תוספתא כפשוטה על חגיגה ג:ט

122-23. ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה, ובקודש מטביל את שתיהן. פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ב. ובד: את שתיהן כאחת. והמלה "כאחת" היא באשגרה מלהלן, וליתא גם בכי"ע, בכי"ל, בראב"ד, ברמב"ן ובמאירי שנביא להלן.

223-26. אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל שתיהן כאחת. הטובל את אחת מהן ועשה טהורות כל הטהרות שנעשו בטהרה עד שלא יטביל שנייה טמאות. בבבלי כ"ד א': ובתרומה אם נטמאת אחת [מידיו חבירתה טהורה, ובקודש מטביל שתיהן]. אמר רב שיזבי בחיבורין שנו, אבל שלא בחיבורין לא. איתיביה אביי יד נגובה מטמא חבירתה לטמא לקדש אבל לא לתרומה דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר לפסול אבל לא לטמא, אי אמרת שלא בחיבורין, היינו רבותיה דנגובה, אלא אי אמרת בחיבורין אין, שלא בחיבורין לא, מאי רבותא דנגובה. ופירש הגאון (אוה"ג, עמ' 43) והר"ח: בחיבורין, כגון שחיבר ידו לידו, אבל אם לא חיבר הטמאה לידו הטהורה לא, ופסקו כוותיה. וברש"י שם: כגון שבעוד שהיד הטמאה נוגעת לטהורה, היתה טהורה נוגעת בקדש. וכנראה שאף הגאון והר"ח כיוונו לומר שחיבר ידו לידו בשעה שנגע בקודש, ויש כאן כעין "טומאה בחיבורין" (עיין נזיר מ"ב ב', ב"ב ט' ב', ע"ז ל"ז ב'). אבל בעל המאור (נדפס ברי"ף אחר מס' מו"ק) פירש "בחיבורין שנו", כגון שכבר נגעה הטמאה בטהורה (כלומר, אעפ"י שפירשה מן הטמאה בשעה שנגעה בקודש), אבל אם לא נגעה הטמאה בטהורה כלל, לא נטמאה הטהורה, ושאלו מן הברייתא (עיין להלן פירושו בברייתא) והוכיחו ממנה שאפילו אם לא נגעה בטהורה נטמאה. ובהשגות שם (=תמים דעים סי' רל"ד) תפס עליו גם מצד הלשון, שהיכן מצינו נגיעה שנקראת "חיבורין", וגם מצד העניין, ועיין להלן. ולפיכך פירש בחיבורין שנו, כלומר שהטהורה נגעה בטמאה בשעה שהטמאה נוגעת בטומאה, וכמו חיבורין בעלמא (נזיר, ב"ב וע"ז הנ"ל), שהכוונה שהטהור נגע בטמא לפני שפירש מן הטומאה. וכן פירשו בתוספות כאן כ"ד א' ד"ה בחיבורין. והנה בתוספתא כאן מבואר במפורש שכל זמן שלא הטביל את השנייה היא טמאה, וכל הטהרות שנוגעות בה טמאות, וכן הוכיחו מן התוספתא בתוספות הנ"ל. והראב"ד הנ"ל, וכן בלקוטות הרמב"ן סוף חגיגה, העירו שבעל המאור פירש את הברייתא בבבלי הנ"ל ע"פ התוספתא כאן, שכן פירש "יד נגובה", כלומר שלא הטבילה, מטמאה את חברתה שהטבילה, ומכאן הוכיח אביי שאפילו בלא נגעה טמאה בטהורה כלל נטמאה, שאם בנגעה מאי רבותא דנגובה. והברייתא מלמדת שלא סוף דבר בתחילת טומאה אם נטמאה האחת נטמאה השנייה, אלא אפילו בסוף טומאה, אם טבל את האחת וטיהרה, עדיין נשארת השנייה בטומאתה. ולפי פירושו היא מעין התוספתא כאן, והבבלי בעצמו הוכיח ממנה שהיד השניה טמאה אפילו לא נגעה בחברתה. והרמב"ן בלקוטות הנ"ל, והמאירי, עמ' 63, הסכימו שמן התוספתא מוכח כפירוש בעל המאור. 32 ברמב"ן שם לא נזכר החילוק שמביא בעל המאור בין תחילת טומאה וסופה, ושמא השמיטה בכוונה, מפני סברת הראב"ד שהבאנו להלן בפנים שבסוף טומאה יש יותר מקום לומר שאם נטהרה הראשונה לא טהרה השנייה. ועיין מאירי, עמ' 51. ברם כבר ראינו שהראב"ד השיג על בעל המאור בין מצד הלשון ובין מצד העניין, ובסוף דבריו סיים, שאין הברייתא שבבבלי עניין לבבא שלנו, אלא הרי היא הסיפא שבסמוך, שהבבלי פירשה בנגובה. ואשר לתוספתא אין מדברים כאן כלל בנטמאה יד אחת, אלא בנטמאו שתי הידים, ומלמדת הברייתא שאין טהרה לחצאין, וצריך להטביל שתיהן כאחת, 33 לכאורה משמע שהואיל ובטבילה במ' סאה אנן קיימין (כדין טבילת ידים לקודש), טבילת ידים היא כטבילת אדם, ואין טהרה לחצאין. ועיין בס' הישר לר"ת הוצ' מק"נ סי' נ"ז, עמ' 130, ולעיל שם, עמ' 93 ואילך. והנידון אינו דומה לראייה, שהרי אף לשיטת הראב"ד אם נטמאה ידו אחת אינו מטביל אלא אחת, ואם יש טומאה לחצאין, למה לא תהא טהרה לחצאין. וכנראה שכוונת רבינו שאף הראשונה לא טהרה אלא אחרי שטבל גם את השנייה, וכן משמע בפירושו לסוגיית הבבלי, אבל לא שצריך להטביל שתיהן בבת אחת. ואם הטביל שתיהן זו אחר זו גם הוא מודה ששתיהן טהורות. ואם הטביל אחת ועשה טהרות בידו שהטבילה, טמאות, אבל אם לא נטמאה אלא יד אחת יכול להטבילה לבדה, ומה שאמרו במשנתנו ובקדש מטביל שתיהן הוא בחיבורין, כפירוש הבבלי. וכן מה שאמרו למטה בסמוך: שהיד מטמא את חברתה וכו', אינו דבוק להלכה שלפנינו, ואינה נתינת טעם, למה צריך להטביל שתיהן, אלא חוזר למשנתנו, והיא פיסקא ממנה, אלא שנסמכו לה מחלוקת ר' ור' יוסה בר' יהודה. והרמב"ם למשנתנו פירש שאם היד הטמאה בלולה במשקה נטמאה חברתה אפילו אם לא נגע בה, אבל אם היא נגובה (כגון שנגע בספר) אין השניה טמאה אלא אם נגע בה. וכ"ה בחיבורו פי"ב מה' אבות הטומאות הי"ב ופ"ח שם ה"ז. ולפי שיטתו מתפרשת כאן התוספתא כפשוטה, והיא גם פשוטה של משנתנו, אלא שמן הבבלי למד שבנגובה צריך נגיעה, עיין בס' ראשון לציון, בשיח יצחק בסוגיין ובמרכבת המשנה ח"א על הר"מ הנ"ל. וכל הדחוקים הללו הם רק אם אנו רוצים להשלים כאן בין שיטת בני בבל ובין שיטת בני א"י. וכבר הראינו לעיל, שו' 11–12, ד"ה ברם, שהבבלי מנה במשנתנו י"א מעלות, והירושלמי מנה י"ג מעלות, עיין מה שכתבנו שם. והנה במשנה שבבבלי: ובקודש מטביל שתיהן שהיד מטמא את חברתה בקודש וכו'. וכן מעתיקים ("שהיד") הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 36, עמ' 43, הר"ח כ"ד סע"א (אבל עיי"ש ב"א סע"ב) ועוד. ולפי גירסא זו יש כאן נתינת טעם למה גזרו בקודש שיטביל את שתיהן, מפני שהיד מטמאה את חברתה, כמו שפירש בתוספות רי"ד כ"ד א' (ט"ז סע"א) ד"ה ובתרומה, ואין כאן איפוא אלא מעלה אחת. ולפיכך פירשו בבבלי שבחיבורין שנו, ובכגון דא היד מטמאה את חברתה. ברם במשנה שבירושלמי, בהוצ' לו, קויפמן, פרמה, ומשניות על קלף סדר מועד הגירסא במשנתנו: והיד מטמא וכו', ויש כאן מעלה אחרת, והיינו בקודש אם נטמאה אחת צריך להטביל את השנייה אפילו אם לא נגעה בראשונה, ועוד שהיד מטמא את חברתה בקדש, כלומר, אם נגעה בה הטמאה, השניה מטמאה את הקודש, ולא פוסלת גרידא, וסתם משנתנו היא כר' להלן בסמוך, וכן מוכח מן הירושלמי שלהלן, 34 עיין מ"ש להלן הע' 35. ושנו כאן במשנתנו שתי מעלות. וכן הפירוש גם בתוספתא כאן, והיא מפרטת ומבארת את שתי המעלות, עיין מ"ש להלן בסמוך.