תוספתא כפשוטה על עירובין ב:ה

117-18. אחד שיארה ואחד יחיד עושין להן מחיצה. ברשב"א י"ז רע"ב: "וכן היא בתוספתא דתניא התם בפרק ב' 19 היה לפניו חילוק הפרקים כברוב הנוסחאות, ושלא ככי"ע. אחד שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה וכו' ". והכוונה שלת"ק עושין מחיצה גרועה (בחבלים או בקנים) אפילו ליחיד כל צורכו, וכמשנתנו פ"א מ"י: וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. ולא חילקו בין שיירא ליחיד אלא במקום שלא הוקף לדירה, אבל כאן הרי עושה מחיצה לדירה מערב שבת. ועיין מ"ש לעיל רה"ג, שו' 11, ד"ה שיארה.

218. ר' יהודה או' לא ירבה ליחיד יתר מבית סאתים. רשב"א הנ"ל, ריטב"א שם סע"א. ובבבלי ט"ז ב': מקיפין בקנים וכו' [בשיירא דברו דברי ר' יהודה]. בשירא אין, ביחיד לא, והתניא ר' יהודה אומר כל מחיצות שבת 20 פירש"י: בהנך מחיצות רעועות שהן דשתי או דערב קאמר שהתירום לרבים ע"י הדחק. לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים וכו', לא נצרכה אלא ליתן להן כל צרכן. כלומר, שלת"ק נותנין אף ליחיד כל צורכו, ולר' יהודה אין נותנין ליחיד אלא בית סאתים. ונ"ל שברייתא זו הובאה בירושלמי אלא שנשמטה לפנינו, וכל המפרשים 21 עיין בק"ע, בנועם ירושלמי ובס' ניר שהגיהו ונדחקו מאד. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 243, ואני מבטל כאן את דברי שם. טרחו לעמוד על פירושו. וכ"ה שם (פ"א ה"י, י"ט ע"ג): אתייא דר' יוסי בי ר' יודה (כלומר, שאמר במשנתנו ספ"א: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה) בשיטת אביו, וחלוק על אביו, בשיטת אביו ביחיד יתר מבית סאתים (כלומר, ששניהם סוברים שאינה מחיצה ליחיד יתר מבית סאתים) וחלוק על אביו בשיירא פחות מבית סאתים (שר' יהודה מתיר ליחיד פחות מבית סאתים 22 וה"ה בית סאתים, ואנב דנקט ברישא יתר מבית סאתים נקט כאן פחות מבית סאתים. ובברייתא דמלאכת המשכן ספ"ה, הוצ' רמא"ש, עמ' 34: מכאן היה ר' יוסי בר' יהודה אומר קרפף בית סאתים שהוא כחצר המשכן ומטלטלין בתוכו בשבת. ואפשר שכוונתו לא לשיעור גרידא, אלא אף למחיצות המשכן שהיו מחיצות גמורות. ועיין בהערות רמא"ש שם, עמ' 40. במחיצה רעועה, ובנו אוסר). והן אשכחנן דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב [דתני ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים. והן אשכחנן דר' יוסי בר' יהודה אמר בשיירא פחות מבית סאתים צריך שתי וערב] 23 ואף שגם במלא"ש פ"א מ"י מעתיק בשם הירושלמי כגירסת הדפוסים (אף שהיה לו גם ירושלמי כ"י למס' עירובין, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 349, ועמ' 367), ועיין גם ברשב"א ט"ז ב' ד"ה מתני', מ"מ נ"ל קרוב לוודאי שהנכון הוא כמו שתקנתי, ולפנינו נשמט ע"י הדומות מן "מבית סאתים צריך שתי וערב" עד "מבית סאתים צריך שתי וערב". נישמעינה מן הדא, דמר ר' אחא תנא ר' חנין ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקין כאן כך חלוקים בכלאים, וכלאים לאו אפילו היא בית רובע. וברייתא זו של רב ששת מפורשת בתוספתא כלאים פ"ד ה"ז, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 640, שו' 19–20. וממנה מוכיח הירושלמי שלר' יוסי בר' יהודה מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה כלל, שהרי בכלאים אין צורך בהיקף רשות, אלא במחיצה מבדילה גרידא, ומ"מ אוסר ר' יוסי בר' יהודה. ובבבלי ט"ז ב' שנו בשם ר' יוסי בר' יהודה שאפילו ליחיד נותנין בית סאתים במחיצה רעועה, ולשיירא נותנים לפי חשבון האנשים, וכבר הוכחנו לעיל, שו' 13, ד"ה ובבבלי, שהירושלמי לא ידע כלל מברייתא זו בשם ר' יוסי בר' יהודה.

318-19. ואין שיארה פחותה משלשה. רשב"א וריטב"א הנ"ל בשם התוספתא, ירושלמי פ"א ה"י, י"ט ע"ג, בבלי ט"ז ב', צ"ג א'. והכתיב "שיארה", גם בכי"ל כאן, עיין מ"ש לעיל, שו' 11.

419. אחד שיארה ואחד מחנה. רשב"א הנ"ל, ומפרש: לבית סאתים. ובריטב"א הנ"ל: פירוש לכולהו תנאי (כלומר, דינם שוה), למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ובירושלמי נחלקו כמה הוא שיעור מחנה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 244.

520. אהלים שבשיירה פטורין בעירוב, שבמחנה חייבין מן העירוב. בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ, רשב"א, ריטב"א הנ"ל 24 לעיל בסמוך לפיסקא של הרישא כאן שהעתיק. ומ"מ פ"א מה' עירובין ה"ג הגירסא להפך: שבשיירה חייבין בעירוב, שבמחנה פטורין מן העירוב. 25 בקג"נ חסרות המלים "מן העירוב". וכע"ז היתה הגירסא לפני המאירי י"ז א' ד"ה כבר, ובחידושיו כת"י (עיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 245). וכנראה שאף בטופס הקדום ששמש טפוס לכי"ו היתה הגירסא כן, ועדיין נשאר לנו שריד בגירסא פטורין "בערוב" וחייבין "מן הערוב". וכן במשנתנו ספ"א: ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ומלערב . אבל בירושלמי ספ"א, י"ט ע"ד: ויש חצירות במחנה ? להתיר 26 כ"ה ברשב"א ובמאירי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, סוף עמ' 244 ואילך. ולפנינו בטעות: לסתור. אוהלים שבמחנה, כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכין עירוב, אהלים שבשיירה אינן צריכין עירוב. 27 אמנם בריטב"א י"ז א' גורס בירושלמי להפך (כגירסת רוב הנוסחאות בתוספתא), והוסיף: אבל יש ששבשו הירושלמי וגורסי' בהפך דבשיירא אין צריכין עירוב ובמחנה צריכין עירוב וכו'. אבל אין ספק שהגירסא שבירושלמי שלפנינו בטוחה ומאושרת ע"י הרשב"א, המאירי והר"מ הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' עירובין ה"ג: וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן. אבל שיירא שהקיפה מחיצה אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאהל לאהל, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן. ברם כבר תירץ הרב המגיד שם שהירושלמי מדבר במחנה קבוע, 28 מעין מחנה ישראל, שלא נסעו אלא על פי הדיבור, עיין בבלי נ"ה ב' וירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 294, הע' 1. שאינו מיוחד לצבא הולך למלחמה, ולפיכך חייבים בעירוב, אבל אהלים שבשיירא אינם אלא לשעה קלה והם כולם מעורבים כאחד, ואין צורך בעירובי חצרות. ובמשנתנו מדברים במחנה ההולך להלחם, ואינם חונים אלא להנפש, ולפיכך דינם כשיירא, ולא עוד אלא שהקלו בהם בעוד כמה דברים, ואף הר"מ פסק כמשנתנו בפ"ו מה' מלכים הי"ג. נמצאנו למדים שהגירסא בתוספתא בטוחה כגירסת רוב המכריע של הנוסחאות (וכבר הראינו שאף בכי"ו חלו ידי סופרים), והיא מפרשת את משנתנו המדברת במחנה היוצא למלחמה, והוא פטור מן הערוב. ואף בירושלמי הגירסא בטוחה, אלא שהוא הביא ברייתא ממקום אחר המדברת במחנה קבוע, ובשיירא נחלקו התוספתא והירושלמי, והר"מ פסק כירושלמי נגד התוספתא. 29 עיין שו"ת הרש"ך ח"ג סי' נ"ז על נוהג הפוסקים לבחור בין הירושלמי והתוספתא.

620-21. ושאר שאין להן אהלים הרי הן כשרויין בחצר. לפי עיקר הנוסח שבתוספתא (עיין מ"ש לעיל) הדברים עונים על הרישא, והכוונה לאנשים שבשיירא שאין להם אהלים הרי הן כשרויים בחצר, ואינם אוסרים זה על זה ולא על דיירי האוהלים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף למשנתנו ספ"א (לעניין מחנה). ועיין מ"ש לעיל שבת פ"י, שו' 48–49, ד"ה ושאר.