תוספתא כפשוטה על ברכות ד:ד

19. תרגומה וכו'. תרגומה (או טרוגימה), τράγημα, הוא מאכל הבא לקינוח סעודה, ובדרך כלל פירות יבשים. ומספרי היונים (עיין במלונו של לידל וסקוט בערך מלה זו) אנו למדים שאכלו בתרגימה אגוזים, תאנים ואפונים יבשים, כלומר כל מיני מתיקה שגירו את תאוות השתיה. ובבבלי יומא (ע"ט ב') אמרו: מאי מיני תרגימא - פירות. ועיין להלן.

2מיני כסנין. וכ"ה בד. וכ"ה בשם התוספתא בר"ח לברכות (אוה"ג ברכות ח"ג עמ' 51) ולעירובין כ"ט סע"ב. וכצ"ל בר"ח פסחים ק"ז ב', וכ"ה בערוך ערך כסן א' וערך תרגימא, וכן הביא בשמו בס' יחוסי תו"א ערך ביריא (ח' ע"א, הוצ' רי"ל פישמן, עמ' 29). אבל בתוספ' פסחים ק"ז ב' ד"ה מיני (ועיין דרשות מהרי"ל ריש ה' יו"ט, ד' קרימונא שי"ח, ב"ט ע"ב), תוספ' ישנים יומא ע"ט ב' ד"ה מיני, סמ"ג עשין ל', קי"ו ע"ד, רא"ש פסחים פ"י, סי' י"ט, וסוכה פ"ב, סי' י"ג, גרסו כאן: בורא מיני מזונות. ובכי"ע הורכבו שתי הנוסחאות. ואשר למהות הכיסנין נתבאר בהוספה שבה"ג ד"ב עמ' 54: פי' כיסאני, לוקחין חיטין ופולין ומבשלין אותן ונקראין כיסאני. ורב האי השיב (תשה"ג אסף ח"ב, ירושלים תרפ"ט, עמ' 181): וששאלת פת הבאה בכיסנין (ברכות מ"א ב' ומ"ב א') מהו. מביאין פירות ופת נקיה ונותנין בה שמן ודבש ואיגוזין וכו'. (ועיי"ש עמ' 180). ובמלונו הסורי של פיין סמית (עמ' 1787, ד"ה כסנא) מתאר את הכסנין: פירות יבישים, שקדים, אגוזים, צמוקים וכו'. ובר עלי (הובא במלונו של בן יהודה ד"ה כסן, עמ' 2466 סוף הע' 3) מתאר אותן: חטה קלויה ומיני פירות ותבלים יבשים. ומכתובות י"ז ב' אנו למדים שתרגמו את המלה קליות שבמשנה (פ"ב מ"א): כיסני, והעירו כבר ע"ז תלמידי ר' יונה (אבל עיין בס' הישר לר"ת סי' ע"ד, י"א ע"ג, ושם משמע להפך). וכן משתמש בה"ג בכיסני במקום קליות, עיין להלן, ועיין במלונות לתרגומים. ומכאן שאין בין תרגימא ובין כסנין ולא כלום, אלא שהראשון יונית והשני כנראה שמית. וכן בירוש' פסחים פ"י ה"א, ל"ז ב': מהו לוכל מיני כיסני'. מהו לוכל מיני תרוגימא, ויש כאן רק הבדל בלשון ולא בעניין. ומכל הנ"ל ברור שאכלו בקינוח סעודה פירות האדמה ופירות האילן, ובמקומות אחרים גם קליות. והנה על אפונים מברך בורא פרי האדמה, וכן צריך לברך על קליות לשיטת הבבלי ל"ז א' (עיין שו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ק ד'). וכן בבה"ג (פ"ו, ד"ו ז' ע"א, ד"ב עמ' 54): כיסאני בורא פרי האדמה. ולפ"ז יש לפנינו בתרוגימא כמה מינין, שעל מקצתם מברך בורא פרי האדמה ועל מקצתם בורא פרי העץ. ולשיטת בה"ג מברך על שניהם ברכות מיוחדות, שהרי כן הוא פוסק (הנ"ל ז' ע"ג, ד"ב עמ' 56): אבל אייתי כיסאני ועינבי, על עינבי מברך ברישא דאחשבינהו קרא, ובתר כן על כיסאני בורא פרי האדמה וכו' והיכא דקדים ובריך על פרי האדמה לא מיפטר פרי העץ וכו', ועיין רש"י מ"א א' ד"ה אבל בשאין, ועיין מ"ש בפירושי להלכות הירושלמי להר"מ עמ' מ' סוף אות ל'. וכמה מן הראשונים ז"ל (עיין מאירי מ"ב א', 144, ע"ב; כפו"פ פט"ו עמ' שע"ג) העירו שפרפרת שלאחר המזון היא גרזימי והיא פת הבאה בכיסנין, עיי"ש. ורמזו למדרש וי"ר פ"ט, ה': הדא גרזמיתא אינה באה אלא באחרונה ויש בה מינין הרבה. וחלק מן המינים הללו נמנו במדרשות (עיין תנחומא במדבר סי' כ"ב, הוצ' בובר סי' כ"ז ומ"ש בפרושי הנ"ל עמ' מ' אות ל') והם: תורמסין, אגוזים ותמרים, כאותם המינים שנמנו בתרוגימא. ומן הירושלמי פ"ו, י' ע"ג, ומן המדרשות הנ"ל אנו יודעים שנהגו בא"י לברך על התורמוסין בורא פרי האדמה. ופטרו את השאר. ועיין חילופי מנהגים שבין א"מ ובני א"י סי' כ', הוצ' מרגליות עמ' 130 ואילך. ומן הרשימה של הברכות לפני המזון בהגדה של פסח מן הגניזה שפרסם גרינסטון (בצייטשריפט פיר הברעאישע ביבליאוגרפיע חט"ו, 1911, עמ' 122) אנו למדים שגם בפרפרת שלפני המזון ברכו ברכות מיוחדות על פירות האדמה והעץ. ולפיכך ברור שצדק בה"ד שפירש שהברייתא היא בשיטת ר' יהודה שמחייב לפעמים ברכה מיוחדת, (והברכה שלנו היא מעין ברכת ר"ש חסידא על אורז טרוף: בורא מיני מעדנים, עיין ירוש' פ"ו ה"א, י' ע"ב, וברשימת הברכות בהגדה של פסח הנ"ל), ולפיו מברך בורא מיני כיסנין ופוטר את הכל. ואשר לגירסא: בורא מיני מזונות (ועיין בשנו"ס), נראה שיסודה בתיקון ע"פ הבבלי מ"א ב'. והמתקן השוה תרגימה (=כסנין) עם פת הבאה בכסנין, כלומר, מיני מתיקה גרידא, עם מיני מתיקה שיש בהן פת. (עיין בשערי ר' שמואל בן חפני באוה"ג הפירושים עמ' 71, ומ"ש להלן פ"ה הי"ב).

3מיני זרעים. במשנה רפ"ו שנינו: ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה וכו', ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה. ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים. ומפשטות לשון המשנה מוכח שר' יהודה לא הזכיר את דעתו בברכת פירות הארץ אלא חלק על ברכת ירקות. וכן משמע מן ההוספה (ע"פ הירושלמי) שבה"ג רפ"ו ו' ע"ג. ועיין בלשון רש"י. ובלקוטות הרמב"ן, מ' א', מפרש שפרי האדמה הן קשואים ואבטיחים וכיוצא בהם, וירקות הם אלו שירקן נאכל, וזרען אינו נאכל, וזרעים הם כמשמען, כגון כוסס חטה ואורז (ופשיטא שגם קטניות בכלל), והביא את התוספתא כאן. ועיין בפי' הרש"ס, ובמלא"ש למשנתנו, ובברכי יוסף או"ח סי' ר"ו ס"ק ב', ובהערת הרמ"ל זק"ש במשנה הוצ' מכון הערי פישעל עמ' 38 הע' 1. ועיין בתוספתא כלאים ספ"ג ומ"ש להלן.

410. דשאים. עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן. ועיין בירושלמי פ"ו סה"א, כלאים ספ"ה ל' ע"א, תוספתא שם פ"ג הי"ב ואילך, ומש"ש. וכבר אמרו בירושלמי כלאים הנ"ל: תמן לברכה וכאן לכלאים, כלומר עניין כלאים לחוד ועניין ברכה לחוד. ובפיוט ר' נחמיה (ידיעות המכון לחקה"ש העברית ח"ד, סוף עמ' רכ"ב): והדשיא מי[ני] זרעים אלף ומאתים ותשעים, הוזמנו מגן שרשים מיני אילנות שלשים. וכנראה שחלקו את הזרעים לשלשה מינים: זרעים, דשאים וירקות, כשם שחלקו את האילנות לג' מינים (עיין בהערות שם). ובירושלמי הנ"ל כללו אף את תמרות האתרוג בדשאים לעניין ברכה. ועיין בבלי ל"ו א'.

5ועל ירקות וכו'. עיין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן. ולפ"ז ירקות שבתוספתא כאן פירושו מיני חפירה, כגון קישואים, דילועים, מלפפונות וכדומה (שהרי דשאים כבר נזכרו לעיל. ולשון המשנה לחוד ולשון התוספתא לחוד), ועיין נדרים רפ"ז. ואעפ"י שלהלן כלאים פ"ג סהי"ב (עיין מש"ש) מנו את המינים הללו כמיני זרעים, אבל כבר הבאנו בשם הירושלמי שכלאים לחוד וברכה לחוד. ובפירוש אמרו אף במשנתנו (מעשרות פ"א מ"ד): ובירק הקישואים והדלועים וכו'.

6פרי האדמה. ברמב"ן הנ"ל: מיני האדמה. וכן בגליון כי"ע: מיני. ומסתבר שהכל הוא בשיטת ר' יהודה שמברכין על כל מין ומין. ועיין ברמב"ן הנ"ל.

711. אדמה וכו'. וכ"ה בכי"ע. וברמב"ן הנ"ל לא העתיק את דברי ר' יהודה כאן. והבבא קשה מאד, שהרי שיטת ר' יהודה כבר נשנית ברישא (עיין מ"ש לעיל), ודעתו שעל הירקות (= פירות הארץ) הוא אומר בורא פרי (או: מיני) אדמה. ושמא חולק ר' יהודה על הסיפא של משנה ב'. וכ"ה שם: ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ור' יהודה סובר כאן שדווקא אם אמר על כולם 5 כלומר, ר' יהודה שנה במשנתנו: ועל כולם אם אמר ברוך מצמיח אדמה בדברו יצא (במקום: ועל כולם אם אמר שהכל וכו'), כסיגנון המשנה בפרה פ"ב מ"ה ועוד. ברוך מצמיח אדמה בדברו יצא (ומכל שכן שיצא בדיעבד, אם אמר בורא פרי האדמה), אבל בברכת שהכל על פירות האילן והאדמה לא יצא, מפני שהיא ברכה כוללת יותר מדאי. ובבבלי (מ' א'): מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא וכו' ר' יהודה היא. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, עמ' 150, ולדעתו חולקת הברייתא על משנתנו, ותרי תנאי אליבא דר' יהודה.

812. אשר ברא וכו'. וכן בבבלי: ראה פת ואמר כמה נאה פת זו וכו'. ומרהיטת הלשון משמע שבברכת ראיה עסיקינן (עיין להלן פ"ו ה"ד ומש"ש), ואמר ר"מ שאם אוכל מיד יוצא בברכה זו בדיעבד. וכן בירושלמי נדרים (ספ"ו, מ' סע"א): א"ר יוסי כן אורחיה דבר נשא מי חמי פיתא נקייה ומימר ברוך דברא הדין חיטתא. 6 עיי"ש ברשב"א, מאירי וריטב"א לבבלי נדרים נ"ג ב'. ומשמע שכן היה דרכן של בני אדם לברך על ראיית פת יפה. אבל בירושלמי כאן: ר' מאיר אומר אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה וכו' (ועיין באהצו"י שם עמ' 151). והצד השוה בכל המקורות כאן שלא הזכירו את השם בברכה זו. אלא שכן דרכן של המשניות והברייתות (עיין להלן בפ"ט ובתוספתא פ"ו ועוד) להשמיט את תורף הברכות ולנקוט בטופס גרידא. ובבבלי גרסו בברייתא זו: ברוך המקום שבראה וכו'. ופי' בצל"ח ש"המקום" הוא במקום השם. ולהלן בבבלי שם: בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב יצא. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה? דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. ופירשו הראשונים (עיין בתוה"א להרמב"ן, שער ההודאה, ד"ו ט"ו ע"ב; רא"ש פ"ט סוף סי' ג'. ועיי"ש במעדני יו"ט סי' א' אות ה') שרחמנא בא במקום השם, ויוצא בה כברכה שלפני המזון וכברכה ראשונה שלאחר המזון (עיין בבבלי שם ובחי' הרשב"א במקומו). ברם בירושלמי הנ"ל מביא עובדא מברכת פרסי (מעין זו של בנימין רעיא שבבבלי) ופסקו של רב בה, ואינו מקשה כלל מרב על רב (עיין מ"ש להלן), אעפ"י שמלשון הירושלמי משמע שהפרסי לא הזכיר כלל לא שם ולא מלכות, וכשם שהבינו גם בבבלי בעובדא שלהם. ולפיכך נראה שבא"י סברו שבדיעבד יצא בברכה, אפילו לא הזכיר את השם במפורש, ובלבד שיהא ברור מתוך לשונו שמברך לשמים. ואם אמר אדם "מי שברא את הפת" או "בורא הפת", הרי כוונתו ברורה מתוך לשונו, ואין בורא פת אלא אחד, ולפיכך לא הקשו כלום על ברכת הפרסי, מפני שהוא אמר ברוך דברא הדין פסא. ובשיטת בני א"י המברך: בורא פרי אדמה, או: בורא פרי העץ וכדומה יצא בדיעבד, 7 עיין במנחת חינוך, מצוה ת"ל. מפני ש"בורא" הוא כינוי לשמים. ודווקא אם אמר: ברוך מריה דהאי פיתא, או ברוך שעקר ע"ז מארצינו וכדומה, לא יצא, שהרי מתוך דבריו אינו מוכח כלל שמתכוין לשמים, ושמא כוונתו לבעל הפת 8 עיין בבלי נ' א', ובב"ח טאו"ח סי' צ"ב ד"ה וכל המשנה. ועיין בנוסח הר"מ מכת"י הוצ' רי"ל זלוטניק "מחברות מני קדם" עמ' 58, ועיי"ש עמ' 60. או לאדם שעקר את הע"ז וכדומה. אמנם אף בירושלמי (פ"ט ה"א, י"ב ע"ד) אמרו: ר' זעירא ור' יהודה בשם רב כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה (עיין אהצו"י שם עמ' 195 ובראבי"ה ח"א סי' קי"ד עמ' 95 ואילך) וכו', רב אמר צריך לומר אתה וכו', אבל אפשר שבא"י פירשו אינה ברכה - אינה ברכה כתיקונה. 9 מסוגיית הבבלי (מ' ב') ברור שפירשו שאפילו בדיעבד לא יצא. וכן אמרו בכריתות (ו' ב'): כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. וכן בירושלמי (תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א וע"ב) אילין תענייתא דאנן (גי' הגאונים: דאינון) עבדין לית אינון תעניין, למה דלית נשייא עמן, ופירושו שאין התענית כתיקונה. ועיין מ"ש ברא"ה כאן פ"ז, ריש עמ' קנ"ד. וכן מה שאמר רב: צריך לומר אתה, פירושו שלכתחילה לא יאמר את הברכה בנסתר, אלא יאמר אתה, 10 בערוגת הבשם ח"א, הוצ' אורבך עמ' 127: ואומ' בירושלמי (ליתא לפנינו) כי על כן הוק[ב]ע בברכות ברוך אתה, כאילו מדבר פה לפה לשומע (בירושלמי כאן פ"ט ה"א, י"ב ע"א: כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע). ועיין מחז"ו, עמ' 56, וס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תקמ"ט. ובמנהיג (סי' מ"ו, ט"ו ע"ב): ומזה המקרא שויתי ה' לנגדי תמיד מצאתי במדרש טעם לכל מטבע הברכות, שבתחלת הברכות נראה שהמקום עומד לנגדנו, ולא משם ואילך וכו'. ועיין בפירושו למס' כלה, עמ' ז'. ועיין במדרש תלים פט"ז, הוצ' בובר עמ' 122, ובהע' ל"ב שם. וטעם אחר בס' הבהיר סי' קפ"ד, ועיי"ש בהערות הר"ר מרגליות. והטעם הפשוט הוא בשבה"ל השלם (סי' קס"ה, ס"ו ע"א) שיש כאן פשרה במחלוקת רב ושמואל, עיי"ש. אבל בדיעבד יצא אפילו אמר בנסתר (ועיין בדברי חמודות על הרא"ש רפ"ט, אות ד'). וצ"ע. ועיין ריטב"א יומא ל"ז רע"ב מ"ש על הסיגנון "לא יצא", עיי"ש. [והוא מהשגות הראב״ד פ״י מה׳ תפילה הי״ג.]