תוספתא כפשוטה על עירובין א:טו

146-47. היה שם אילן או גדר או מחיצת הקנים נידונת כפסין. בכי"ע: או חיצת הקנים וכו', וכ"ה בבבלי ט"ו א', י"ט ב', אלא שמסיים שם: נידון משום דיומד. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: הכותל והאילן ואישות 74 בכי"ל שם: ואשת, ונמחק, ותוקן בגליון: ואישות. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 523. קנים נידונין משום דיומד. עלו מאיליהן מטלטלין בהן עד בית סאתים, 75 עיין בבלי ט"ו א' ומה שהארכתי בשיטת הירושלמי לעיל שבת פ"י, שו' 37, ד"ה ובלבד. עשאן ביד מטלטלין בהן אפילו כור אפילו כוריים. ומתוך סוגיית הבבלי משמע שפירשו גדר כפשוטו, שהרי אמרו: קנה קנה פחות משלשה היינו גדר וכו'. ולעיל שבת פ"א, שו' 2, הוכחנו שבא"י קראו לגל אבנים, או לתל, גדר. ובכל מקום שנשנה גדר על יד אילן בדרך, מסתבר שהכוונה לגל אבנים, או לתל. ואשר לירושלמי שהעתקנו לעיל: הכותל והאילן ואישות קנים וכו', אפשר שצ"ל שם: תני תל 76 האותיות "תני" דומות בכ"י לאותיות "הכו", וקרא הסופר "הכותל" במקום "תני תל". ומכיוון שכתב הכותל כתב ע"פ ההרגל "והאילן", אבל השאיר "ואישות קנים" ולא תיקן "ואישות הקנים". ואילן וכו', או שהכוונה לכותל ישן, 77 דוגמת משנת ב"מ פ"ב מ"ג: מצא בגל ובכותל ישן. שאינו אלא גל אבנים, גדר. ולפ"ז סיום הירושלמי "עלו מאיליהן וכו' " אינו עונה על אילן ואישות קנים גרידא אלא אף על תל, על גל אבנים מכותל שחרב ונפל, ולא נעשה הגל לשם מחיצה.

247. היתה חצר פתוחה לביניהן וכו'. ירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א, בבלי כ' א'.

348. ומפסין לחצר. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בירושלמי הנ"ל: אבל לא מן הפסים לחצר. והגיהו המפרשים שם כבתוספתא וכבבבלי. אבל כבר הוכיח באו"ש פ"ג מה' עירובין הכ"ד שאין להגיה בירושלמי, שהרי שיטת הירושלמי ששתי רשויות המובדלות, אפילו אם הן של אדם אחד (כמו חצר וקרפף וכדומה), אם נפרצה אחת במלואה לשניה, והפירצה היא בשיעור פתח, מותר לטלטל מרשות שלא נפרצה לראשונה, אבל לא להפך. והטעם הוא כעין שאמרו בבבלי צ"ב א': דיורי גדולה בקטנה, ואין דיורי קטנה בגדולה. וכן מפורש בירושלמי פ"ב ה"ה, כ' ע"ב: חצר שהיא פתוחה לקרפף מטלטלין מן החצר לקרפף, אבל לא מן הקרפף לחצר וכו'. עיי"ש שהביא כמה ראיות שכן היא שיטת הירושלמי. והתוספתא כאן נשנתה בשיטת הבבלי.

4היו שתים שתיהן אסורות. בבבלי הנ"ל: אבל שתים אסור, במה דברים אמורים שלא ערבו, אבל ערבו מותרין. ורב הונא שם סובר שאפילו עירבו ערובי הצרות ע"י הפתח שביניהן אסורין, שהרואה לא ידע שיש פתח ביניהן, ויטעה לחשוב שיש כאן שיתופי מבואות, שנתנו עירובן בתוך הפסין, והרי אין ערוב מועיל בין הפסין. ורב הונא מפרש "אבל עירבו מותרין" שנתערבבו שתיהן ממש, והיינו שנפרצו אחת לשניה, וכולם רואים שיש כאן עירוב חצירות של דיירים ולא שיתופי מבואות. ובירושלמי הנ"ל: הא שתים אסור. אמר ר' בא לא סוף דבר שתי חצירות, אלא אפילו חצר אחת ובה שני בתים. סברין מימר בשלא עירבו, הא עירבו מותרין, וכו'. רב הונא אפילו עירבו אסורות שאין עירוב עושה אותן אחת וכו', שמא למחר תיחרב הבאר, אף הוא סבור לומר שמא עירוב מועיל בפסי ביראות.

548-49. ומותר לטלטל בין הפסין. בבבלי לא נזכרה בבא זו. ובירושלמי פ"ב ה"א, כ' ע"א: מהו לטלטל בין הפסין. נימר אם יש בין זה לזה ארבעה טפחים כאסקופה אסורה. ואם לאו כאיסקופה מותרת. מותר לכאן ולכאן, ובלבד שלא יחליף. ועיין לעיל שם פ"א ה"א (קרוב לסופה), י"ח ע"ד. [תיקונים והשלמות: לפי פירוש המפרשים בירושלמי שהכוונה לטלטול בשטח המוסגר בתוך הפסין, הרי עניין זה נזכר גם בבבלי, אבל כבר ראה בפ״מ שם (ד״ה ר׳ נסא שאל ובמה״פ שם) את הדוחק שבפירושו. יתר על כן תשובת הירושלמי והדמיק לאיסקופה אינם הולמים כלל את פירוש המפרשים. וקבלתי כדבר פשוט שהכוונה לשטח שבין עובי הפסין, ולפיכך ציינתי שם ובמסורת התוספתא במקומה ובירושלמי כפשוטו, עמ׳ 250, לירושלמי פ״א ה״א (קרוב לסופה), י״ח ע״ד, כלומר הסמכתי את הברייתא כאן לטלטול בין הלחיים, עיי״ש. עכשיו ראיתי שכבר דחה את פירוש המפרשים ביפה עינים כ׳ סע״א, ופירש כנ״ל שהכוונה לבין הדפנות, עיי״ש. תדע לך שהוא כן, שהבבלי משתמש תכופות בדיבור ״בין הפסין״ במשמעות השטח המוסגר ביניהן (עיי״ש כ׳ א׳, כ׳ ב׳, כ״א א׳), ובתוספתא לעיל: מחצר לפסין ומפסין לחצר. 2 ומה שנקטה התוספתא כאן: היתה חצר פתוחה לביניהן , הוא בדווקא, שהרי פתיחת החצר היא לבין עובי הפסין. וכן בירושלמי שם: מן החצר לפסים, אבל לא מן הפסים לחצר. אבל בבבלי הנ״ל גורם בבבא ההיא: מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לתוכה וכו׳, ועיין לעיל שם. ולפי זה ״בין הפסין״ שבתוספתא ובירושלמי כאן הוא בין הפסין ממש, בין העובי שלהם, ואינו עניין כלל לדברי הבבלי כ׳ א׳ ולדברי ר׳ נסא שבירושלמי פ״ב ה״א, כ׳ ע״א.]