תוספתא כפשוטה על עירובין ג:ד

113-14. עירובי זה לצפון וזה לדרום, זה מהלך בצפון וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. וברור שצ"ל: עיריבו (כגי' כי"ע) זה לצפון וכו', וגירסא זו מתאימה לברייתא שבבבלי ביצה ל"ז ב', 7 אלא שכאן נשנתה ההלכה לעניין שבת, ובשאלו בגד בערב שבת עסיקינן, ורגלי הבגד כרגלי שניהם. ועיין להלן בסיפא, ומוכח ממנה שבשני מהלכים אנו מדברים, וקשה להגיה את רוב הנוסחאות, ועיין גם בס' העתים, עמ' 62, ומ"ש לעיל הע' 2. ולפיכך שערנו מה ששערנו. והיינו שנים ששאלו בגד מבעל הבית, ועיריבו זה לצפון וזה לדרום וכו'. וברייתא זו נסמכה למשנה ששנתה מעין משנת ביצה פ"ה מ"ד. אבל בכי"ע: עיריבו זה לצפון וזה לדרום מהלך לצפון וכו', ובאדם אחד המהלך עסיקינן. וגירסא זו מתאימה לתוספתא להלן ביצה פ"ד, שו' 23, ולברייתא שבבבלי כאן נ' ב': אמר לשני עבדיו 8 כגי' כ"י אוקספורד וד' שלוניקי, עיין דק"ס, עמ' 189, הע' ו'. צאו ועירבו לי, אחד עירב עליו לצפון, ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון וכו', וזו היא בוודאי הברייתא שלפנינו, שהרי התלמוד מביא שם גם את הרישא (אלא שבבבלי הסדר הפוך). וגירסת כי"ע היא, איפוא, הנכונה. והר"מ פסק כשתי הברייתות, עיין בפ"ח מה' עירובין ה"א ובפ"ה מה' יו"ט הי"ח והי"ט. ועיין ברי"ף פ"ד סוף סי' תרכ"א.

214. כעירובו של זה בדרום וכו'. כלומר, אם אחד מהם נתן את עירובו אלף אמה מן העיר בצפון, ואחד מהם אלף אמה מדרום (והעיר עצמה אלף אמה, או פחות), אין לו אלא אלף אמה מכל צד ולא יותר, שהרי יש לו אלפים אמה ממה נפשך, שאם העירוב שבדרום קנה לו שביתה, יש לו ממנו אלפים אמה (והעיר נחשבת לו כד' אמות), ויכול ללכת בבגד ששאל אלף אמה לצפון העיר, ואם העירוב שבצפון קנה לו שביתה יכול ללכת מטעם זה אלף אמות לדרום העיר.

315. אם מיצעו את התחום אל יזוזו ממקומן. וכ"ה בד. ובכי"ל: לא יזיזם ממקומן. וגירסא זו מתאימה לגירסא של נוסחאות אילו ברישא, ולברייתא בביצה הנ"ל, והכוונה לשנים ששאלו בגד מבעל הבית, ולפיכך אם כל אחד מהם הניח את עירובו אלף והמש מאות אמה מן העיר ואלפים אמה ממקום הבגד וכלתה מדתם באמצע העיר, ואחד הניח לצפון, והשני לדרום, אל יזוזו ממקומן בבגד ששאלו. ולפי גירסת כי"ל פירושו שלא יזיזו את הבגדים ממקומן, אבל כל אחד יכול ללכת בעצמו לצד עירובו. אבל בכי"ע: לא יזוז ממקומו. והכוונה לשנים שעירבו בשביל בעל הבית, ולפיכך לא יזוז בעל הבית ממקומו, כשמיצעו את התחום, וכברייתא שבעירובין הנ"ל.

415-16. ועירב לצפון וחזר ועירב לדרום ביטל האחרון וכו'. בכל הנוסחאות: עירב (ערב) לצפון וכו'. ושמא יש לפנינו וי"ו התנאי, כלומר אם עירב לצפון וכו', ועיין מבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 1090 ואילך. ולעצם העניין יפה הסמיך לכאן בעל מרא דמתניתא את הירושלמי פ"ד ה"ה, כ"ב ע"א: בירר לו מבעוד יום חוזר בו מבעוד יום וכו', והיינו שיכול לחזור בו מעירובו כל זמן שלא החשיך. ועיין מ"ש בפירוש הירושלמי שם בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 285 ואילך.

516-17. טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה שמותר בשתיהן וכו'. כלומר, שעירב ע"י שלוחים חצי יום לצפון וחצי יום לדרום, וטעה שמערבין לחצי יום, 9 עיין להלן פ"ד, שו' 3, ומקבילות. ורצה בשני העירובין, דינו כשני שלוחיו שעירבו עליו אחד לכל היום בצפון ואחד לכל היום בדרום, וכמו ששנינו ברישא. וברייתא זו הובאה בבבלי נ' ב', ושם: כמדומה הוא (וכ"ה בכי"ע כאן), ובד"י שם: דומה הוא וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב: הרי שעירב בין שני תחומין מהלך בדרום כעירובו בצפון, בצפון כעירובו בדרום וכו'.

617-18. כעירובו של זה בדרום, ובדרום כעירובו של זה בצפון. וכ"ה בד. והברייתא מדברת בשלא עירב בעצמו, אלא ע"י שלוחים, עיין בבבלי הנ"ל. ובכי"ע: כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. וכע"ז בכי"ל ובירושלמי הנ"ל.

718. אל יזוז ממקומו. כ"ה ("יזוז") בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ, ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ו בטעות: יזוזו.