תוספתא כפשוטה על ברכות ד:כ

198. בעל הבית וכו'. כל הברייתא בשם התוספתא בתוספ' פסחים ק"ב א' ד"ה כשהן, חולין פ"ב ב' ד"ה אסור, רשב"א שם ד"ה אמר להו, רא"ש שם פ"ו סי' ה', ר"ן שם פ"ו סי' תתי"ד, סמ"ג עשין כ"ז, ה' ברכות שבסעודה, קי"ב ע"א (ועיין הגה"מ פ"ד מה' ברכות ה"ג אות ה'), רבינו ירוחם, אדם, נתיב ט"ז ח"א. ובבבלי (פסחים ק"ב א'): תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך. ועיין מ"ש על ברייתא זו בבעה"מ במקומו ובמאירי שם ק"א סע"ב. ועיין בה"ג, ה' קידוש והבדלה, ד"ו י"ב ע"ד, ד"ב עמ' 45, ובעיטור ה' מצה ומרור, הוצ' רמא"י קל"א ע"ד, ובראבי"ה סי' תקי"א, ח"ב עמ' 138, ובראשונים שציין המו"ל בהערה 17 שם.

299. הפליג וכו'. אף כאן פירשו בתוספות הנ"ל (וכן הביאו בשמם כמה מן הראשונים הנ"ל) שאין הכוונה כאן שצריך לברך למפרע אם חזר, אלא אם יודע שחברו קראו להפליג, מוטב הוא שיברך מיד על המזון, שמא ישהה עד כדי רעבון, אבל בדיעבד אם לא ברך ברכת המזון, אינו צריך לברך כשחזר. ובעלי התוספות מביאים ראיה לדבריהם מן הברייתא ביומא (ל' א'; לעיל הי"א) ששנינו שם: דיבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים, ומשמע דה"ה ברכת המוציא, אבל ברה"מ לא קאמר דצריך. (עיין בריטב"א יומא שם שמפרש שהיסח הדעת ששם הוא לענין נטילת ידים גרידא, מפני שסתם ידים משמשניות הן, אבל ברכת המוציא אינו צריך לברך, דכי הדר לקיבעיה הדר, כרב חסדא בפסחים). ולבסוף הסיקו בתוספות שאין הלכה כאותן ברייתות, אלא אפילו ברכה לכתחילה לא צריך, דקיימא לן כרב חסדא, דאמ' לקיבעא קמא הדר, והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתיא כר' יהודה. 38 מלשון הסמ"ג שהזכרנו משמע שאין הלכה כברייתא שלנו גם ברישא, בברכה למפרע; ומכאן שפירש את הברייתות כפשוטן, ולא כדברי התוספות שעצה טובה קמ"ל, וכן פירשו הגאונים והר"מ, עיין להלן. ברם כבר העיר ברשב"א (חולין פ"ו ב') שכ"ז הוא לשיטת הפוסקים כרב חסדא, אבל הגאונים והרי"ף (עיין אוה"ג פסחים עמ' 150) פסקו כרב ששת שאפילו בדברים הצריכים ברכה לאחריהם אם שנה את מקומו מברך מחדש. ועיין בראשונים שציינו בבבא הסמוכה לעיל. ועיין גם בה"ג ברכות פ"ז ד"ו, י' ע"ב, ד"ב עמ' 60. ולפי דעתם הברייתות שלנו הלכה הן. והר"מ (בפ"ד מה' ברכות ה"ג) פסק: היה אוכל וקראהו חבירו לדבר עמו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וכו'. ובהשגות שם: "הפליג בזה (קרא על הר"מ את מליצת התוספתא כאן), דכל לפתח ביתו לאו עקירה היא וכו'." ומזה נראה ששניהם פירשו את התוספתא כאן שמחמת הרחק מקום אתינן עלה. ולולא דבריהם היה נראה שהברייתא שלפנינו מדגישה כאן לא את עקירת המקום, אלא את המשך הזמן. והפליג פירושו הפליג בשיחה ארוכה, והפליג את דעתו (אלא שאם לא עקר כלל את מקומו, הרי מקומו נעשה הוכח, ואין כאן היסח הדעת). וכן בירושלמי יומא (פ"ג ה"ב, מ' ע"ב): תני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם להפליג טעון טבילה, אם לשעה טעון וכו'. ובבבלי זבחים (כ' ב'): יצא חוץ למחיצת חומת העזרה, אם לשהות טעון טבילה, אם לפי שעה טעון וכו'. ועיין מ"ש לעיל בהי"א. ובירושלמי ספ"ו: שינוי מקום צריך לברך. הסיע דעתו כמי שהוא שינוי מקום.