תוספתא כפשוטה על עירובין ב:ו

121-22. מחנה היוצאת למלחמת הרשות וכו'. בבלי י"ז א'. ופירש"י: סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך, שהיא היתה מלחמת מצוה. ועיין להלן סוטה ספ"ז ומש"ש.

222. מותרין לגזול עצים יבשין. במשנתנו ספ"א: מביאין עצים מכל מקום. ובירושלמי ספ"א, י"ט סע"ג: היוצאים למלחמת הרשות מותרין בגזל עצים לחים ואסורין בגזל עצים יבשים. היוצאי' למלחמת חובה מותרין בגזל עצים יבישין וכו'.

3בן תימא וכו'. וכ"ה בירושלמי ספ"א, י"ט ע"ד, ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: בן בתירא.

423. ומקום שנהרגין שם נקברין. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ופירשו בירושלמי: שלא תאמר יעשו כהרוגי פלמוסיות. ואמרו במס' שמחות פי"ד ה"ד (הוצ' ר"מ היגר, עמ' 205): קבר גולין אין להם חזקה (עיין או"ש פי"ד מה' אבל הט"ו ד"ה ובזה), בשעת הדבר ובשעת המלחמה אין להם חזקה. והטעם כנראה שקוברים אותם מכונסים (בירושלמי הנ"ל: מאן דמר מותר לפנותן במכונסין) לשעה, ואח"כ מפנים אותם לבית הקברות, 30 עיין תוספתא אהלות פט"ז הי"ב, ומ"ש בתס"ר ח"ג, סוף עמ' 147. ולפיכך אמרו שאם נהרגו במחנה (ולא בשדה המלחמה) נקברים במקומם לעולם, ואין מפנים אותם. ובבבלי י"ז א' אמרו: פשיטא מת מצוה הוא, ומת מצוה קונה מקומו. 31 נראה שעיקר הדיבור "מת מצוה" כוונתו מת מלחמת מצוה, והיא הלכה עתיקה (עיין ירוש' ב"ב פ"ה ה"א, ט"ו ע"א, בבלי ב"ק פ"א א'). ופשיטא שיש סכנה להעביר מת בשעת מלחמה ממקום למקום. ובזמן מלחמת אספסיינוס והדריאנוס הרי הטיפול במת מצוה היה כרוך בסכנה רבה למטפל ולמשפחתו, וגזרו כן על כל הרוג שנמצא בדרך. ולפיכך אמרו לו לר"ע (ירוש' נזיר פ"ז ה"א, נ"ו ע"א, שמחות פ"ד הי"ט, עמ' 125): על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו היית שופך דמים. ובשעת מלחמה רגילה היו קוברים את כל הנהרגים בקבר אחד (פוסא שמטילין לתוכה הרוגים), ואח"כ בשעת שלום היה מותר לפנות אותם. וקבורת רבים בוודאי לא היתה נעשית אלא אם כן היתה שם סכנה. ושוב הרחיבוה לכל מת שאין לו קוברים. ותירצו: לא צריכה אע"ג דאית ליה קוברין. כלומר, אפילו נהרג במחנה עצמו, שאין סכנה לשהות ולקבור אותו בבית הקברות, מ"מ נקבר במקום שנהרג.