תוספתא כפשוטה על ברכות ו:כג

1106. מבליעין אותה וכו'. במכירי משלי הנ"ל: מבליעים אותו 89 וכן הגיה אברהם גייגר מדעתו, בספרו אורשריפט, עמ' 264, הע' 2, ופירש שהכוונה לשם המפורש. וכו'. אבל קשה לשבש את כל נוסחאות התוספתא ולעמד על הקשר בין שכחת התורה והבלעת השם (עיין בהע' 89). ולפיכך קרוב לוודאי שהנכון כלפנינו, ופירושו כשהיתה התורה משתכחת [ועיין מ״ש בנט בסוף משנת מועד שהוציא לאור עמ׳ 532, ועיין סוכה כ׳ א׳, ספרי עקב פי׳ מ״ח, עמ׳ 112, ואוה״ג חגיגה עמ׳ 13 ובהע׳ ז׳ שם.] מישראל, ולא החשיבו אותה, לא היו הזקנים מלמדים אותה אלא היו מבליעין את התורה ביניהם לבין עצמם בראשי פרקים בעלמא, וכדברי הלל להלן בהכ"ד, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

2107. שנ' והנה בעז וכו'. זו היא פיסקא ממשנתנו בסוף מכילתין, והכוונה לסוף הפיסקא עיין להלן.

3108. ואו' אל תבוז וכו'. חסר בד ובכי"ע, אבל אין שם אלא קיצור הפיסקא של משנתנו, והכוונה היא שאם היא עת לעשות לה', כגון בזמנים שאין התורה ספונה כל צורכה אצל הבריות, הפרו תורתך, ומבליעין אותה החכמים בינם לבין עצמם, וכמו שעשה הלל להלן. ומשנתנו הנ"ל אינה מדברת כלל בשם המפורש 90 כדעת גייגר הנ"ל וגרעץ, גשיכטע ח"ד, סוף נאטע 15, ועוד. (וכן משמע ממדרש רות פ"ד, ד'), 91 והעיר עליו רמ"מ פאללאק בבית תלמוד ש"א, עמ' 83. והשוה לשון התנחומא, הוס' לפרשת ואתחנן, הוצ' בובר ז' סע"ב. והכוונה היא לחיצוניים שנמנעו להזכיר אל"ף דלי"ת אפילו בברכה (עיין מ"ש לעיל סה"כ), וכנגדן התקינו שיזכירו את השם אפילו בשאילת שלום, 92 רב האי גאון הנ"ל (לעיל הע' 83), עמ' 605, פירש: "וטעמא דמילתא כיון ד[משום] קלקולא דמילתא, חזו רבנן דצריך עלמא למיהוה שם שמים תדיר בני (צ"ל: בפי) בני אדם, דהוה אמרין בשאילת שלום בריך מר לאבא וברא ורוחא דקודשא , ואצריכו רבנן למימר יברכך ה' וכו' ". וכן פירשו מדעתם כמה מן החכמים האחרונים, עיין מ"ש מאן שם, עמ' 581 ואילך (ולהם רמזתי בתס"ר ח"א עמ' 31), וכבר הראה מאן על הקושי שבפירוש זה ושבפירושים האחרים. ולא עוד אלא שמדברי מדרש רות רבה משמע שידעו שהכוונה היא לבני אדם שמשכיחים את השם. וכן משמע מהמשך דברי התוספתא כאן (ועיין מ"ש להלן סוף שו' 112). ולפיכך נראה כמו שכתבנו בפנים. משום עת לעשות לה' - הפרו תורתך (הזכרת השם בשאילת שלום).