תוספתא כפשוטה על חגיגה א:ב

15-6. קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין. בד: קטן שאינו צריך לאמו חיי' בסוכה, קטן שצרי' לאמו יוצא בעירוב אמו ושאינו צריך לאמו מערבין עליו מזון וכו'. וכ"ה בכי"ל. ובכי"ע: קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, והשאר חסר שם. ואפשר שהשמיטו שם בכוונה משם שכן הוא לעיל עירובין פ"ו סהי"ב, שו' 39–41, כגי' ד וכי"ל כאן, עיין מש"ש ד"ה קטן וד"ה ושאין. ומכל מקום שיבוש ברור אין כאן בכי"ו, וכאן מדברים בקטן שאין צריך לאמו, והיינו כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, עיין מ"ש לעיל עירובין הנ"ל, והוא קטן שיכול לעזוב את אמו 9 עיין תוספתא טהרות פ"ג רה"ט. ולאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו, כדברי בית הלל במשנתנו, ועיי"ש בבבלי ו' רע"א. וקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה כמפורש במשנת סוכה פ"ב מ"ח, ושלא כדברי שמאי הזקן שם. ועיין בבלי ערכין ב' ב'. והוא יוצא בעירוב אמו, כלומר, אעפ"י שאינו צריך לאמו, אם אמו ערבה עליו למקום אחד ואביו למקום אחר, יוצא בעירוב אמו, ולא בעירוב אביו, ומערבין עליו מזון שתי סעודות. והיא תני ר' הושעיה שבירושלמי סוכה פ"ב ה"ט, כ"ג ע"ב: תני ר' הושעיה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו. ועיין בפ"מ שם ובבבלי עירובין פ"ב ב'. אבל בתוספתא בעירובין הנ"ל מחלקים בין קטן שצריך לאמו שיוצא בעירוב שעירבה אמו לעצמה, ואין צורך לערב עליו כלל (כפירש"י בבבלי עירובין פ"ב א'), ובין קטן שאינו צריך לאמו, שצריך לערב עליו, עיין מש"ש במקומו. 10 ועיין על כל העניין בחקרי לב או"ח ח"א סי' קכ"ז, רנ"ב ע"ד ואילך. ושמא צ"ל בכי"ו: קטן יודע לפרוש מאמו חייב בסוכה וכו'. וכ"ה בה"ג ה' ציצית ד"ו, מ"ח ע"א, ד"ב, עמ' 237: יודע לפרוש מאמו חייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות. ובה"ג שם שלשלו לתוך הברייתא שבבבלי סוכה מ"ב א' כמה בבות מתוך התוספתא כאן, עיין להלן.

26-7. יודע לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית. ספרי זוטא שלח, עמ' 288, ירושלמי סוכה ספ"ג, נ"ד ע"א (ועיין ראבי"ה ח"ב סי' תרפ"ג, סוף עמ' 388, ובהערה 15 שם, ועיין שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח), בבלי שם מ"ב א', ערכין ב' ב'. ובריש מס' ציצית: כל קטן שהוא יודע להתעטף בציצית אביו עושה לו ציצית. 11 עיין בס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תתתתס"ז, עמ' 403, וציין לו ר"א אפטוביצר בראבי"ה שהזכרנו בפנים ח"ב, עמ' 389, הע' 1, עיי"ש. ובכי"י אפשטין ואדלר (עיין בשנו"ס בהוצ' היגר, עמ' נ') חסר "אביו עושה לו ציצית". ועיין בס' המכתם 12 וממנו, כנראה במאירי שם, 113 ע"א, ד"ה זה ביאור. ועיין בחקרי לב הנ"ל סי' קכ"ח, רנ"ד ע"ב. סוכה, סוף עמ' 99 ואילך, בתוספות ערכין ב' ב' ד"ה אביו, ובשטמ"ק שם אות ה'. ועיין הלשון לעיל תרומות פ"א ה"י, ובמקבילות שצוינו שם, עמ' 109. ועיין מ"ש להלן, שו' 8–9, ד"ה יודע לשמר. ובס' המנהיג ה' אתרוג סי' ל"א, עמ' 68: תוספתא קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו'. והעתיק שם את לשון הברייתא שבבבלי סוכה הנ"ל והכניס לתוכה גם את פירושי האמוראים שם.

37-8. יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש, ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם. בכי"ע הסדר הוא: יודע לשמר תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר וכו' כאילו לא בא לעולם. וכ"ה הסדר בספרי זוטא ובבבלי הנ"ל. וכלשון התוספתא כאן (בכי"ו, ד' וכי"ל) כ"ה גם בספרי זוטא הנ"ל. ובה"ג הנ"ל: יודע לדבר אביו חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ואם לאו ראוי לו כאילו לא (כגי' כי"ע) בא לעולם. 13 בה"ג ד"ב, עמ' 237: ואם לאו ראתוי לו וכו'. והיא היא, עיין בהערה שם. ואף במשנת חגיגה פ"ב מ"א קיימות שנויי נוסחאות בזה, והיינו: כאילו לא בא וכו', או: שלא בא וכו'. וכן בספרי עקב פי' מ"ו, עמ' 104: מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש, ומלמדו תורה, ואם אין מדבר בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו (כגי' כי"ע כאן) קוברו וכו'. ובמדרש הגדול שם (י"א, י"ט): ראוי לו כאלו לא בא לעולם וכאלו קברו וכו'. ובירושלמי הנ"ל: יודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה. ובבבלי הנ"ל: אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, תורה מאי היא? א"ר המנונא תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (עיין בבלי ב"ב י"ד א'). ק"ש מאי היא? פסוק ראשון.

48-9. יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו. בשאר הנוסחאות: אביו לוקח לו תפלין. וכ"ה בבבלי סוכה וערכין הנ"ל. ובמכילתא בא פי"ז, עמ' 163: מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין (כלשון שנקטו במס' ציצית לעניין ציצית עיין מ"ש לעיל, שו' 6–7, ד"ה יודע לנענע). ובספרי זוטא הנ"ל: וכל שהוא יודע לשמור תפילין חייב בתפילין. וכן במס' תפילין ה"ג: וכל קטן שיודע לשמור את תפיליו חייב בתפילין. ובירושלמי הנ"ל חסרה הלכה זו. ואמרו שם בברכות פ"ג ה"ג, ו' ע"ב: קטנים מניין? למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות י"ג, ט'), בשעה שהוא תדיר בה. ומן הפסוק שמביא מוכח שבפטור תפילין עסיקינן, כפירוש הרש"ס ובעל פ"מ. ועיין בתוספ' ר' יהודה שם כ' סע"א, ובתוספות שם כ' א' ד"ה וקטנים.

59-10. כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה יודע לשמר גופו אוכלין על גופו טהרות, ידיו אוכלין על ידיו טהרות. וכ"ה בד ובכי"ל, ובשניהם חסר "ידיו אוכלין על ידיו טהרות", אלא שבכי"ל נכפלה להלן בסמוך כל ההלכה בשלימותה. ובכי"ע לנכון: יודע לשמור את גופו אוכלין על גב גופו טהרות, לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה, יודע לשמ' את גופו אוכלין על גב גו' טהר', לשמור את ידיו אוכלין על גב ידיו טהרות. וכ"ה להלן טהרות פ"ג ה"י ובר"מ ספט"ז מה' אבות הטומאות. ופירושה שמספק אי אפשר לתת לו תרומה שמא יטמאנה, אלא מתחילה מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה ומסתכלים כיצד הוא מתנהג, ואם רואים אחר כך שיודע לשמור את גופו מטומאה שמטמאת אפילו את הגוף אוכלין על גבי גופו טהרות, כלומר אוכלין שנגע בגופו, ואם יודע לשמור אפילו את ידיו מטומאת ידים, 14 עיין ידים פ"ג מ"ב, בבלי שבת י"ד א' ובתוספות שם ד"ה תנא. אוכלין גם טהרות שנגע בידיו. וכן צ"ל גם לפנינו, וצריך להשלים גם ברישא: יודע לשמור גופו וכו' כיצד בודקין אותו וכו'. וכן תיקן לנכון בתכ"מ ע"פ התוספתא טהרות והר"מ הנ"ל. וההלכה שלנו גם בירושלמי סוכה ספ"ג ובבלי שם מ"ב א' הנ"ל, 15 ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 11–12, ד"ה יש בו דעת, על הסדר בירושלמי ובבבלי. ובשניהם לא נזכר כיצד בודקים אותו, אבל בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל מסיים שם: כיצד עושין לו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה. ובר"ח סוכה מ"ב סע"א: כיצד בודקין אותו וכו', והוא מן התוספתא. וכן בס' המכתם שם, עמ' 98: לשמור את ידיו, כלומר, כשמזהירין אותו שלא ליגע במה שאין ראוי אחרי שהטבילו וטהרו אותו וכו'.

610-11. יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: יודע לפרוס את חיקו . וכבר העירותי בתס"ר ח"א (ירושלים תרצ"ז), עמ' 245, על ספרי זוטא, עמ' 289 הנ"ל שגרס: לפתוח חקו (=חיקו), ועל לשון הר"מ בספי"ב מה' תרומות. והפירוש הוא, איפוא, לפרוס את כנף בגדו כדי לקבל את התרומה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו, עמ' 47, ומ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 479 ואילך. ובבבלי הנ"ל: היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה וכו'. וכ"ה בכל כתה"י, ובה"ג הנ"ל, בר"ח ובשאר ראשונים. וכבר נתקשו בו הראשונים במקומו, שהרי מפורש במשנתנו (מגילה פ"ד מ"ו) שאין קטן נושא את כפיו. אבל לפי המקבילות בתוספתא כאן ובספרי זוטא הנ"ל מוכח שאין כפיו אלא כנפיו (כשם שלפעמים כנפיו פירושו כפיו, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 215), כלומר, חיקו.

711-12. יש בו דעת לישאל ספיקו ברשות היחיד טמא וכו'. וכ"ה הסדר גם בד, ונקטו מקודם יודע לשמור את גופו ואח"כ יש בו דעת לישאל, כלומר, מונה ממעלה למטה, שהרי יודע לשמור את גופו הוא גדול מיש בו דעת לישאל. וכן הוא הסדר בבבלי הנ"ל. וכן לעיל שם בכי"י ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 130, הערה ג'): לשמור ידיו וכו' לשמור גופו וכו', וכ"ה בירושלמי ספ"ג שם. ואף כאן קטן היודע לשמור ידיו גדול מקטן היודע לשמור גופו. ובמאירי שם (113 ע"ב): היה ראוי להקדים יודע לשמור גופו, אלא שאין מוקדם ומאוחר. ומ"מ בקצת גמרות מדוייקות מצאתי כן, ר"ל שהקדים יודע לשמור גופו ליודע לשמור ידיו. וכ"ה הסדר בהוצאות שלפנינו ובה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל. ברם בכי"ע גרס לעיל ברישא: יש בו דעת לישאל וכו', ואח"כ יודע לשמור את גופו וכו'. ובכי"ל גרס כלפנינו, אלא שאח"כ כפל את כל ההלכה שלעיל: כיצד בודקין אותו וכו' יודע לשמור את גופו וכו'. ויש כאן עירבוב של שתי הגירסאות. ואף בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל גרס מתחילה: יודע לשאל וכו', ואח"כ: יודע לשמר את גופו וכו' לשמר את ידיו וכו'. וכ"ה הסדר בתוספתא טהרות פ"ג ה"ט וה"י, ומונה ממטה למעלה, עיין מ"ש ע"ז בתס"ר ח"ד, עמ' 57. ועצם העניין במשנת טהרות פ"ג מ"ו: וכל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור, כלומר, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, כמפורש בבבלי פסחים י"ט ב', סוטה כ"ח ב', נדה ד' ב'. ופירש"י בסוכה כאן: והיודע לישאל. שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן, או לאו, או איני יודע. ועיין בפירושו לפסחים י"ט סע"ב ובתוספות שם ד"ה מכדי. ועיין במה שהאריך בס' משנה אחרונה לטהרות פ"ג מ"ו הנ"ל. ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א, ומ"ש בתס"ר ח"ד, ריש עמ' 57. ועיין ירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג.

812. יודע לשחוט שחיטתו כשירה. וכ"ה בה"ג, ד"ו מ"ח ע"א, וד"ב, עמ' 237. וכ"ה להלן חולין פ"א סה"ג. ובבבלי סוכה מ"ב ב' הנ"ל: היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ובאו"ז ח"א ה' שחיטה סי' שס"ז, נ"א ע"ג: ותניא בתוספתא פ"ק (כלומר, של חולין) יודע לשחוט שחיטתו כשירה, משמע דווקא דיעבד. וס"פ לולב הגזול מייתי ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. 16 עיין במהר"ם שיף גיטין כ"ב ב' (לתוספ' שם ד"ה והא לאו בני דעה) שכתב: ובהכי מדוייק לישנא, התם (כלומר, במשנת חולין פ"א מ"א) אחרים רואין אותו, והכא (כלומר, בגיטין) נקיט עומד על גבו. אבל מדברי הראשונים שהבאנו להלן בפנים משמע שלא חילקו בין הלשונות הללו, והרי אותו רב הונא עצמו נקט בלשון זו בין גבי קטן בגט ובין גבי קטן בשחיטה. ופי' רש"י התם אפי' אינו יודע הלכות שחיטה, אלא שיודע לאמן את ידיו. ונראה בעיני דההיא בדיעבד וכו' אסור לכתחילה אפילו בעומד על גביו, דהכי משמע לשון תוספתא דתני שחיטתו כשירה, דהיינו דיעבד, הלכך מומחה ואינו מוחזק שחיטתו כשירה בדיעבד, וכגון שאחרים רואין אותן, וה"ה למוחזק ואינו מומחה וכו'. וקטן מומחה ומוחזק וכו' ובעומד על גבו שוחט לכתחלה. וכן פסק במרדכי ריש חולין שאפילו מומחין אין שוחטין לכתחילה, אפילו גדול עומד על גביהן. ובעיטור ח"ב ח' שחיטה ש"ב, הוצ' רמא"י, כ"א ע"ב, חולק, עיי"ש בשער החדש אות ס'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק ג', בהגהת הרמ"א שם, להלן שם ס"ק ה', בש"ך ובפר"ח שם. ועיין במשנת חולין רפ"א ובבלי שם ג' ב', י"ב ב'. ואשר לשיעור הקטן כאן פסק בעיטור הנ"ל, כ"א ע"ג, שהוא י"ג שנה ויום אחד לזכר וי"ב שנה ויום אחד לנקבה. ועיין מ"ש באו"ז הנ"ל בשם ר' שמואל בן חפני. ועיין בהגהת הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' א' ס"ק ה'.

912-13. יכול לוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. ספרי זוטא, עמ' 288 הנ"ל, לעיל ברכות פ"ב רהט"ז, עמ' 9, ירושלמי שם פ"ג ה"ה, ו' ע"ד, בבלי סוכה הנ"ל. ועיין מ"ש בבאור ברייתא זו לעיל ח"א, עמ' 23, שם, עמ' 84.

1013-14. כזית צלי שוחטין עליו את הפסח. וכ"ה בבבלי סוכה מ"ב ב' הנ"ל, ובה"ג ד"ו, מ"ח סע"א הנ"ל. ועיין בתוספות שם ד"ה יכול, בס' המכתם, עמ' 99, ובמאירי ספ"ג. אבל בה"ג ד"ב, עמ' 237: יכול לאכול כזית בשר שוחטין עליו את הפסח. ועיין בערוך לנר סוכה ספ"ג ד"ה יכול. ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 12: יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית שאין שוחטין עליהן. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 10: מה איש שיכול לאכל כזית, אף קטן שיכול לאכל כזית. ודווקא עם אחרים שוחטין עליו את הפסח, אבל לא כשהיו כולם קטנים, כמפורש לעיל פסחים פ"ח ה"ו ובמקבילות. ועיין בס' המכתם סוכה, עמ' 99 הנ"ל. ועיין ירושלמי תרומות פ"א ה"ג, מ' ע"ג, יבמות פי"ג ה"ב, י"ג ע"ד, ומ"ש הר"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא, עמ' 360. ועיין ר"מ פ"ב מה' קרבן פסח ה"ג ומ"ש לעיל פסחים פ"ד, שו' 12–13, ד"ה כיצד.

1114-15. ר' יהודה אומ' לעולם אין שוחטין עליו את הפסח אלא אם יודע הפרש אכילה. וכ"ה בבבלי הנ"ל בכ"י ב', עיין דק"ס שם, עמ' 130, הערה ז'. ובמכילתא דרשב"י הנ"ל: ר' יהודה או' מה איש שיודע הפרש אכילה, אף קטן היודע הפרש אכילה. ובספרי זוטא, עמ' 288 הנ"ל: כל שהוא יודע להכיר לאביו שוחטין עליו את הפסח. ופירש בזית רענן שלדעת הספרי זוטא אם אינו מכיר את אביו אין שוחטין עליו (אפילו אם יכול לאכול כזית צלי). ובירושלמי כאן פ"א ה"א, ע"ו ע"א: את שהוא רואה כתיפו של אביו ומפסיע, והוא שיעור ב"ש בקטן שחייב בחגיגה, כלומר, שמכיר את אביו.

1215-16. אי זו היא הפרש אכילה כל שנותנין לו ביצה ונוטלה אבן וזורקה. במכילתא דרשב"י הנ"ל: אבן וזורקו אגוז ונוטלו. ובבבלי הנ"ל: צרור וזורקו אגוז ונוטלו. ועיין ירושלמי מע"ש פ"ד ה"ד, נ"ה ע"א, עירובין פ"ז ה"ו, כ"ד ע"ג, גיטין פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ב, בבלי שם ס"ד ב', ס"ה א'.