תוספתא כפשוטה על ברכות ה:יח

136. קטן וכו'. רוב המפרשים הגיהו ע"פ הבבלי מ"ז סע"ב: קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן וכו'. אבל ברור שאין להגיה נגד שלש נוסחאות של התוספתא, וכבר ציין בח"ד למאמר רב אסי בבבלי: קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו. והא תנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם? הוא דאמר כר' יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל אעפ"י שאמרו קטן (המוטל בעריסה) 38 כנראה ששתי המלים שהקפנו הן באשגרה מלעיל, ואינן בגוף כי"מ, ובפיסקי רי"ד, עיין דק"ס שם עמ' 252. ואינן גם בלקוטות הרמב"ן, מ"ח סע"א. אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לעשרה. ופי' רש"י: וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר. וכן כנראה היא גם מסקנת הירושלמי (פ"ז ה"ב י"א ע"ב). ברם בב"ר (פצ"א, ג', עמ' 1113 מסיק): הדא את אמר עושין אותו סניף בברכת המזון (בג', עיי"ש), אבל לקריית שמע ולתפילה אין עושין אותו סניף עד שיביא ב' שערות. עיין להלן. והנה לעיל (פ"ב הט"ז) שנינו: קטן שיכול לאכול כזית דגן (גם שם חסרה המלה דגן בד וכי"ע) פורשין מצואתו וכו'. ועיין ירושלמי פ"ג ה"ה, ו' ע"ד, ובבלי סוכה מ"ב ב', ובפירושים להר"ל גינצבורג ח"ב עמ' 290 [ועיין גם בתוספתא עירובין פ״ה הכ״א.]. וכבר באר לנכון בחידושי אגדות למהרש"א סנהדרין, ע' ב', שלפיכך תלו הלכה זו בבבלי [ובירושלמי] ביצר הרע ובדעת הילד, מפני שאמרו (בבלי סנהדרין שם, וברכות מ' א'): שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. וא"כ עלינו להניח שכל זמן שהתינוק אינו אוכל כזית דגן, אין בו דעת. ולפיכך אמרו בב"ר (פט"ו, ז', עמ' 139): "כד לא הוי בבר נשא דיעה אינון אמרין לא אכל ההוא גברא פיתא דחיטין מן יומוי", כלומר, הוא כתינוק שעדיין אין בו דיעה. ומכיוון שאנו עסוקים בברכת המזון, לפיכך נתנה התוספתא סימן במזון הילד. וכן בחגיגה פ"א מ"א נתנו סימן לקטן לעניין ראיה: איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב וכו', ועיין ירושלמי שם. וכן אמרו בתוספתא חגיגה פ"א ה"ב (בבלי סוכה מ"ב ב'): יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וכו', כזית צלי (עיין בתוספ' סוכה שם ד"ה יכול) שוחטין עליו את הפסח. אבל בספרי זוטא שלה עמ' 288: כל שיודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח, וכל שהוא אוכל כזית דגן פורשין מצואתו וכו'. הרי לך גם כאן שיודע לאכול כזית צלי, מקביל להכרת אביו. ולעצם העניין אנו יודעים מן המקורות שהיו נוהגים לגמול את הילד בהיותו בן שנתים, אבל התירו להניק אותו עד חמש שנים (תוספתא נדה פ"ב ה"ג ובמקבילות בירושלמי ובבבלי. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 258 - 259). ובאיכ"ר פ"א, הוצ' בובר מ"ג ע"א: והניקתהו חלב וכו' בן שש וכו'. ועיין בהערה תכ"ג שם. ולמעשה, מותר לנו להניח שהאכילו אותו חליבה (כלומר, פת אפויה שהחזירוה לסולתה, עיין לעיל עמ' 23 שו' 51) עד ג' שנים. ורק אח"כ היו מאכילים אותו דגן ממש, והיה יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס של גדול. וברד"ק בראשית (כ"א, ח') מביא: וארז"ל בן שלש שנים לאותיות (ועיין בהערה שם). ובתנחומא קדושים (סי' י"ד, ואני מעתיק מהוצ' בובר): מדבר בתינוק. שלש שנים יהיה לכם ערלים שאין יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו [קודש], שאביו מקדישו לתורה, הילולים לה', משעה שמהלל להקב"ה וכו'. הרי לך שתינוק שמלאו לו ג' שנים וגומר את שנתו הרביעית כבר יכול להלל להקב"ה. והוא מתאים למסקנת הירושלמי (פ"ז ה"ב י' ע"ב): מאימתי עושין אותו סניף (כלומר לעשרה) וכו', חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה, וחד אמר שיהא יודע למי מברך. ובבבלי מ"ח רע"א: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו וכו'. ופירשו הגאונים 39 עיין אוה"ג כאן, הפירושים עמ' 81. ועיין גם בהלכות פסוקות הוצ' ששון, עמ' קנ"ד, ובס' והזהיר בחקותי, ק"כ ע"א, ובהערות שם. שרב נחמן מחמיר ופוסק שאף קטן פורח אין מזמנין עליו אלא דווקא אם יודע למי מברכין. אבל יש שפירשו (עיין אוה"ג כאן, עמ' 82) שלרב נחמן מזמנין על קטן כבן תשע, כבן עשר (עיין ברי"ף). ובר"מ (פ"ה ברכות ה"ז) פסק: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, ואעפ"י שהוא כבן שבע או בן ח' ומצטרף בין למנין שלש ובין למנין י' לזמן עליו. ובשו"ת הריב"ש, סי' תנ"א, מתיר עד בן שש (עיין בבלי גיטין נ"ט א'), אבל לא פחות. ברם התוספתא שלנו הפליגה יותר, ושנתה שאם קטן יכול לאכול כזית (כלומר כזית דגן, בכדי אכילת פרס של גדול, כפירוש רב חסדא בסוכה מ"ב ב') מזמנין עליו אפילו אם אכל כזית של חליבה (עיין לעיל), או אכל כזית דגן ביותר מכדי אכילת פרס של גדול, והיינו תינוק כבן ארבע, 40 על חינוך תינוקות פחותים מבני ד', עיין מס' סופרים פי"ח ה"ז, הוצ' היגער עמ' 318 (כגירסת כל כתה"י, ולא כמו שהדפיס שם בפנים), ובמלשינותא דהמן בתרגום שני הוצ' קסל עמ' 46, ומ"ש בקרית שט"ו, עמ' 57. אבל אם אינו יכול לאכול כזית דגן אין מזמנין עליו, אפילו אכל כזית חליבה, או כזית דגן ביותר מכדי אכילת פרס של גדול. 41 אין כאן עניין למחלוקת האחרונים אם צריך לברך ברה"מ באכל כזית יותר מכדי אכילת פרס (עיין או"ח סי' ר"י ס"ק א' ובמגן אברהם שם), שהרי אם אכל כזית דגן והפסיק באמצע בירקות, ובין כולם שהה יותר מכדי אכילת פרס, מברך ברה"מ לכולי עלמא, וקטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס של גדול, אין מזמנין עליו, אפילו בכהאי גוונא. ועיין בהגהות הרש"ש מ"ז ב' ד"ה והשמש שאכל פחות מכזית; שם מ"ה רע"א.

237. בקטן. וכ"ה בירושלמי פ"ז רה"ב, י"א ע"ב 42 ושם: אין (בלי וא"ו) מדקדקין וכו', כגי' ד וכי"ע. וכ"ה בב"ר. ובבבלי. אבל בירושלמי שם רה"ג: ולא כן תני אין מדקדקין בדבר בין שאמר נברך וכו'. ולפי גירסא זו הכל מוסב למטה. ברם אין לגירסא זו שום יסוד, כי בשרי"ר (עמ' 295) ובכי"ר גם שם הגירסא: אין מדקדקין בקטן , והירושלמי התחיל מריש ההלכה, אעפ"י שאיננה שייכת לעניין, עיין מ"ש בתס"ר ח"א עמ' 24. ואשר לפירושה, הרי הלכה זו אינה תלויה בשלפניה, (עיין לעיל הע' 42) והתוספתא קבעה כאן כלל, שאף בק"ש ובתפילה שאין מצרפין קטן למניין (עיין מ"ש לעיל בשם הב"ר), אין מדקדקין בו, וכל שנראה שהגיע לכלל שנותיו אין בודקין אותו לראות אם הביא שתי שערות. וכן מפורש במס' סופרים (ספט"ז, הוצ' היגר עמ' 295): ואין קטן עולה מן המניין לברכו, קדיש, וקריאת התורה עד שיהא בן שלש עשרה שנה. ואינן נבדקין באילו .

338. ברוך. בכי"ע: בין שאומ' ברוך הוא . וכן בירושלמי (בכי"ר): בין שאמ' נברך, בין שאמ' ברוך הוא. וכן במשנה (פ"ז מ"ד בהוצ' לו): בשלשה אומרין נברך, בשלשה והוא אומ' ברוך הוא וכו', בעשרה והוא אומר ברוך הוא וכו', במאה והוא אומר ברוך הוא. 43 וכ"ה גם בכי"פ ובכמה כתי"י של פיה"מ להר"מ, אבל שם מקוצר: או', אומ'. ואפשר שצ"ל: אומרין, עיין במלא"ש ובפיה"מ להר"מ. ועיין היטב בטאו"ח סי' קצ"ב ובב"י שם. אבל אין לפרש ע"פ גירסא זו את סוגיית הירושלמי שם ואת הבבלי (נ' א'). ולפיכך נראה שהעיקר כמסורת האמוראים, וכגי' ד כאן, וכגירסתנו במשנה שם: ברכו. וכן מעתיק הבבלי נ' א' ובירושלמי בהוצ' שלנו, ובשרי"ר עמ' 295 שו' 13 (ושם: שו=שהו=שהוא).

4הנקדנין וכו'. בירושלמי הנ"ל: ובירך ואמר נברך ולא אמר ברכו. א"ל ר' חייא בר בא ולמה לא אמרת ברכו? א"ל ולא כן תני וכו' בין שאמר ברכו אין תופסין אותו על כך, והנוקדנין תופסין אותו על כך. ובאיש לר' זעירא בגין דצווח ר' יעקב בר אחא לר' חייא בר בא נוקדנא. הרי ברור מכאן (כפי שהעיר במה"פ) שהנוקדנים תופסים למי שאמר נברך, וזהו לא כפירש"י נ' א'. ועיין בהגהות הרש"ש נ' רע"א. ועיין עה"ש ערך נוקדן.