תוספתא כפשוטה על עירובין ג:ב

16. ואו' עירובי לשבת זו ולא לשבת אחרת, לשבת אחרת וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' עירובין ה"ו. ובמ"מ שם: כמדומה לי שמבואר זה בתוספתא, ופשוט הוא. וכעין ברייתא זו להלן פ"ו ה"י והובאה בבבלי ל"ז ב': דתניא הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי אלך, רציתי לא אלך, רצה מבעוד יום עירובו עירוב וכו'. ופירש"י: היה מונח עירובו בסוף אלפים אמה למזרח במקום המשתמר, והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה, שבשבת שירצה יקנה לו עירובו, ובשבת שלא ירצה יהא כבני עירו וכו'. ופסקה הר"מ בה"ז שם (וכר' שמעון שם שאפילו אם רצה משתחשך, עירובו עירוב).

27. לשבתות ולא לימים טובים, לימים טובים וכו'. רמב"ם הנ"ל. וקצת מפרשים הסמיכוה למשנתנו פ"ג מ"ו (להלן רפ"ד), למחלוקת אם יו"ט ושבת היא קדושה אחת, או שתי קדושות. ברם מתוך העניין כאן מוכח שאינם מדברים כאן ביום טוב הסמוך לשבת, אלא במובדלים זה מזה, דומיא דרישא, וכשם שמערב לשבת זו ולא לאחרת ולהפך, כך גם ביו"ט ושבת כן, ועיין מ"ש להלן.

37-8. לשבת ולא ליום הכפורים, ליום הכפורים ולא לשבת. ומותר לערב ליום הכפורים, מפני שהסעודה ראוייה לקטן, שמאכילין אותו בשתי ידים, ולא עוד אלא שאין שום איסור על המאכל עצמו, אלא היום הוא הגורם, עיין רשב"א, ריטב"א ומאירי ל' ב', ומ"ש ביבמות קי"ד א'. ובקג"נ חסרה בבא זו. ואף הר"מ בפ"ח ה"ו הנ"ל השמיטה, ועשה כן בכוונה שהרי ברישא כאן ("לשבתות ולא לימים טובים וכו' ") הדין רווח בין במובדלים בין בסמוכים לפי פסק הר"מ בה"ה שם, אבל כאן אינו אלא בשבת שהיא מובדלת מיוה"כ, אבל לא בסמוכה, לשיטת הרמב"ם. וכן הוא כותב בה"י שם: יום הכפורים שחל להיות ערב שבת, או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על פי הראיה, יראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם. וכן בעבוה"ק להרשב"א ש"ה, סוף סי' י"ח, ל"ד רע"ב: יום הכפורים ושבת, יש מי שהורה ששניהם כקדושה אחת, ונראין דבריו. ועיין במ"מ במקומו. ולפי זה אם מערב לשבת ולא ליוה"כ, או להפך (כשהשבת סמוכה ליוה"כ), הוי ליה כמערב לחצי יום. ועיין בירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, ומ"ש הרשב"א ל"ח א' והמאירי ל"ג ב' ד"ה יתבאר.