תוספתא כפשוטה על ברכות ו:יח

183. ר' יהודה וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי (בכת"י ובראשונים). ובהוצ' שלנו: ר' מאיר אומר וכו'. ועיין בשו"ת הר"א בן הר"מ, הוצ' הרח"א פריימן ז"ל עמ' 121 ובהערה 5 שם (=חידושים מהרמב"ם כת"י שבמעשה רוקח ח"א, ב' רע"ד).

284. ברוך וכו'. הסדר בכת"י שלנו הוא: גוי, בור, אשה, וכן היה כאן לפני המאירי (ס' ב', 201 ע"א), וכ"ה הסדר בירושלמי 64 בהוצ' שלנו. וכן היה שם הסדר לפני רב עמרם גאון (עיין בס' המנהיג סי' א', ז' ע"ב, ובסידור רש"י עמ' 3 ואילך ובהערות שם) ולפני רב האי (תשה"ג שע"ת, סי' שכ"ז) ולפני הראבי"ה (ח"א סי' קמ"ו, עמ' 140). ובבבלי (לפי כת"י וראשונים). אבל בד וכי"ע הסדר הוא: גוי, אשה, בור. וכ"ה בכי"ר של הירושלמי 65 וכ"ה בעיטור ה' ציצית הוצ' רמא"י, ע"ז ע"ב, ובילקוט המכירי ישעי' עמ' 112. ובבבלי בהוצאות שלנו. ולפי סדר זה מתקשרת הסיפא (משלו משל) עם בור. ובבבלי הוציאו בור והכניסו עבד במקומו, וגם בזה אנו מוצאים שנו"ס בסדר, עיין לדוגמא בסדור רב סעדיה עמ' פ"ט ובשנו"ס שם. ויש בזה נ"מ לדינא, עיין מגן אברהם או"ח סי' מ"ו אות ט'. וכמה מן הפוסקים הסכימו להשמיט בור מן הברכות. ובמאירי הנ"ל כתב: ומתוך כך (כלומר, מתוך התוספתא. ועיין במפתח למגילת סתרים לר"ן הוצ' הר"ש אסף בתרביץ שי"א סוף עמ' 239) נהגו הרבים בארבעתן. ובפרקי דרבי (הוצ' גרינהוט עמ' ס"ו): ד' דברים חייב אדם לומר בכל יום שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, שלא עשני אשה, שלא עשני בור וכו', שלא עשני עבד שהעבדים נחשבים כבהמה. ובס' המנהגות לר' אשר מלוניל (הוצ' הר"ש אסף בספרן של ראשונים עמ' 141): שלא עשני גוי כי כשברא הב"ה את עולמו ברא כל הנשמות שבעולם, ותנא ימים יוצרו ולא אחד בהם , מלמד שהראה הב"ה לאדם הראשון וכו', ויש ששואל למה אין מברכין שלא עשני בהמה, מפני שכבר הודה על זה בברכת אלהי נשמה שנתת בי טהורה, וכן אשר יצר את האדם בחכמה, מפני שבשעה שנבראו הנשמות לא נבראו רוחות הבהמות, ובהמה אין לה נשמה. וממש כדברים הללו הביא בדרשות ר' יהושע אבן שועיב (פ' תזריע ומצורע ד' קראקא מ"ח ע"ב) בשם תשובת הרמב"ן לרבינו יונה: וכן דרשו ימים יוצרו מלמד שהראה הקב"ה לאדם וכו' וכל זה רומז לנשמות, ולכן אין אנו מברכין שלא עשני בהמה, שאין לה נשמה. ובס' הריקנטי (משפטים כ"ב סוף י"ז, והביאו בשערי תורת א"י לרזו"ו רבינוביץ, עמ' 20): ושמא כי בזה 66 עיי"ש, ונראה שהפירוש הוא, אם אדם הבא על הבהמה ממשיך עליו את רוח הבהמה. נחלקו רבותינו ז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשני בהמה והבן זה. וקרוב לודאי בעיני שלריקנטי זה כיוון בס' לקט יושר 67 וציין לו דוידסון באוצר השירה והפיוט ח"ב עמ' 72, סי' 1623, והעיר גם על מאמרו של מאן, עיין להלן. (או"ח עמ' 7) שכתב: "ודכירנא שמצאתי בספר אחד וז"ל, ושמא כי בזה נחלקו רז"ל במנחות אם יש לברך שלא עשני בהמה ודו"ק". ולעיל שם העיר בשם רבו בעל תרומת הדשן: אשה אומרת במקום שלא עשני אשה, שלא עשני בהמה. ובברכות השחר מן הגניזה: 68 מאן הנ"ל (לעיל הע' 63), עמ' 277 (ועיי"ש עמ' 274 הע' 19); אסף הנ"ל. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בראת אותי אדם ולא בהמה, איש ולא אשה, 69 אצל אסף הנ"ל מוסיף: זכר ולא נקבה. ישראל ולא גוי, מל ולא ערל. 70 ברור שברכה זו הוסיפו בארץ האיסלם שהבדילו שם בין גוי (ערבי) ובין ערל (נוצרי), עיין בהערות הר"ש אסף שם. חפשי ולא עבד. 71 אצל ר"ש אסף שם מוסיף: טהור ולא טמא. והנה יש לנו במקור זה לא שינוי בסדר הברכות גרידא, אלא ניסוח חדש לגמרי. במקום הברכה על שלילת הרע, יש כאן ברכה על החסד שעשה אתנו בפועל, דוגמת שאר ברכות השחר (עיין ב"ח או"ח סי' מ"ו) יחד עם שלילת הרע, דבר והיפוכו. וכ"ז חשוד בעיני כניסוח מאוחר, ועיין דק"ס מנחות, עמ' 108, הע' ד'. וכבר העיר איזידור לוי 72 בספרו בלשון צרפת "האגדה של פיתגרס מיון לא"י", עמ' 261, הע' 5. כי שופענהאוער היה הראשון שהסמיך 73 דיע וועלט אלס וויללע אונד פארשטעללונג, עמ' 577. את ג' ברכות השחר שלנו עם הברכות שייחסו לאפלטון (עיין להלן). ואחריו ציין כן גם יואל. 74 בליקקע אין דיע רעליגיאונסגעשיכטע וכו', ח"א עמ' 119 ואילך. אבל כבר העיר ווייס 75 דור דור ודורשיו ח"ב, ווינה תרל"ו עמ' 29, ועיי"ש עמ' 147. לפניו (בלי ציון המקור לספרות היונים) על נוסחא יותר קרובה לעניינינו. 76 מסורת של דיאוגיניס מלאערטיאה, ס"א ל"ג, בשם הרמיפיפוס. והוא שספרו על תליס, ויש אומרים על סוקרטיס, שהיתה מרגלא בפומיה הודאה על ג' דברים: א. שנולדתי אדם ולא בהמה. ב. איש ולא אשה. ג. היליני ולא ברברי. וזה מתאים בדיוק לג' ברכות הראשונות של הגניזה. 77 ועיין מ"ש ע"ז קויפמן במ"ח כל"ז, עמ' 15 ואילך (וציינתי לו בתס"ר ח"א, עמ' 30, הע' 1); צ'רלס טיילור בפרקי אבות שהוציא לאור, הוצאה שניה, עמ' 138 ואילך ; איזידור לוי בספרו הנ"ל (לעיל הע' 72) עמ' 261 ואילך, ועיי"ש עמ' 262, הע' 3. וכנראה שעיקר הנוסח הוא כמו שהוא לפנינו בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, ואין שום הכרח לראות כאן השפעות חיצוניות, שהרי הברכות הללו הן על טובות הש"י עם האדם, ומטבע כל אדם להרגיש בהן. וגירסת הריקנטי במנחות (בעניין שלא עשני בהמה, עיין מ"ש לעיל) היא מפוקפקת מאד, ואין לה שום סמך לא בכתי"י, ולא בראשונים. והרי כבר ראינו לעיל שהראשונים התעסקו בשאלה זו, ואפשר שכתב ע"פ השפעת המשא והמתן בין הרמב"ן ורבינו יונה (עיין מ"ש לעיל). ואשר לניסוח הברכות בברכות השחר של הגניזה, הרי מוכח מתוכן שהן מאוחרות מאד (עיין מ"ש לעיל בהע' 70 - 71), ואין לסמוך עליהן כלל.

385. כאפס וכו'. עיין שנו"ס. וכנראה שהסופר העתיק ע"פ הזכרון. ובישעי' במגילות גנוזות: וכאפס ותהוו וכו'.

486. ירא חטא. וכ"ה בכי"ע. ובד מוסיף: ולא עם הארץ חסיד. וב"ה באבות. ופירש ר"י נחמיאש שם (ט"ז ע"א): בור נקרא שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד ולא בדרך ארץ, וכ"ה בתוספ' מנחות מ"ד א' ד"ה זיל, ועיין במשנת קידושין ספ"א. ועיין בבלי סוטה כ"ב א' ובתוספ' שם ד"ה רבי. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 159 בשם ס' הקנה.

5חייבות במצות. במאירי (עמ' 201) מעתיק מכאן: שאין אשה חייבת בכל המצות. וכן העתיק בראבי"ה (סי' קמ"ו) הנ"ל מן הירושלמי: שאינה מצווה בכל המצוות. וכנראה שזהו תיקון רבותינו ז"ל. וכן להלן ריש סוכה (כגי' כי"ל, עיין תס"ר ה"א עמ' 196): ואין אשה חייבת במצות. וכן בירושלמי שם פ"א ה"א, נ"א ע"ד: ואין אשה מצוה על המצות. ופירושו, כמו שהגיהו הראשונים הנ"ל.

688. מקדיח וכו'. אפשר שמכאן הוא הביטוי "להקדיח את התבשיל" במובן מעשים רעים (עיין בבלי כאן י"ז ב' ובערוך ערך קדח ב').

7להפוך וכו'. בד: לחפת לו חלוק והוא לא חיפת חלוק מימיו. וכע"ז גם בכי"ע. ועניין החיפות הוא שהיו הופכין את השפה וכופלין אותה (עיין תוספתא כלים ב"ב פ"ו ה"ד), כדי לחזק את החלוק ולהתאימו לקומת האדם, שלא יהא ארוך יותר מדאי ויתלכלך. ובבבלי מו"ק (י' א') הגדירו את התופר ההדיוט (שאינו אומן): כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו, ופירושו שהיו נותנים אימרא על החפת לשם נוי (עיין כלים פכ"ז סמ"ו, ותוספתא הנ"ל), ומי שאינו יכול לכוין את האימרא לחפת, הרי הוא הדיוט, ואינו אומן (ועיין ירוש' שם פ"א ה"ח, פ' ע"ד). וכאן נתנו דוגמא יותר קיצונית, לעבד שלא חיפת חלוק מימיו, ואינו מכיר לכוין בדיוק את החפיתה לקומת האדם, ונמצא החלוק משולשל (עיין מדרש שמואל רפכ"א) ונגרר בארץ. ובפי' רבינו יונה למשלי פי"ט, ב' (עמ' 101): ואז"ל כי מי שלא למד חכמה ותורה לא יצליח בידו קיום המצות על אופניהם ועל תכונתם, והוא דומה לעבד אשר צוה לו המלך לחפות לו חלוק והוא לא חפה (צ"ל: חפת) חלוק מימיו, וכעס המלך על פעולתו כי לא ישרה בעיניו. ונראה שכיוון לתוספתא שלפנינו.