תוספתא כפשוטה על חגיגה א:א

11-2. הטמא פטור מן הראיה, שנ' ובאת שמה והבאתם שמה, בראוי ליכנס לעזרה וכו'. במשנתנו רפ"א: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. ובירושלמי בריש מכילתין: מתניתא בראיית קרבן, אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובר"ח ב' ב': ירושלמי מתניתין בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן אביו 1 רבינו הוסיף כן מעצמו דרך פירוש, שהרי קטן איננו בר חיובא. חייב להעלותו שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובתוספ' ב' א' ד"ה הכל: אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל וכו', ועיין גם מ"ש בתוספ' ערכין ב' ב' ד"ה הכל. 2 וציין לכל הראשונים הנ"ל באהצו"י כאן, עמ' 54. ועיין בהשלמות ותוספות של הר"ח אלבק למס' חגיגה, עמ' 509. אבל בבבלי משמע שראייה של משנתנו כוללת ראיית פנים וקרבן, עיין בתוספות הנ"ל, במאירי ב' א', עמ' 4, ובאוה"ג, עמ' 1 (ומש"ש: ומשנתינו בראיית קרבן, הכוונה למשנה ב', כמו שראה לנכון בערה"ש ערך חג). והברייתא שלנו הובאה בירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, והוכיחו ממנה שראיית פנים היא בעזרה, ולא בהר הבית, שהרי טמא נכנס להר הבית. ועיין להלן שם בירושלמי ברייתא אחרת, אלא שהגירסא שם קשה, עיין בס' ניר שהפך את הגירסא. ועיין היטב במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333, ובהערה 4 שם. וכל הברייתא שלנו בבבלי ד' ב' (ועיין לעיל שם, ויבמות ע"ב ב'). ופירש"י: פטורים מן הראייה אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל, כמו שהעיר בשיח יצחק במקומו. ועיין בתוספות שם ד"ה דכתיב. ומברייתא זו למדנו שאם אינו חייב בראיית פנים פטור גם מן הקרבן, אבל בר"מ פ"א מה' חגיגה ה"א פסק שאם לא הביא קרבן עבר על לאו, ואף את העשה לא קיים. ומכאן שאם אינו יכול להביא קרבן פטור גם מראיית פנים. ועיין בטורי אבן בריש מכילתין ולהלן ז' א' ד"ה א"נ ריקנין שהתקשה מאד במקורו. ועיין מה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא בספר המצות לרס"ג ח"א, ר"ה ע"ב ואילך, ועיי"ש ר"ז ע"א, מ"ש על התוספתא כאן. ברם במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 218: תחג לי, בחגיגה הבאה לשמה אדם יוצא ידי חובתו, אין אדם יוצא ידי חובתו בחגיגה שאין באה לשמה. אם כן למה נאמר תחג לי, כל זמן שאתה חוגג כמצותו מעלה אני עליך כאלו נדבה הבאתו, ובזמן שאי אתה חוגג כראוי 3 עיין להלן, הע' 4. מעלה אני עליך כאלו אתה מועל בהר הבית ובעזרות, כן הוא אומר כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (ישעי' א', י"ב). והמכילתא דורשת מתחילה את המלה "תחג" שהקרבן צריך לחיות לשם חגיגה, ואם הביא עולה שכבר נתחייב בה אינו יוצא בה (כמשנתנו פ"א מ"ג), משום "שאי אתה חוגג כראוי". 4 וכן הלשון במכילתא לדברים פרש' ראה (שפרסם שכטר מן הגניזה) בס' היובל לכבוד ר' ישראל לוי, עמ' 192: ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם (דברים י"ב, ז') את הראוי לך... והקרבתם הראוי לכם וכו', ושמחתם בכל משלח ידכם. מגיד שאדם יוצא ידי שמחתו בכל. והמדרש דרש את הפסוקים גם לעניין שלמי חגיגה (עיין בתוספות פסחים ע' סע"ב) ושלמי שמחה (עיין ספרי ראה פי' ס"ד, עמ' 130, ובמקבילות שצוינו בהערת הר"א פינקלשטין שם), ובשלמי חגיגה אינו יוצא אלא בראוי לו, והיינו מן החולין שהקדישן לשם כך, במיועדין מתחילה לכך, עיין מ"ש על הדיבור "ראוי" לעיל ביצה פ"ג, עמ' 952, הע' 22, אבל בשמחה יוצא בכל, בכל מיני שמחות, כלשון הספרי הנ"ל פי' קמ"א, עמ' 195. ובבבלי כאן ח' א': ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות וכו'. ואף מכאן משמע ש"הראוי לך" שהזכרנו לעיל הם חולין שהוקדשו לשם כך. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: שהשמחה נוהגת וכו', בין בדבר שדרכו לכן בין בדבר שאין דרכו לכן, ואילו (כלומר, קרבנות ראיה וחגיגה) אינן נוהגין אלא משלו, ובלבד מדבר שדרכו לכן. ועיין בפירוש שדה יהושע, מ' ע"א. וכן הכריע בס' ניר שם ש"דרכו לכך פירושו חולין שהקדישן לשם כך, והיינו הראוי לו לקרבן. ואח"כ דורש "לי" שיחוג כמצותו, ואם לא חגג כמצותו אף ידי ראייה לא יצא, ומעלין עליו כאילו מעל בהר הבית והעזרות, אעפ"י שאין בהן מעילה שהרי אין מועלין במחובר. ועיין בבלי קידושין נ"ד א' ומ"ש בצפנת פענח פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב. ומכל שכן שאם לא הביא עולת ראייה כלל שלא קיים את מצות ראיית פנים, שהרי לא חגג כמצותו, כדעת הר"מ הנ"ל. אבל בוודאי ששיטת הירושלמי אינה כן, ויש שחייבים בראייה ואינם חייבים בקרבן (נשים וטף).

22-3. יוחנן בן רחביי אמ' משם ר' יהודה אף הסומא שנאמ' יראה פרט לסומא. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א (בלי הראייה מן הפסוק), שבת פי"ט ה"ג, י"ז ע"ב, יבמות פ"ח ה"א, ט' ע"א. ובמכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333: יראה להוציא את הסומין. ובמכילתא דרשב"י שם: יראה פרט לסומה שאין יכול לראות. והמקורות הללו דורשים את המסורת "יראה" פרט לסומא בשתי עיניו שאינו יכול לראות, כמפורש במכילתא דרשב"י. ובבבלי ד' א': רגלים פרט לחיגר ולחולה ולסומא וכו'. ואף כאן מדברים בסומא בשתי עיניו, וממעטים אותו מרגלים מפני שאינו יכול לעלות ברגליו. ברם בבבלי ב' א': הכל לאתויי מאי? לאתויי סומא באחת מעיניו, ודלא כי האי תנא דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. ועיין גם להלן שם ד' ב', סנהדרין ד' ב', וערכין ב' ב'. וכתב במיוחס לר"ג בערכין במקומו: ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה (בראשית כ"ב, י"ד), כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם, ויראה לבאין שם. ועיין ביד רמה לסנהדרין ד' ב'. וכבר ראינו לעיל שבמקורות א"י לא נזכר בשום מקום שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה. ובדברי יוחנן בן דהבאי לא נזכר לא בתוספתא ולא בירושלמי סומא באחת מעיניו, ובוודאי שלפי פשוטה של לשון בתוספתא ובירושלמי בסומא בשתי עיניו עסיקינן שאינו יכול לראות. ובספרי ראה פי' קמ"ג, הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' 195: יראה כדרך שבא לראות כך בא לראות. ובכ"י ברלין שם: יראה יראה, כדרך שבא וכו', עיין בשנו"ס שם. 5 והגירסא שבדפוסים: כך בא ליראות היא גירסא בודדת. ולפי שיטת בני א"י הנ"ל המכילתא מתפרשת שאנו דורשים יֵרָאה, יִרְאֶה, וסומא בשתי עיניו אינו יכול לראות, עיין במפרשי הבבלי כאן וסנהדרין ובפירוש רבינו הלל לספרי, נ' ע"ד. ובספרי סובר שיש אם למסורת, או שלמדים מן הפסוק בבראשית הנ"ל (כפירוש המיוחס לר"ג ורמ"ה הנ"ל), שיראה פירושו אף שיראה את הבאים שם בעיניו. ובמשנתנו רפ"א שנינו שהסומא פטור מן הראייה, וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן מוכח מסוגיית הבבלי כאן, שריבו מן הכלל שסומא באחת מעיניו חייב בראייה, שלא כיוחנן בן דהבאי בשם ר' יהודה (לפי גירסתם), אבל סומא בשתי עיניו פטור מן הראייה. ובאהצו"י, עמ' 54, בשערי תורת א"י, עמ' 618, והרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1307, פסקו שהירושלמי לא גרס במשנתנו "והסומא", משום שלא פירשוהו בירושלמי שם, ומשום שהביאו את התוספתא כאן, ומכאן שלא היה לפניהם במשנה "והסומא". ברם ברור שאין לשבש את כל הנוסחאות, ואין דבריהם מספיקים לשבש את משנתנו. והירושלמי הביא את התוספתא משום ששנו בה אף הסומא, ומכאן שר' יהודה מודה בשאר המנויים וגם אנדרוגינוס בכלל. ומה שלא פירשו את טעמו, הרי הירושלמי מקוצר בכמה מקומות, תדע לך שהוא כן, שהרי אף בברייתא זו שהביאו השמיטו את הטעם, שהוא עיקר חידושו של יוחנן בן דהבאי, ולא באו לדון אלא במלה "אף". והמשנה הראשונה לא שנתה "סומא", והוסיף ר' יהודה "סומא" במשנתו, ורבינו הקדוש שנה כאן את משנת ר' יהודה. ובירושלמי מכות פ"ב ה"ה, ל"א ע"ד: והסומא . אמר ר' בא מאן תנא סומא ר' יודה, דר' יודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. [תיקונים והשלמות: עיין ירושלמי סוטה פ״ב סה״ה, י״ח ע״ב. ושם לא נזכר ר׳ בא, ורחוק לשער שהירושלמי במכות כיוון לברייתא זו.] ועיי"ש במפרשים ופירושיהם הם דוחקי דוחק. וקרוב מאד בעיני שהכוונה למשנתנו כאן, ואמר ר' בא שהתנא בחגיגה שנה את משנת ר' יהודה, וסובר שהסומא פטור מן המצוות, ויוחנן בן דהבאי יחידאה הוא. 6 ולא עוד אלא שבירושלמי כאן, שבת ויבמות (שצוינו בפנים) לא הביאו כלל את הדרשה של יוחנן בן דהבאי, ואפשר שבאמת פירשו גם שם שטעמו הוא משום שסומא פטור מן המצות. ומה שלא הוכיחו כן בירושלמי בחגיגה שמשנתנו היא משנת ר' יהודה, משום שהברייתא עדיפא ששנו בה בפירוש בשם ר' יהודה אף הסומא, ומוכח שהוא מודה בשאר המנויים. ויוחנן בן רחביי שבתוספתא סובר שאין למעט סומא משום שהוא פטור מן המצות, שהרי בפירוש אמרו בירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א: ולמען ילמדון פרט לחרש וכו', גזירת הכתוב הוא כל זכורך לרבות את הקטן, הייתי אומר א[פ]ילו קטן 7 כ"ה ("קטן") בכי"ל. ובכ"י מאוחר יותר הגיהו "גדול". ובק"ע הגיה מדעתו כגירסת כי"ל. חרש יהא חייב שלא לחלוק בהלכות זכורך, הוי צורכה לההיא דאמר ר' יוסה מאחר שכתוב אחד מרבה וכו', הרי לך מפורש שאלמלא הכתוב היינו מרבים אף חרש גדול וחרש קטן, אעפ"י שהם פטורים מן המצות. ועיין בבלי ד' א', ו' א', ושיטת הבבלי היא שקטנים חייבים משום חינוך, וחרש ושוטה פטורים, משום שפטורים מכל המצוות, עיי"ש בבבלי ב' ב'. סוף דבר במקורות של א"י אין זכר שסומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, וסומא בשתי עיניו נתמעט משום שאינו יכול לראות ובכתוב מפורש יראה כל זכורך, ולפי המסורת פירושו שיראה את הבאים עמו. ואם צדקנו בפירושנו בירושלמי מכות הנ"ל הרי יש שסברו שסומא בשתי עיניו חייב בראייה, ויש אם למקרא ואנו קוראים ייראה, והרי הוא יכול להראות, ואף לא נתמעט מרגלים, שהרי סומא יכול ללכת בדרך שהוא רגיל בה, ועיין מ"ש להלן בסמוך.

33-4. השיב ר' על דברי יוחנן בן רחביי. הכריעו חכמים לסייע דברי ר' יהודה. וכ"ה בד. ובכי"ע חסרה הרישא. ובכי"ל במקום כל זה גורס: השיב ר' על דברי ב"ש. וקרוב לוודאי בעיני שגירסת כי"ל היא תיקון ע"פ הבבלי ו' א', 8 ועיי"ש בדק"ס, עמ' 17, הע' ק', ומ"ש בפתח עינים להרחיד"א במקומו, ק"ז סע"א ואילך, וגירסא זו היא בכ"י קורוניל, עיין בהשמטות לדק"ס, עמ' 95. ועיין בהשגות הראב"ד על בעל המאור ר"ה פ"א ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חמ"ג, עמ' 35. ועיין באור שמח פ"א מה' חגיגה ה"א סד"ה חגיגה, ופירושו בתוספתא כאן רחוק מאד. ועיין מש"ש על גירסת הר"ח ומ"ש לעיל סוכה פ"ב, שו' 4–5, ד"ה ומכל. והסיפא שלהלן בסמוך מפרשת את דברי רבי. ואין לשבש את גירסת כי"ו וד המקויימת בחלקה גם ע"י כי"ע. ופירושה שרבי השיב על דברי יוחנן בן דהביי שאין למעט מיראה סומא, משום שיש אם למקרא ואנו קורים ייראה, והרי אף סומא יכול להראות, וכשיטתו שיש אם למקרא, עיין בבלי סנהדרין ד' רע"א, מכילתא משפטים פט"ו, עמ' 302, ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א, י"ח ע"א. ולא נתברר מכאן אם רבי חולק עליו וסובר שסומא חייב בראייה (עיין מ"ש לעיל), או שרבי חולק על הדרשה וממעטו ממקום אחר. והחכמים הכריעו לסייע דברי ר' יהודה משום שהם סוברים יש אם למסורת, ומיעטוהו מיראה, כשיטת מכילתא דרשב"י ומכילתא דר' ישמעאל שהעתקנו לעיל, שו' 2–3, ד"ה יוחנן.

45. וחנה לא עלתה. כלומר, וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאתיו ונראה את פני ה' וכו' (שמואל א' א', כ"ב). ופיסקא זו משלימה את דברי בית הלל במשנתנו פ"א מ"א: איזהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתיפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות וכו'. ומביאים ראייה משמואל שלא העלו אותו לירושלים [תיקונים והוספות: צ״ל: לשילו, וכצ״ל בפירוש הקצר.] אעפ"י שהיה יכול לרכוב על כתיפיו של אביו, עיין בבלי ו' א'. ופיסקות קטועות כאלו המשלימות את המשנה מצויות בתוספתא, עיין, לדוגמא, לעיל ח"א, סוף עמ' 176 (לשו' 69).