תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ז

117-18. כלים הנגמרין בטהרה אפי' בעזרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב, ולא הוסיפה התוספתא אלא "אפי' בעזרה". ובמאירי, עמ' 50: ובתוספתא ראיתי אפי' נגמרו בעזרה. ופירשו בבבלי כ"ג א' שהחשש הוא משום צינורא של עם הארץ שניתזה מפיו, והחבר לא נזהר בה לפני שנגמר הכלי שאינו מקבל טומאה, ושמא היתה הצינורא לחה בשעה שנגמר הכלי. ובירושלמי פ"ג רה"ב הביאו את שתי הברייתות שבתוספתא כלים ב"ב פ"א ה"ב וה"ג, וגרסו שם בדברי ר' ישמעאל: גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה. והירושלמי מוכיח מן הברייתות שכל כלי שלא נגמרה מלאכתו אינו נותן דעתו לשומרו, וכמעשה שהיה, שהאשה טמאה אותו ברוקה לפני שנגמרה מלאכתו, ועדיין היה הרוק לח כשנגמרה מלאכתו. 27 וכפירוש ר' י"ט בתוספות עירובין צ"ט א' ד"ה היה, וכאן כ' א' (בשם ר' יוסף) ד"ה נימא. ואין שום מחלוקת בין התלמודים, אעפ"י ששנו את הברייתות בלשון אחרת, והביאו אותן לעניינים שונים. ואף לפנינו פירושו שאפילו אם היה הכלי בעזרה ולא נגמרה מלאכתו, ובעזרה חשב עליו, ומחשבתו היא גמר מלאכתו (עיין כלים ספכ"ה, וברש"י קידושין נ"ט סע"א ועוד בכ"מ), צריך טבילה. וכן בתוספתא כלים ב"ב פ"ב ה"ד: כף שכהנים גובלים בה וכו', וכולן אם לא נתכוון לחוקקן טהורין, מצאן חקוקין וחישב עליהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא. ואם חשבו הכהנים בעזרה על הכף להשתמש בה, אעפ"י שמחשבתן היא גמר מלאכתה, ונמצא שנגמרה מלאכתה בעזרה צריכה טבילה, שמא ניתזה עליה לפני כן צינורא של עם הארץ, ולא נתנו דעתם לכך, ונתייבשה אחרי שנגמרה מלאכתה. 28 עיין בס' הישר לר"ת, ל"ד ע"א, סוף סי' שכ"ו. ועיין בס' משנה אחרונה טהרות פ"ד מ"ה סד"ה בגדי ע"ה, ומ"ו ומפרשים שם. ולפ"ז רוקו של ע"ה אף הוא מטמא יבש כשהוא יכול להשרות ולחזור כמו שהיה. ומ"ש בבבלי כאן כ"ג א' "לח" הוא לאו דווקא לח, אלא כל שהוא יכול לחזור ולהיות לח (ע"י שרייה) לח קרי ליה. וצ"ע בדבר. ובמשנתנו כאן פ"ג מ"ח: מטבילין את הכלים שהיו במקדש. ופירשו בירושלמי שם ה"ח, ע"ט ע"ד, שחוששים משום ספק משקין, וחומר הוא בקודש על תרומה, והפירוש הנכון בירושלמי שם הוא בנועם ירושלמי, פ"ט ע"ג.

218-20. כיצד סלת שנתערבה בביסא ונגע טבול יום במקצתה פסל את כולה, בתרומה לא פסל אלא מקום מגעה. המלה "בביסא" חסרה בד. ובכי"ל: סלת שנתנה בכסא . ובכי"ע: הכלי מצרף את מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה, כיצד סולת שנתונה בכסא 29 עיין דק"ס מנחות, עמ' 15, בתחילת ההגהות, שם, עמ' 55, הע' ג'-ד', שם, עמ' 141, הע' כ', שם עמ' 142, הע' ר'. וברוב המקומות: כיסא, ובמקום אחד: כוס. וכו'. והרישא בכי"ע היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב (והובאה בבבלי פסחים י"ט א', מנחות כ"ד א'), ובשאר הנוסחאות השמיטוה, כדרך הסופרים, אלא שבד ובכי"ו נכנסה להלן בסמוך שלא במקומה, אבל בכי"ל אינה לא כאן ולא שם. ועיין לעיל, שו' 10–11, ד"ה אחורים. ונראה שלפנינו נתערבו שתי נוסחאות, ובד צ"ל: כיצד סולת שנת' [ב]ערבה, ואין ערבה אלא פירוש לביסא, וכן אמרו בבבלי מנחות נ"ז ב': לא כתב רחמנא דלעבד ביסא למילש ביה. ולפיכך פירשו ביסא - עריבה, שלשין בה. אבל הגירסא העיקרית היא "בביסא", וצ"ל: שנתנה בביסא, כעין גירסת כי"ע וכי"ל. ובד השמיטו את המלה "בביסא" משום שלא הבינו אותה, כשם שהשמיטוה לעיל יומא פ"א, שו' 74, בד ובכי"ו, ועיין מש"ש, ד"ה שלשה, על הירושלמי כאן פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א (מנחה חלוקה בבסה, כגירסת כי"ל). וביסה היא βῆσσα, בזך. ובירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א, ובבבלי כ"ג ב' ואילך, נחלקו אמוראים אם צרוף כלי במנחות הוא מדאורייתא, דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת 30 הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת. ובבבלי כאן כ"ג ב' (ובמקבילה בפסחים) היא בשם ר' חנין. אבל בירושלמי כאן: לא כן תני כף אחת שהיא עושה מה שבתוכה אחת. והיא ברייתא בספרי נשא פי' מ"ט, עמ' 53. והיא מדאורייתא, או אינה אלא מעלה דרבנן. והביאו שם בשני התלמודים את משנת עדיות רפ"ח: הוסיף ר' עקיבא על הסולת ועל הקטורת וכו' שנגע טבול יום במקצתם שפסל את כולם, ומתוך העניין שם מוכח שאינו אלא מדרבנן, והעמידוה בשיירי מנחות שכבר אינם זקוקים לכליים, אבל נזקקו מתחילה בשעת הקמיצה לכליים. ומלשון התוספתא שמבארת צירוף כלי: סלת שנתנה בביסה וכו', משמע שמדברים כאן בסלת למנחה שנתנה לביסה על מנת לבוללה שם, ועיין בתוספות מנחות כ"ד א' ד"ה שאין, ואין כאן אלא מעלה דרבנן. ועיין בתוספות כאן כ"ג ב' ד"ה שאם ובלקוטים ממגילת סתרים של פוזננסקי סי' י"ט, עמ' 45 ואילך, ועיי"ש, עמ' 46, שהביא את הראשונים שהביאו את דבריו ודנו בהם.

320-21. הקרקע אינו מצרף לא את הקודש ולא את התרומה. מכאן מוכח שדווקא הקרקע (של הבית) אינו מצרף את הקדש, אבל אם נתונים על כלי שאין לו תוך מצטרפים משום מעלה דרבנן, וכמו שאמרו בבבלי כ"ד א'. ומכאן שאפילו כלי חול מצרף, עיין בתוספות כ"ד א' ד"ה דאורייתא, ובר"ש טהרות פ"א מ"ט. ומלמדת הברייתא שאין דין צרוף כדין מוקף שהבית מצרפן, עיין ירושלמי חלה פ"ב ה"ג (ד"ו רה"ח), נ"ח ע"ד, פסחים פ"ג ה"ג, ל' ע"א, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 421, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 326. ועיין בבלי פסחים מ"ח ב' ומ"ש בטורי אבן כאן כ"ד א' ד"ה דאורייתא. והכוונה בתוספתא כאן שאפילו נוגעים זה בזה אינם מצטרפים, אלא מונים בהם כמניין הקודש והתרומה. 31 בפיסקי רי"ד כ"ג ב' (אהלי יצחק, ס"ח ע"א): אם היו האוכלין דתרומה נוגעין זה בזה אז הן מצטרפין אפי' בלא כלי, אלא ע"ג קרקע וכו' שהן מצטרפין דווקא להשלים הביצה, אבל לא שיהיו כאוכל אחד, שאם נגע הטמא במקצתן טימא את כולן. ועיין במשנת טהרות ספ"א, בר"מ פ"ט מה' טומאת אוכלין ה"י, בפיה"מ להר"מ טהרות שם ובס' משנה אחרונה שם. ועיין בר"ש טהרות שם ופירושו במשנה קשה. והפירוש הפשוט הוא באליהו רבא שם, ומדברים בככרות הקודש שאינם מונחים בכלי, ולולא המים המקודשים שבתוך הככרות היו מונים בהם, ומחמישי ואילך טהורים.

421. הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה. וכ"ה בד, ואינו בכי"ע ובכי"ל, ושער בח"ד שהיא פיסקא ממשנתנו שנכנסה שלא במקומה, עיין מ"ש לעיל, שו' 18–20, ד"ה כיצד. אבל אפשר שכאן הכוונה, אבל הכלי מצרף, אע"פ שאין לו תוך, שלא כקרקע.