תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:יב

128-30. אמ' ר' חנינא בן אנטיגנוס וכי יש נגובין בקודש, אלא תוחב את החררה בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל, בתרומה, אבל לא בקודש. בתוספות כ"ד ב' ד"ה לא: מיהו בתוספתא גרסינן ליה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר וכי יש נגובה בקודש אלא תחב ליה חבריה או שתחב הוא בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל [ב]של תרומה. ולהכי נקט כוש דהוו ליה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואפי' מדרבנן וכו'. ונזדמנה להם גירסא משובשת לרבותינו וגרסו "ליה חבריה" במקום "את החררה", ושוב תיקנו "או שתחב הוא," והכל ע"פ גירסת הבבלי שם. ובירושלמי פ"ג רה"ג, ע"ט ע"ב: אמר ר' חנניה בן אנטיגנס, וכי יש אוכלין נגובין אצל הקודש, תוחף את החררה בשפוד ואוכל עמה כזית בשר. 36 כלומר, וע"י שמהפך בבשר החולין שאינו רגיל לדקדק בו יגע ברוק, או בקודש עצמו, עיין בתוספות כ"ד ב' ד"ה לקדש ומ"ש להלן בפנים, ועיין להלן הע' 43. בתרומה, אבל לא בקודש. וסתם שפוד מקבל טומאה, אלא שאין ידים מסואבות מטמאין כלים. וכן בפיה"מ להר"מ במקומו: אם לא נגען בידיו אלא במלקחים וכו'. ועיין בתיו"ט במקומו, בלחם שמים שם, בטורי אבן ובהגהות הרש"ש כ"ד ב'. ובבבלי כ"ד ב': תניא א"ר חנינא בן אנטיגנוס, וכי יש נגובה לקדש, והלא חיבת הקדש מכשרתן, לא צריכא, כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר, וביקש לאכול צנון ובצל של חולין עמהן, לקדש גזרו בהו רבנן וכו'. וכדי להבין את דברי ר' חנינא עלינו להביא את סוגיית הירושלמי; ומיד אחרי הברייתא שלנו אמרו שם: תמן תנינן (כלים פ"ח מ"י) היה אוכל דבילה בידים מסואבות הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור [ר' מאיר מטמא. ור' יהודה מטהר. ר' יוסי אומר אם הפך טמא, אם לא הפך טהור] 37 עיין בבלי עירובין צ"ט א' וברש"י ובתוספ' שם. וכו', ר' יוחנן אמר היא דבילה היא שאר כל הדברים וכו'. מתניתא פליגא על ר' יוחנן אוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקודש. פתר לה בזורק. אם בזורק, אפילו בקודש. שמא ישכח ויגע וכו', אוכלי הקודש אינן זריזין והוא שכח. ואנו למדים מכאן שר' יוחנן פירש את משנתנו שאוכלין אוכלין נגובין של תרומה שלא הוכשרו בידים מסואבות ממש. ושאלו הרי כשהוא נותן לתוך פיו מטמא את רוקו (ומשנתנו כר' מאיר, כמפורש בירושלמי כאן פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד, שהוא שנה י"ג מעלות בקודש) והרוק מכשיר ומטמא את התרומה (עיין בתוספות עירובין צ"ט א' ד"ה היה). ותירצו בזורק לפיו, ואינו נוגע בפה כלל. ושאלו אם בזורק אפילו בקודש יהא מותר, שיזרקו ע"י כלי, 38 ופשיטא שלא כיוונו לומר שאין אוכלין אוכלי קודש בידים מסואבות ממש, שהרי הידים מטמאות אותם אפילו לא הוכשרו, ובוודאי הכוונה שאין אוכלין אותם בידים מסואבות אפילו לא נגע בהם. ותירצו שבקודש אסור לעשות כן שמא ישכח ויגע בפה. נמצאנו למדים שפירשו את המשנה כפשוטה שאסור לאכול קודש בידים מסואבות אפילו בשפוד, ואפילו אם זרק לתוך הפה ולא נגע בו. ולפי זה אין ר' חנינא בן אנטיגנוס חולק על עיקר ההלכה של משנתנו, אלא מפרש את לשונה, שאין לומר "אוכלין נגובין" על אוכלים של קודש, שהרי בקודש אין הבדל בין נגובין לשאינן נגובין. ולפיכך הוא מפרש שאוכלין פירושו אוכלין של חולין, ונגובין פירושו שעכשיו הם נגובין, ובתרומה תוחב את החררה של תרומה בשפוד אם ידיו מסואבות, ואוכל עם התרומה זית או בצל של חולין נגובין 39 כמו זיתים נגובים שבמשנת טבול יום ספ"ג שהם בניגוד לזיתים פצועים, ואינם עניין לזיתים שלא הוכשרו. בידים מסואבות (אבל אם היו לחין הרי נטמאו מידיו ומטמאין את התרומה שבפיו, כפירש"י), אבל אם היה בפיו קודש 40 כגון שהכניסו בידים טהורות ובנתים נטמאו ידיו בטומאה דרבנן, או שעבר ותחב בשפוד, עיין בשיח יצחק כ"ד ב' ד"ה לא צריכה. אסור לו לאכול אפילו חולין בידים מסואבות, שמא ישכח ויגע. ולפי זה אף ר' חנינא בן אנטיגנס מודה שאסור לאכול קודש בידים מסואבות אפילו בכוש ובקיסם, אלא שהוא מוסיף שאף חולין אסור לאכול בידים מסואבות כשקודש בפיו. ומשנתנו חולקת 41 כלומר, אינה מדברת כלל באוכלין של חולין. ועיין בפסקי רי"ד כ"ד ב' (אהלי יצחק ס"ה ע"ב) שפירש את משנתנו כפשוטה לגמרי, כלומר, שאוכלין תרומה שלא הוכשרה בידים מסואבות ממש, אבל לא קודש, משום שחיבת הקודש מכשרתו, וניטמא. והיא מתפרשת כפשוטה, וכר' יוחנן בירושלמי הנ"ל, שאין אוכלין קודש בידים מסואבות אפילו בשפוד, ואפילו בזורק לתוך פיו, שמא ישכח ויגע. ועיין מה"פ שם ד"ה וכי. ולפ"ז אוכלין נגובין שבמשנתנו בוודאי פירושם אוכלין של תרומה ושל קודש והן נגובין שלא הוכשרו, והחשש הוא שמא יגע בפיו, וכמפורש בירושלמי. ואפילו לר' יוסי במשנת כלים פ"ה מ"י הנ"ל (שהלכה כמותו) יש לחשוש שמא יהפך ברוקו וירצה להוציא אותו, והוא מכשיר. ואף רש"י פירש במשנתנו אוכלים נגובים שלא הוכשרו, אבל בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס פירש נגובים שהם עכשיו נגובים, 42 עיין לעיל הע' 39. וכבר הוכשרו, שהרי בדברי ר"ח בן אנטיגנס מפורש אוכלין - אוכלין של חולין. ובירושלמי הנ"ל נקטו לדוגמא כזית בשר, ואין זו דוגמא לאוכלים שלא הוכשרו. 43 עיין חולין פ"ב מ"ה ומאירי שם, ריש עמ' 122, ובבלי שם ל"ו ב'. ולא עוד אלא שבכזית בשר לא איכפת לנו כלל אם הוכשר, או לא הוכשר, שהרי פחות מכביצה אינו מטמא אחרים לכולי עלמא. ועיין בפי' הר"א לתענית, הוצ' ר"ד הלבני, עמ' 62, אלא שדבריו תמוהים, עיין בה' 209 שם. ועיין גם בפי' הר"ח שם, ובמאירי, עמ' 52, ובתוספות שם ד"ה לקודש. והר"מ פסק בפי"ב מה' אבות הטומאות הי"ג שאין אוכלין קודש שלא הוכשר בידים מסואבות אפילו בכוש, או שתחב לו חבירו לתוך פיו, אבל אוכלין תרומה שלא הוכשרה בידים מסואבות, והוא כסתם משנתנו, שהיא חולקת על ר"ח בן אנטיגנוס. ובפיה"מ פירש אחרת, ומתוך דבריו מוכח שפסק כר"ח בן אנטיגנוס, אלא שפירש את הבבלי שלא כרש"י, עיין בראשון לציון ובשיח יצחק במקומו, שבארו לנכון את דברי פיה"מ. ועיין באוצר הגאונים, עמ' 43, ומדבריהם משמע שדווקא בקודש אסור לאכול ע"י כוש או כרכר, אעפ"י שלא הוכשר, ובתרומה מותר, אבל בידים מסואבות ממש אפילו בתרומה שלא הוכשרה אסור, כפי שמשמע גם מפיה"מ שכנראה פירש שם ע"פ הגאונים, עיי"ש בלשונו. והוא כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל, שאם אוכל בידיו 44 אלא שמן הירושלמי משמע שאוכל בידיו אם הוא זורק את האוכלין לתוך פיו, ואינו נוגע בפה. הרי הוא נוגע במשקה שבפיו, ושמא הפך ברוקו, והוא מכשיר ומטמא.