תוספתא כפשוטה על חגיגה ב:יג

190-91. עצרת שחל להיות בשיני או בחמשי או בששי וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל חסר "או בששי", וכן נכון שהרי אם חלה עצרת בערב שבת אי אפשר להקריב ביום שלאחריה. ולפי גירסת הדפוסים וכי"ו צריך לגרוס אח"כ בדברי ב"ש: יום טבוח לאחריה, כמו שהגיה הגר"א. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: עצרת שחל להיות בערב שבת ב"ש אומרים יום טבוח (פירש"י: יום טבוח של קרבנות ראייה וחגיגה) אחר השבת, שהרי לב"ש אין עולות ראייה באות ביום טוב. ומ"ש רש"י "וחגיגה" כבר השיגו עליו בתוספות שם במקומו, ודברנו על כך לעיל, שו' 76, ד"ה אף חגיגה. ועיין בבלי שבת קכ"ט ב'.

292. בית הלל אומ' אין לה יום טבוח. בד: אין יום טבוח. ובמשנתנו: אין יום טבוח אחר השבת. ופירש"י: אינה צריכה יום טבוח, שמותר להקריבן ביום טוב. וברוב רובן של הנוסחאות של משנתנו כגירסת כי"ו בתוספתא, וכ"ה לפני רש"י, עיין דק"ס, עמ' 66, הערה א'. וכ"ה להלן בבבלי י"ז ב' ובמשנה הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות כ"י על קלף שבביה"מ כאן, משניות כ"י עם פיה"מ להר"מ. ובמשנה שבירושלמי: אין להן (כלומר, לקרבנות) יום טבוח. ובכי"ע כאן: בית הילל אומ' יום טביחה. ובכי"ל: ליום הטביחה. וצ"ל בשניהם: יומה טבוחה. וכן בירושלמי פ"ב רה"ד, ע"ח ע"א: בית הלל אומרי' אין לה יום טבוח, אלא יומה הוא טבוחה.

392-93. ומעשה שמת אלכסא 51 צוקרמנדל בשנו"ס מביא בשם ד וכי"ו "אלכסנדר" (במקום "אלכסא"), והוא אינו מדוייק, ובד"ר של התוספתא: אלכסא, ובד"ח הגיהו "אלכסנדר", ועיין בגירסת הבבלי שבעין יעקב. ומ"ש בשם כי"ו אף הוא אינו נכון. בלוד ובאו אנשי העיר להספידו וכו'. בד ובכי"ע: אנשי עיירות וכו', ובכי"ל: אנשי עירו וכו'. ובבבלי י"ח א': מעשה ומת אלכסא (בעין יעקב: אליסכנדראי) בלוד ונכנסו כל ישראל להספידו וכו'. ובמשנתנו פ"ב מ"ד: ומותרין (כלומר, ביום טבוח) בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת. ומשנתנו היא לכאורה בשיטת ב"ה שאין יום טבוח אלא אם חלה עצרת בשבת שאי אפשר להקריב עולות ראייה ושלמים, וממילא יום טבוח הוא דווקא אם חלה עצרת בשבת. ועיין להלן.

493. אמ' להם ר' טרפון צאו, אין מספידין ביום טוב. בבבלי הנ"ל: ולא הניחם ר' טרפון, מפני שיום טוב של עצרת היה. יום טוב ס"ד וכו', אלא אימא מפני שיום טבוח היה. ושאלו שם ממשנתנו הנ"ל שאמרו בפירוש שמותרין בהספד ביום טבוח. ותירצו: לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות אחר השבת, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כלומר והמעשה באלכסא היה בעצרת שחלה להיות באמצע השבוע. וכתב בתוספות רי"ד במקומו (ט"ו סע"א מן הספר): קשיא לי דא"כ ר' טרפון כבית שמאי, דאי בית הלל הא אמרו דאין לה יום טבוח, דמקרבי ביו"ט. וי"ל הכי קאמר בית הלל אין צריך יום טבוח, דאי בעי כולהו מקרבי ביו"ט, אבל מיהו סתמא דמילתא אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראייה ביום ראשון, והרבה מקריבין ביום שני, והילכך יום שני של עצרת הוא אסור בהספד מפני שהוא יום טבוח, ואע"פ שכל שבעה יש להם תשלומין לא נוכל לעשות מכולן יו"ט אלא יום אחד וכו', ודוקא עצרת יש לה יום טבוח למוצאי יו"ט, אבל לא שאר ימים טובים, שפסח וסוכות יש להן תשלומין כל שבעת ימי החג ולא יותר וכו', ומכאן מוכיח שאסור להספיד במוצאי יו"ט של עצרת אף בזמן הזה, דהא מעשה דר"ט אחר חורבן הוה. ובפסקיו באהלי יצחק, ס"ז ע"ב, הסתפק בפסק גרידא: ומיכן מוכח וכו', כסיומו בתוספ' רי"ד, ולא יותר. וכ"ה בעיקר הדברים בס' יד דוד (אופיבאך תקנ"ט) בסוגיין י"ז א', ועל פיו לכאורה ניסח הרב בשו"ע שלו או"ח סי' תצ"ד ס"ק י"ט. 52 והעיר על דברי אדמו"ר ועל תוספ' רי"ד הנ"ל ידידי הגרש"י זוין בספרו סופרים וספרים ח"א, עמ' 16. ברם כל הדברים שם, לרבות הסיום של אדמו"ר: "אבל במוצאי יו"ט האחרון של פסח ושל סוכות לא היה יום טבוח אף לדברי ב"ש שכל עולות ראייה היו נקרבות במוצאי יום טוב הראשון שהוא חולו של מועד, לפיכך אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין אלא מחמת מנהג בעלמא" מכוונים בפסק ובלשון לתוספות רי"ד (שנדפסו בשנת תרכ"ב). וכנראה שכיוון להם אדמו"ר מדעתו. ועיין במשנה למלך פ"ו מה' כלי המקדש ה"ט וה"י, ומה שהאריך בברכי יוסף או"ח סי' תצ"ד אות ד', והעיר שם על שבה"ל השלם סי' רס"ב (קכ"ו ע"א), וצדק בכתבו שמדברי ר' ישעי' שמביא בשבה"ל משמע שלא אסר בהספד אלא במוצאי שבועות גרידא. ועכשיו אנו רואים שכן מפורש בתוספ' רי"ד הנ"ל. ובשבה"ל וכן בשלטה"ג העתיקו מפיסקי רי"ד הנ"ל, ולא מתוספות רי"ד. ועיין גם בשיח יצחק י"ח א'. ופירוש הרי"ד הנ"ל מוכרח, שהרי לא מצאנו בשום מקום שר"ט נהג כבית שמאי, חוץ מן המקומות שמנו, עיין בברכי יוסף הנ"ל. ולפי זה יום טבוח נוהג אפילו לב"ה, ולאו דווקא בחלה עצרת בשבת. וכן מוכח מדברי ר"ן בס' המפתח 53 בקטעים שנתפרסמו ע"י הר"ש אברמסון בתרביץ שכ"ו, עמ' 64, ועיי"ש בתרגום הע' 8. והר"ח י"ח סע"א. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ז, ע"ט ע"ד: יום טוב שחל להיות בערב שבת אוכל, 54 כלומר, והמאכל הוא בחזקת טהרה, אע"פ שהיה בידי ע"ה, כדין מאכל ומשקה ברגל עצמו. אף תשבות הרגל 55 ערבה עלי הגהת הגרמ"ש באו"ש פי"א מה' מטמאי משכב ומושב הי"א שהגיה: שבתות הרגל, כלומר, שבת שלפני הרגל, או לאחריה. כרגל. אמר ר' זעורה מתניתא אמרה כן, ערב הפסח כפסח ויום טבוח כעצרת. ולפי הנ"ל יום טבוח כעצרת, אף אם חל בשאר ימות השבוע (ולאו דווקא ביום ראשון), ואפילו לשיטת בית הלל. ברם בראבי"ה ח"ב סי' תת"ו, עמ' 494, מביא בשם אביו מן הבבלי פרק בתרא דמועד קטן (כ"ד ב'): אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מנין לאחר עצרת שאסור בהספד ובתענית 56 לא מצאתי גירסא זו לא במו"ק ולא במקבילות. עד שבעה ימים, שנאמר בחג המצות ובחג השבועות, מקיש חג שבועות לחג המצות וכו' יש לו תשלומין כל שבעה, אפילו לאחר חורבן כדמוכח התם. ומה שמותר בהספד ותענית הני מילי יום טבוח כשחל להיות אחר השבת התירו מפני הצדוקין, הא לאו הכי אסור, ואפילו כשחל לאחר השבת לא התירו אלא אותו יום ותו לא. וכ"ה בקיצור (בשמו) באגודה כאן פ"ב סי' ג', קע"ב ע"ד. 57 עיין כנה"ג או"ח סי' קל"א שציין לשו"ת בנימין זאב סי' רי"ב שהביא את לשון האגודה. ועיין בשו"ת זכרון יוסף להגר"י שטיינהארט או"ח סי' י"ח, ועיין בהערות לראבי"ה שם (עמ' 494), הע' 17, ועיין בס' המחכים, עמ' 29, והביאו בארחות חיים ח"א ה' הבדלה סי' ל"ג ס"ט ע"א, ובהגהה לסדר טרוייש, עמ' 7. וכן מוכח מן הירושלמי פ"ב ה"ד, ע"ח ע"א. ואפשר שלמעשה כולם נקראו ימי טבוח אפילו לב"ה, וכן פסק בבית הבחירה למאירי, עמ' 34, ועיי"ש, עמ' 36. ובר"ח י"ח א': ומותרין בו ביום בהספד ובתענית, אבל אם חלה להיות באמצע שבת אסורין (כלומר, העם אסורין בו ביום) בהספד ובתענית. ואין הכרח מדבריו לא לכאן ולא לכאן (לעניין ימי התשלומין). 58 וכ"ה בערך גם בס' המפתח לר"ן גאון הנ"ל (עיין לעיל הע' 53), אלא שהגאון דבר בכלים שכהן גדול מתלבש בהם, ואין שם רמז לשאר ימי התשלומים.