תוספתא כפשוטה על עירובין ג:א
תוספתא כפשוטה על עירובין · Tosefta Kifshutah on Eruvin 3:1
Open in the reader →11-2. ר' יהודה אומ' אין אדם מתנה על עירובו אלא בשני דברים, או' בא חכם וכו'. ברייתא זו חולקת על משנתנו פ"ג מ"ה, הבאה מיד אחרי ברייתא זו. ולפי דעה זו בשיטת ר' יהודה אין אדם מתנה בעירובו אלא בשני דברים, והיינו: אומר אם בא (כלומר, אם כבר בא) חכם למזרח ערובי למזרח, [ואם כבר בא] למערב עירובי למערב, אבל אינו יכול לומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך, מפני שאין הדבר מבורר בשעת קניית העירוב לאיזה צד ירצה ללכת, ור' יהודה סובר אין ברירה. והוא הדין שאינו יכול להתנות: אם יבוא חכם למזרח, והחכם עדיין לא בא בין השמשות, בשעת קניית העירוב. ובבבלי ל"ו ב': אמר רב ליתא למתניתין 1 ששנתה בדעת ר' יהודה (משנתנו רפ"ג ולהלן בסמוך): ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך. מדתני איו, דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא אם בא חכם למזרח, עירובו למזרח, ואם בא חכם למערב עירובי למערב, אבל לכאן ולכאן לא. והיא התוספתא שלפנינו.
22-3. בא לכן ולכן למקום שירצה הולך, לא בא וכו'. מכאן עד "ילך אצל רבו" היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ה (ובקג"נ הפיסקא מקוצרת), והיא חולקת על הבבא שלעיל, ומסדר התוספתא הביא את שתי הדעות החולקות בשיטת ר' יהודה, כלומר את הברייתא של [איו] ומשנתנו, עיין מ"ש לעיל. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בספרו מחקרים בברייתא ותוספתא, ריש עמ' 160, ועמ' 165. ושמא נכנסה פיסקא זו שלא במקומה, וצריך לגרסה לפני מאמר ר' יהודה. 2 ועיין בס' העתים, סוף עמ' 62, ובהערה שם. ואין ספק בעיני שרבינו לא כיוון לבבא שלנו, שהרי לא נזכרו בה גוים כלל, ולא עוד אלא שלא הוסיפה כלום על משנתנו. והעיקר הוא בכ"י שם (עיין בהערה קכ"ו שם): ושניא נמי בתוספתא, [וכן] במס' יום טוב פרק משילין ת"ר וכו', וכוונתו לברייתא שלהלן, שו' 13–14 ואילך, עיין מש"ש, ד"ה עירובי.
34. אילו היה מהן רבו וכו'. וכע"ז בד ובכי"ע, אבל בכי"ל ובמשנתנו: אם היה וכו'. ובקג"נ:... היה אחד מהם רבו וכו'. ועיין רש"י ל"ו ב' ד"ה ר' יהודה.
44-5. שניהם רבותיו ילך אצל מי הרגיל אצלו אם היה רגיל אצל שניהם וכו'. וכ"ה ("מי הרגיל") גם בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: אצל הרגיל וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: ר' יהודה אומר וכו' שניהן רבותיו, למקום שירצה ילך. והוסיפה התוספתא שאף ברבותיו יש חילוק, ואם יש ביניהם רב שהוא רגיל אצלו, ילך אצל מי שרגיל אצלו, ודווקא אם היה רגיל אצל שניהם יש הרשות בידו ללכת למקום שירצה. וברייתא זו גם בירושלמי, אלא שהסופרים השמיטוה, ונשתמרה בשרי"ר, עמ' 99 (ואני מעתיק מן הצילום של כתה"י): ר' יודה או' אם היה אחד מהם רַגִול ילך לו אצל רָגול (ואפשר לקרוא גם: רגיל), שניהן רגילין למקום שירצה ילך. ולפי הירושלמי הכוונה שרבו האחד היה רגיל, כלומר, רגיל של בית הוועד 3 בירושלמי ר"ה פ"ב ה"ו, נ"ח ע"ב (סנהדרין פ"א ה"ב, י"ח ע"ג): לעיבור הולכין אחר המינוי, לבית הועד הולכין אחר הרגיל, עיין מ"ש ע"ז בתרביץ ש"ד, עמ' 378 ואילך. או, שהיה רגיל בחכמה ורגיל באגדה, 4 ירוש' תענית פ"ב רה"ב, ס"ה ע"ב. ועיין בבלי שם ט"ז סע"א. והוא עדיף מרבו שאינו רגיל. ועיין בתוספות ל"ו ב' ד"ה ואם, וכבר העיר בח"ד שבדבריהם הם נגד התוספתא. ויש להוסיף שהם אף נגד הירושלמי שהבאנו.