תוספתא כפשוטה על ברכות ה:ב

13. ור' יהודה. חסר בירושלמי ובבבלי בכמה דפוסים (עיין דק"ס שם עמ' 307, הע' ל'. ועיין מהר"ם חלאוה שם, ק' רע"א). אבל ישנו בבבלי בכי"מ ובה"ג הנ"ל ובכמה מן הראשונים. וכן נכון, כפי שמוכח מן העניין, עיין בבעה"מ ובתוספ' שם. ולפ"ז ברור שהתחילו בהיתר.

24. ברבי וכו'. וכ"ה בד ובבבלי הנ"ל, וכן גרס הרשב"ם (פסחים הנ"ל) בתוספתא. ובירושלמי חסרה המלה "ברבי". ובה"ג ד"ב עמ' 43: ר' רצונך וכו'. והוא שיבוש, שרשב"ג לא היה קורא לר' יוסי רבי, וצ"ל שם: ברבי, כגי' ד"ו. וכן קרא רשב"ג לר' יוסי בכ"מ. 2 עיין להלן דמאי פ"ג הי"ד ובמקבילה שבירושלמי שם; סוכה פ"ב ה"ב ובמקבילות שבירושלמי ושבבבלי. וכן כינהו גם ר' יהושע בן קרחה בתו"כ שמיני פ"ח ה"ה, נ"ה ע"א. ועיין בס' הישוב ח"א, עמ' 80, בכתובות 3, 9. וכן רגיל תואר זה בזמן האמוראים (לר' אלעזר הקפר, לר' יהודה בר' חייא, לר' סימון ועוד). [ועיין ב״ר [עמ׳] 275 [שו׳] 12.]

35. נפסיק וכו'. כל הראשונים פירשו שהפסקה זו פירושה עקירת השלחן וברכת המזון . אבל בה"ג (ה' קדוש והבדלה הנ"ל) כתב: ר' יהודה אומר מפסיקין, סבירא ליה דמפסיק מסעודתיה ומקדש וגמר סעודתיה, והדר מברך ברכת המזון. ר' יוסי אומר אין מפסיקין, סבירא ליה דגמר סעודתיה ומברך והדר מקדש. וברור מתוך לשונו שלר' יהודה אינו מברך ברה"מ בהפסקה, ולפיכך אמר "והדר מברך ברכת המזון", כלומר, דווקא אח"כ מברך (וכן מפורש בד"ב עמ' 44: ואחר מברך), אחר גמר הסעודה, אבל לא בהפסקה שאם ברך מקודם, הרי פשיטא שצריך לברך אח"כ. 3 בה"ג ד"ב עמ' 44 הנ"ל ממשיך: אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא פורש מפה ומקדש (פסחים ק' סע"א), ואע"ג דלא בריך ברכת המזון. ולבתר דמקדש שארי המוציא וכו'. ולפי גירסא זו הרי מוכח שדווקא לשמואל אינו מברך ברכת המזון, אבל לר' יהורה מברך מתחילה ברכת המזון, כפירוש הראשונים. ברם בד"ו שם גורס: לבתר (בלי וי"ו) דמקדש שארי וכו', ולפ"ז מתחיל במלה "ואע"ג" וכו' עניין חדש, והיינו "ואע"ג דלא בריך ברכת המזון, לבתר דמקדש שארי המוציא", כלומר צריך לברך המוציא, אעפ"י שלא ברך מקודם ברכת המזון, עיין ברי"ף פסחים רפ"י ובהשגות הראב"ד על בעה"מ שם. והלכה זו היא בין לשמואל ובין לר' יהודה, אלא שהמתין הגאון בבאורו, כדי לפרש ע"פ ההלכה. ולפ"ז אין בין ר' יהודה ושמואל (עיין מ"ש בהערה 3), אלא שלר' יהודה צריך עקירת שלחן, ולשמואל אינו עוקר את השלחן, אלא פורס מפה כדי לכסות את הפת, 4 עיין באוה"ג פסחים עמ' 94 סי' רל"ז מ"ש בשם רב מתתיה. ועיין בראשונים שהביא באהצו"י לפסחים עמ' 119 מ"ש בשם ירושלמי. ויש להוסיף צדה לדרך (מאמר ד' כלל א' פ"ה): ויכסה השלחן במפה לבנה, ובגמרת ארץ ישראל כתוב שלא יבוש הפת שמתחילין לברך ביין, והוא ראשון בפסוק ארץ חטה ושעורה וכו', והוא כנראה ירושלמי של גאונים ע"פ טעמו של רב מתתיה הנ"ל. ועיין בס' והזהיר, ויקהל קכ"ד ע"א, וברי"ץ גיאת ה' קידוש עמ' י', ובהעמק שאלה יתרו סי' נ"ד אות ט"ו, ובתוספ' פסחים ק"י ב' ד"ה שאין. ולשניהם אינו מברך ברכת המזון לפני קידוש. וכן משמע מרהיטת הלשון של הברייתא בבבלי שם (ק"ב סע"א): בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום, מביאין לו כוס של יין ואומר עליו קדושת היום, ושני אומר עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה. 5 זו היא הגירסא הנכונה, וכ"ה בה"ג ה' קדוש והבדלה הנ"ל. וכן מעתיק בס' העתים (עמ' 209) בשם השאילתות, וכ"ה ברי"ף ועוד, ולא כל"א שברשב"ם. ועיי"ש בתוספ' ק"ב ב' ד"ה ראשון שהגיהו את הנוסח, מפני שהוקשה להם לגירסא שלנו, מנא לן לעיל דלר"י מפסיקין בעקירת השלחן (כלומר, בברכת המזון, לפירושם). ועיי"ש בתוספות מה שפירשו בתוספתא להלן, ועיין מ"ש בבאורנו להלן. ופירושו כמשמעו שעל השני אומר ברכת המזון כשגומר אח"כ את סעודתו. 6 ובאמת אין כאן שום חידוש לדברי ר' יהודה, ולא אמר כן אלא אגב דברי ר' יוסי, שאנו למדים מהם שאין אומרין על כוס אחד ברה"מ וקידוש. ובתוספתא להלן לא הוזכרו כלל שתי כוסות בדברי ר' יהודה, מפני שהדברים מובנים מאליהם. וקושיית התלמוד בפסחים שם: "ונימרינה לתרוייהו אחדא כסא" היא לר' יוסי גרידא, כמו שפרשו ברשב"ם ובתוספות שם מטעם אחר. וכן מוכח מדברי התוספתא להלן, עיין מש"ש.

47. לא נפסיק. תוספ' פסחים ק' א' ד"ה שהיו.