תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:כב

147-48. שש מעלות בחטאת ממלאין ומקדשין מי חטאת בכל מקום וכו'. בד חסר "שש מעלות בחטאת", אבל כ"ה גם בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ ולהלן פרה פ"ד הי"ב ובר"ש שם פ"ה מ"א. ובד חסרה המלה "מקום". ובכי"ע כאן: מכל מקום, אבל בשאר הנוסחאות ולהלן פרה: בכל מקום. ופירש בר"ש פרה הנ"ל את שש המעלות ע"פ כל הברייתות כאן עד הכ"ח. והנה בהי"ב בפרה ובהכ"ב-כ"ג כאן נשנו שש מעלות, ואח"כ נראה שמתחיל עניין אחר: עם הארץ שהביא וכו', ולפירוש הר"ש אין צורך לחזור על המלה "עם הארץ", אלא היה צריך לומר: הביא כלים וכו', שהרי אף כאן בעם הארץ עסיקינן, כמפורש בסמוך: עם הארץ שאמר טהור אני וכו'. אלא שרבינו נדחק לפרש אחרת, מפני שקשה לחשוב את ההלכות השנויות כאן למעלות. ברם אף במשנת מקוואות רפ"א שנינו: שש מעלות במקואות וכו'. ופירש ר"ת בס' הישר (ד' וויען, ע"ח ע"ג, הוצ' מק"נ, עמ' 129) שיש מהן להחמיר ויש מהן להקל, ולפ"ז אין מעלות אלא מדות. ואשר למעלה הראשונה פירש הר"ש בפרה פ"ה שם שהכוונה לכלים שהיו תלושין ולבסוף חיברן, כמשנת פרה פ"ה מ"ז. ולפי פשוטו נראה שהכוונה בכל מקום בארץ ישראל, ובניגוד ליין ושמן לנסכים וסולת למנחות שהיו מביאין ממקומות מיוחדים, כמשנת מנחות פ"ח מ"א, מ"ג ומ"ו. 50 ואמרו שם בכל המשניות הנ"ל (בפנים): כל הארצות היו כשירות, אלא מכאן היו מביאים. ובניגוד לזה אמרו כאן: ממלאין ומקדשין וכו' בכל מקום. ועיין בלשון הר"מ ספי"ג מה' פרה אדומה.

248-49. מביאין מי חטאת ואפר חטאת ממקום למקום. וכ"ה בד. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ: מכל מקום. ולהלן פרה הנ"ל: מזין מי חטאת ואפר חטאת בכל מקום. וכ"ה בר"ש פרה הנ"ל, ופירש: "וכן הזאה", כלומר שאף בהזאה פירושו שמזין מכלי תלוש שלבסוף חברו, עיין מ"ש לעיל. אבל הגירסא כאן יש לה חמש עדיות, והיא כנראה הנכונה, ופירושה שמביאין מי חטאת אף לגליל, בניגוד לקודש, עיין במשנתנו כאן פ"ג מ"ד, ובירושלמי רה"ד, ע"ט רע"ג, ובבלי כ"ה א'. ואשר למי חטאת, עיין בתוספות שם ד"ה שרצועה. ובוודאי שאפשר היה להביא בטהרה, 51 כדברי התוספות שהבאנו בפנים. וכן מפורש בירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד, מ"ד ע"ד: ארץ כותים טהורה וכו' ושביליה טהורים (תוספתא מקוואות רפ"ו). שביליה טהורין, חזקה שאין בוררים להם שביל אלא בטהרה, ועיין מ"ש להלן, הע' 52. אלא שבקודש לא האמינו שאדם נדחק והביא הנסכים בטהרה, 52 וכפשוטו של הירושלמי, עיין שי"ק ד"ה בן דרום. וכן הכריע בס' ניר, ע"ד סע"ד, ד"ה בלא כך. אבל מסוגיית הבבלי אינו משמע כן, ולפיה לכאורה אפילו חבר אינו נאמן. ועיין בס' ראשון לציון כ"ה א' ד"ה ביאודה ובשיח יצחק שם, נ"א ע"ג, ד"ה רש"י. ובאוה"ג, עמ' 44: שמפסקת רצועה של כותים, וכיון שצריך לעבוד בה חושש מפני טומאה. ומתוך פירוש הר"ח כ"ה א' משמע שפירש שבארץ הכותים חיישינן שמא אף היא מטמאה משום ארץ העמים, ובבבלי הרי לא נזכר בשום מקום שארץ הכותים טהורה (ולא השגיח בתוספתא ובירושלמי שהבאנו לעיל הע' 51). ועיין בתוספות הנ"ל ומ"ש בתס"ר ה"ג, סוף עמ' 28 ואילך. ועיין ירושלמי שביעית פ"ו ה"א, ל"ו סע"ג, וע"ז פ"ה סה"ד, מ"ד ע"ד. ואף שגם בירושלמי כאן פ"ג רה"ד, ע"ט רע"ג אמרו: מפני שפסיקייא של כותים מפסקת, נראה שלמ"ד כותי כגוי חששו על מדורותיהם שמא יש בהם קברים (עיין להלן אהלות פי"ח סה"ו), והדרכים היו בחזקת טמאות (עיין ר"מ פי"א מה' טומאת מת ה"ז), אבל מ"מ היו להם שבילים טהורים, כמפורש בתוספתא ובירושלמי שהבאנו לעיל הע' 51. אבל מי חטאת בוודאי שהביאו אותם מיהודה לגליל, כדי שיוכלו הכהנים שם להטהר (אם נטמאו לקרוביהם, או בשוגג) ולאכול בתרומה. וזו היא המעלה השניה.

349. עם הארץ שאמר טהור אני לחטאת מקבלין אותו. וכ"ה בד (אלא ששם חסר "אני"), בכי"ע, בכי"ל ובקג"נ (אלא ששם: טהרוני 53 בר"ש פרה רפ"ה: טהרתי, ושמא צ"ל גם בר"ש: טהרוני, ונתחברו הוי"ו והנו"ן לתי"ו. ועיין מ"ש להלן בפנים. לחטאת). ולהלן פרה הנ"ל: מקבלין הימנו (בד: הימנה), אבל בר"ש שם: מקבלין אותו, ומפרש: מקבלין אותו. שהכל נאמנין על החטאת. ולפי פירושנו לעיל זו היא מעלה שלישית. ועיין בבלי כ"ב ב' ובתוספות שם ד"ה מתוך, ובמאירי, עמ' 57. אבל כאן מפורש "לחטאת", ומדברים גם בטבילה גרידא, כדי שיוכל להזות על אחרים.

449-50. כלים הללו טהורין וכו'. וזו היא מעלה רביעית.

550-51. טבל להזות ולא הזה הרי זה אוכל בתרומות לערב. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן נכון. ובכי"ע: טבל להזות אוכל בתרומה וכו'. ובין המלים "להזות" ו"אוכל" נמצא פער ונקודות. ומכאן שהיתה שם מלה שהסופר לא היה יכול לקרוא אותה. ובקג"נ: טבל להזות ולחוזה אוכל בתרומת (צ"ל: בתרומה, או בתרומות) לערב. וכנראה שכן היה גם לפני סופר כי"ע, ולא הבין אותה, אבל באמת "ולחוזה" פירושה: ולא חוזה, ולא הוזה, ונכתבה במלה אחת כמו שמצוי תכופות במקורות, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 794, הערה 17. וכן גרס הר"ש בפרה הנ"ל: טבל להזות ולא הוזה אוכל בתרומתו לערב, ופירש: דטבל לחטאת הוחזק לתרומה (כמשנתנו כאן פ"ב מ"ו). והכוונה כאן שהטמא שרצה הע"ה להזות עליו לא הוזה, או שצ"ל: ולא היזה. ואנו מאמינים לע"ה שלא הסיח את דעתו כל היום (עיין טהרות פ"ז מ"ח), ואוכל בתרומתו בתחילת הערב. וזו היא מעלה חמישית.