאכל שלא ממין שבע ולא ממין דגן מברך אחריו.

342. לאחר המזון וכו'. וזו היא מדה ג' שבדברי ר' פפא בבבלי מ"א ב'. ועיין בבלי מ' א', מ"ד א' (ודק"ס שם עמ' 235 הע' צ'), תענית ל' א'. וגם כאן מיירי שהמליח הוא עיקר, והפת באה רק לבטל חריפות המליח.

444. ככר וכו'. מכאן נראה שמנהגם היה להביא ככר שלם בסוף הסעודה לפני ברכת המזון. וכבר העירו המפרשים שהבבלי בסנהדרין (צ"ב א') כאילו סותר לכלל זה. ברם ברור שלפני הגאונים היתה גירסא אחרת בבבלי ופרשוה בדיוק להפך מפירושו של המיוחס לרש"י שם. וכן מביא בשבה"ל השלם (ס' ברכות סי' קנ"ה. בתשה"ג הוצ' קורוניל סי' נ"ז הגי' משובשת קצת עיי"ש): שאלו לפני ר' פלטוי ב"ר יעקב גאון וכו' כי קאמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פת שלמה על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, לברך קודם סילוק (כלומר, סילוק השלחן) יפה, או יסלק ויברך. והשיב וכו' והא דר' אלעזר הכי גרסינן אמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פת (כלומר, ולא גרסינן שלמה) על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אם משייר פת שלימה לא מסלק, ואם אינו משייר פת שלימה ומשייר פיתותים יסלק, (ו)אי איכפת ליה. ואעפ"י שהגאון לא גרס "שלמה" בדברי ר' אלעזר, אבל אף הוא פירש את מסקנת הגמרא שצריך להשאיר פת שלמה, ואם עשה כן אינו מסלק את השלחן. 26 עיין הגירסא והפירוש ביר רמה במקומו ובדק"ס שם עמ' 258, הע' מ'. ובח"ד העיר על הזוהר פ' יתרו [פ"ז ע"ב] ועל שו"ת הרדב"ז [ח"א, ליוורנו תי"ב] סי' ר"א. ועיין בברכ"י או"ח סי' ק"פ. ועיין גם בשלחן ארבע, ש"א ברכה ג', ד"ו ד' ע"ד, ובבאר שבע לסנהדרין במקומו. ולפלא שהאחרונים לאו"ח הנ"ל לא העירו על התוספתא כאן. ועיין בבאורי הגר"א שם אות ב', ומכאן סיוע לפירושו, שכל זמן שהפרוסות על השלחן אין מביאים פת שלמה. נמצאנו למדים שבזמן האמוראים הראשונים היה עדיין קיים המנהג להשאיר פת שלמה לפני ברה"מ לסימן ברכה, וסימן ברכה זה שמש גם סימן גדול לאורחין.

545. דגה וקטנית. כ"ה גם בד, ובד"ח העבירו שתי מלים אלו לרהט"ו ותקנו "דגן" במקום "דגה", ואין לכ"ז שום יסוד.