תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ו

113. הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א. ופירש רש"י במשנתנו שנושא את התרומה בכלי חרס. ועיין בתוספות שם ד"ה הנושא, במהרש"א, בס' ראשון לציון ובשיח יצחק שם. ובפיה"מ להר"מ: רוצה לומר שהוא נושא תרומה ובגד שנטמא במדרס הזב ביחד, והוא שישים שניהם בלוח וירים אותה ואסור לעשות כן בקודש. והר"מ פירש שאין מדברים כאן בכלי חרס דווקא, אלא אפילו את התרומה עצמה מותר לישא. ובכלי שטף המקבל טומאה אסור, שאם ירים אותו בידיו ויגע בו הרי יטמא אותו, הואיל ולא פירש מן המדרס, והוא מטמא שנים ופוסל אחד, אבל אם לא נגע בכלי אינו מטמאו אפילו אם לא פירש מן המדרס, כמפורש במשנת זבים רפ"ה: וכלי שטף במגע, אבל לא במשא, ופסקה הר"מ בפ"ו מה' משכב ומושב רה"ב. ומ"ש להלן שם: ואדם שנגע באחד מכל אלו או נשאן מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, פירושו בשעת נגיעתו, או נשיאתו של המדרס, אבל את הכלים אינו מטמא אלא במגע גרידא. ולפי זה אם נושא שניהם בלוח של עץ שאינו מקבל טומאה מותר לתת את המדרס מצד אחד ואת התרומה מצד שני, שלא יגעו זה בזה, כפי שמשמע מפשוטה של לשון פיה"מ להר"מ הנ"ל, וכן צריך לפרש גם בר"מ פי"ב מה' אבות הטומאה ה"ג שנושא את שניהם על גבי לוח של עץ שאינו מקבל טומאה. אבל דברי המאירי, עמ' 48, תמוהים מאד, כמו שהעירו המו"ל שם. 21 עיין בלשון הר"ח כ"ג א', ושאב מפירוש הגאון (עיין אוה"ג, עמ' 41), אלא שהר"ח קיצר בלשונו, וכוונתו שבידו האחרת קודש בחבית של חרס. ומפרשת התוספתא להלן בסמוך שהנושא את המדרס פירושו שהיה נעול בסנדלים שהם טמאים מדרס. ועיין מאירי, עמ' 48 הנ"ל, רד"ה המעלה השלישית.

213-14. כיצד היו סנדליו טמאין ונושא חבית של תרומה על כתיפו, ואין עושין כן בקודש. עיין מ"ש לעיל בסמוך. ואף כאן יכולים לפרש בחבית של עץ, ואחר נתנה על כתיפו, והבגד שעליו אינו מטמא כלי, והתרומה טהורה. ובפי' הראב"ד לתו"כ זבים ספ"ב, ע"ו ע"ב: מניין לעשות שאר כלים שעליו בשעת מגעו כבגדים שיהו כולם טמאים ת"ל וטמא. ונראה שכוונת רבינו לתכשיטים שעליו, שהוא לבוש בהם, 22 כלומר, אעפ"י שיש חציצה בינם לבין בשרו, עיין להלן שם פ"ג ה"ה, ע"ו ע"ג, ומ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 64, שו' 14–15. ועיין לעיל שבת פ"ח, שו' 42, ושם "כליו עליו" פירושו בגדיו (כלים, מני בארמית) שהוא לבוש בהם, כפי שמוכח מן הרישא (הי"ז) שם. אבל אם היו על כתיפו (עיין במשנת נגעים פי"ג מ"ט) דינם כשאר כלים, ואינם טמאים אלא הללו שהוא נוגע בהם בבשרו, ומכ"ש שאינו מטמא חבית שעל בגדיו בכתיפו. ולפי פשוטו פירוש הספרא שדין כלים שנוגע בהן בידו כבגדים, כסיגנון הספרא לעיל שמיני פרש' ו' ה"ח, נ"ג ע"א, עיי"ש. ועיין בלשון הר"מ בפ"ו מה' משכב ומושב ה"ב. ובמאירי, עמ' 49: וכן יש מפרשים מעלה זו במי שסנדלו טמאה ונושאה על כתפו שנושא את התרומה בכתף השניה, ובלבד שלא יגעו זה בזה. ובבבלי כ"ג א': סנדל טמא, סנדל טהור מהו. ובתוספתא כאן מפורש: היו סנדליו טמאין. ואמרו בירושלמי כאן סה"א, ע"ח ע"ד: ר' בא בשם רב יהודה מפני מעשה שאירע. מעשה באחד שניקבה חביתו ופקקה בסנדלו. ובדברי הירושלמי אפשר לפרש שכן קרה מעשה, וראו שאדם עלול לפקוק בסנדל, ולפיכך גזרו שלא ישא קודש בסנדלים טמאים, ובתרומה לא חששו. ובבבלי כ"ב סע"ב: דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלה והניחה 23 בכ"י ב' שם: נטלו והניחו (כלומר, משום שנפסקה הרצועה הסיר את הסנדל והניחו) ע"פ החבית, ונכנסה רצועה של סנדלו לאויר החבית. ויפה העיר בדק"ס שם שכן היתה הגירסא בתוספ' רי"ד ופירשה שהסיר את הסנדל, וכן בתוספות כ"ג א' סד"ה ונפסקה (ע"פ הירושלמי), ופירשוה שהסנדל בעצמו נכנס לשם, עיין מאירי, עמ' 58. וכן פירש מדעתו בשיח יצחק, מ"ג ע"א, ד"ה בא"ד. ע"פ חבית, ונפלה לאויר החבית ונטמאת. באותה שעה אמרו וכו', אי הכי תרומה נמי וכו', וכמעשה שהיה.

315. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"א, ופ"ב מ"ז. ועיין לעיל, שו' 5–7, ד"ה רבן גמליאל. ובכי"ל חסרה פיסקא זו, ועיין מ"ש לעיל שו' 10–11, ד"ה אחורים.

415-17. ולא כמידת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומטביל ומנגיב ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל. וכ"ה בכי"ע. ובד: ולא כמדת וכו' מרובה מדות הקדש ממדות התרומה. שבקדש מטביל ומנגיב וכו', וכע"ז בכי"ל, וחסר שם "מתיר". אבל במשנתנו פ"ג מ"א: שבקודש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר וכו'. וכ"ה בבבלי שם כ"א א'. ופירש"י במשנתנו: מתיר את קשרו משום דדמי לחציצה. ומנגב, אם לח הוא מנגבו תחלה, ואח"כ מטביל, וכל זה משום דדמי לחציצה הוא. ועיין בתוספות כ"א ב' ד"ה דקיטרא. אבל בכ"י ב' שם במשנתנו: מתיר ומטביל ומנגיב, וכע"ז גם בבבלי שם כ"א א' בכ"י, עיין דק"ס, עמ' 75, הערה ג', עמ' 76, הערה כ'. וכ"ה בפיה"ג לטהרות, עמ' 158, ובתשובות גאונים קדמונים סי' ע"ב, כ' סע"ב (והעיר להם בדק"ס שם), ובשניהם הגיה הסופר כלפנינו במשנה, אבל מתוך הפירוש ברור שאין להגיה, עיין בהערות מהרי"ן אפשטין שם הערה 5. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ברם, בשם המשנה בכי"ל. וכ"ה בר"ח כאן כ"א ב', כ"ג א'. ובמאירי, עמ' 50, כותב: ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי שהזכיר מנגב אחר ההטבלה, ר"ל מתיר ומטביל ומנגב. ואני מפרש שהיא שנויה בדבר שצריך קשירה כגון טלית של ציצית שצריך להתיר הקשרים ולהטביל ואחר כך מנגב, כדי לקשרו יפה, שכל שהוא לח אינו מתקשר יפה. ואף עליו העיר בדק"ס הנ"ל, והיה לפניו בכ"י, ועיין מ"ש להלן. ובירושלמי שלפנינו סה"א, ע"ט רע"א: שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים, ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל. אוכלי תרומה זריזין הן והן חצין אותה, אוכלי הקודש אינן זריזין ואינן חצים אותה. ולא נזכר כאן כלל מתי מנגב לפני הטבילה, או לאחריה. ובאור שמח פי"ב מה' אבות הטומאות סה"ה כותב: ובירושלמי שבקודש מתיר את החוטים ומנגב את הנקבים ואח"כ קושר, נראה דגריס שבקודש מתיר ומטביל ומנגיב ואח"כ קושר, שנכנסו המים בין הנקבים בשעת טבילה, לכן מנגיב ואח"כ קושר וכו'. ולא זכיתי להבין כיצד הסיק מפירוש הירושלמי על גירסתו במשנה, ובפרט שבאור שמח שם לא הביא שום סמך לגירסתו המשוערת במשנתנו, 24 אלא שקרוב מאד בעיני שהרב ז"ל השתמש בס' דקדוקי סופרים כאן, אע"פ שלא הזכירו, ומשם למד את הגירסא במשנה. והבין כן מפירוש הירושלמי גרידא. ברם נאמנת עלינו עדות המאירי הנ"ל שהירושלמי גרס: מתיר ומטביל ומנגיב וכו', וכן במשנה שבירושלמי בכי"ל: שבקודש מתיר ומטבל ומנגב ומטביל, ונמחק "ומטבל", וצריך היה למחוק "ומטביל". והנה בירושלמי מפורש שבקדש צריך להתיר את הקשירה, מפני שאוכלי קודש אין חצים אותה, ועיין במפרשים שם. אבל "חצים" בכל מקום פירושו מהדקים, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בפיה"ג, עמ' 88, הערה 17, ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 32 ועוד. ומדברים כאן בקשר של קיימא גרידא, שהרי באינו של קיימא אף בחולין הקשר חוצץ, כמפורש במשנת מקוואות פ"י מ"ד. ובקשר של קיימא צריך שיהא חוצה, כמפורש במשנת מקוואות הנ"ל מ"ג: אילו שאינן צריכין שיבואו בהן המים קשרי העני וכו' ותפילה של ראש בזמן שהיא חוצה וכו'. ופירש הר"ש: "מחמת שקשור בחוזק וראוי להתקיים כך, אין צריך להתירו בשעת טבילה, והוא קשר של תפילין של ראש שאנו קורין דל"ת, וחוצה, כמו אוצה, והוא לשון דוחק". ולפ"ז ברור שבתרומה קושר ומהדק לפני הטבילה ומטביל ואינו חושש, שהרי קשר של קיימא אינו חוצץ, אבל אוכלי קדשים אינם זריזין, ויש לחשוש שלא הדקו את הקשר, ובכגון דא הקשר חוצץ, ולפיכך מתירים אותו לפני הטבילה. ואחרי הטבילה מנגבים אותו, כדי שיתקשר יפה ויהא קשר של קיימא, שהרי באוכלי תרומה המזוקקין לקודש אנן קיימין, 25 ואותם הכהנים בשעה שאוכלים תרומה אנו דנים אותם כזריזים, אבל בשעה שאוכלים קודש (שמותר לזרים בקדשים קלים), אין אנו דנים אותם כזריזים, עיין ירושלמי פסחים פ"א ה"א, כ"ז ע"ב, שם פ"ב ה"ז, כ"ט ע"ג. כמפורש בירושלמי בריש פ"ג, ע"ה רע"ד, ולפיכך מנגב ומהדק שלא יצטרכו להתירו לאחר זמן כשיצטרכו להטביל לשם תרומה גרידא.

517. אחד קדשי מקדש ואחד קדשי הגבול בכך. בבבלי כ"ב ב': תני רב ביבי קמיה דר"נ כל הכלים אין להם אחורים ותוך, אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול. וכן להלן בתוספתא כלים ב"ב הי"ב: אין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה (כלומר, דברי ר' יוסי שלעיל, שו' 11–12) אחד קדשי מקדש ואחד קדשי הגבול לכך. ועיין ר"ש שם פכ"ה מ"ט, ושאלו בבבלי: קדשי הגבול מאי נינהו תרומה, והתנן וכו', לחולין שנעשו על טהרת הקודש. אבל בירושלמי פ"ג ה"ב, ע"ט ע"א: כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה בקודש וכו', אמר ר' יהושע בן לוי עד כאן בקודשי מקדש המקודשים, מיכן והילך בחולין שנעשו על טהרת הקודש. ועיין בס' ניר ובנוע"י במקומו שהסיקו שהירושלמי חולק על הבבלי. ומתוך שני התלמודים משמע לכאורה שהחילוק בין המעלות לקודש חל אחרי המעלה של כלים הנגמרים בטהרה, עיין בבלי כ"א ב', כ"ב א', כ"ב ב'. ומן התוספתא בכלים והבבלי כ"ב ב' אין ראייה, משום שבמקום ששנו הלכות בודדות שנו אחריהן שדינן נוהג אפילו בחולין על טהרת הקודש, אבל מן התוספתא כאן מוכח שהדינים הנוהגים בחולין על טהרת הקודש מסתיימים אחרי התרת הקשר, ולפני כלים הנגמרים בטהרה. ונראה שאף בירושלמי הנ"ל פירושו עד כאן, ולא עד בכלל, מיכן והילך, כלומר, מכלים הנגמרים בטהרה ואילך, 26 וכ"ה גם בירושלמי שבת פ"ב ה"א, ד' ע"ג: ולא בזפת ולא בשעוה, עד כאן לפתילות, מיכן ואילך לשמנים. ושם הפירוש בהכרח הוא: עד כאן, עד זפת ושעוה ולא עד בכלל, ומכאן ואילך, מזפת ושעוה ואילך. וכן פירש גם הבבלי שם כ' סע"ב. ועיין בבלי ברכות י"ג סע"א, שם ע"ב (עד על לבבך בעמידה, מכאן ואילך וכו') ועוד בכ"מ. וכן כנראה פירש הר"מ את הירושלמי ע"ז פ"א סה"ב, ל"ט ע"ג: יום הלידה ויום המיתה. עד כאן לציבור, מכאן ואילך ליחיד, כלומר, עד כאן ולא עד בכלל, עיין במה"פ שם ד"ה אותו יום, ודבריו מוכרחים בשיטת הרמב"ם. אבל מן המציאות אנו יודעים שיום הולדת המלך הוא עיר צבורי, והפירוש בירושלמי הוא, איפוא, עד ועד בכלל. וגבול החילוק בין קדשי מקדש וחולין על טהרת הקדש הוא לפני כלים הנגמרים בטהרה, כבתוספתא כאן. והטעם הוא שהיתה להם קבלה שיש הבדל בין שש המעלות הראשונות ובין האחרונות, כמפורש בבבלי כ"ב א', כ"ב ב', אלא שנחלקו בסדר של שתי הקבוצות ביחס למשנתנו. ולשיטת הבבלי שמנו אחורים ובית הצביעה למעלה אחת נגמרת המעלה הששית בכלים הנגמרים בטהרה. אבל לשיטת התוספתא והירושלמי שמנו אחורים ובית הצביעה לשתי מעלות (כמו שהוכחנו לעיל, שו' 11–12, ד"ה ברם) מסתיימת המעלה הששית לפני כלים הנגמרים בטהרה. וכמובן שאין כאן אלא השערה בעלמא. וטעם ההבדל בין המעלות מבואר בבבלי כ"א ב', ועיי"ש בתוספות ובמאירי, עמ' 53.