תוספתא כפשוטה על עירובין ד:ב

19. עירב ברגליו ביום הראשון וכו'. בבלי ל"ח א'.

29-10. נאכל עירובו עד שלא חשיכה אין יוצא עליו ביום השני. וכ"ה ("אין יוצא") בד ובכי"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: יוצא עליו וכו'. וכן מעתיק בר"ח ל"ח א'. אבל כנראה שהר"ח ניסח את הברייתא ע"פ מסקנת הבבלי ל"ח ב': רבי תני לה ולא סבר לה, עיי"ש ל"ח ב' בגירסת הר"ח של דברי רשב"ג ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, ובמסקנת הבבלי שם. וברור שהנכון כלפנינו.

310. דברי ר' מאיר. בד וכי"ל: דברי רבי. וכ"ה בבבלי הנ"ל, 7 בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף: ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה, דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן וכו'. אבל בכ"י שם: ופלוגתא [דר'] ור' יהודה, דלר' ודאי וכו', עיין דק"ס, עמ' 142, הע' צ'. וכן מוכח מתוך הסוגיא שם. ובכי"ע חסר שם האומר. 8 אצל צוקרמ' בטעות: ר' (כלומר, דברי ר'). ונראה שבכי"ו נשתמרה לנו מסורת הירושלמי, ור' מאיר סובר שהן שתי קדושות, ומכיוון שנאכל עירובו מבעוד יום ודאי אינו עירוב כלל, אפילו לר' מאיר, כמשנתנו פ"ג מ"ד. וכן אמרו בירושלמי פ"ג ה"ח, כ"א סע"ב: ר' יוסי אמר לה מן דיעה (כלומר, מדעת עצמו, ולא מן אולפן) בארבעה זקנים כר' אליעזר 9 ולא עוד אלא שארבעה זקנים הללו סוברים "הנאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני". (כלומר, והלכה כמותו). אמר ר' מנא קומי ר' יוסה, ר"מ ור' יודה, אין הלכה כר' יודה? בארבעה זקנים כר' אליעזר? מה אין תמן שלא זכה לו עירובו, לא הייתי או' שיעקור את רגליו מבני עירו, כאן שזכה לו עירובו לא כל שכן. והמפרשים נדחקו מאד בפירוש הירושלמי. 10 בספרי הירושלמי כפשוטו כתבתי עלה: הפירוש צ"ע, אבל ברור שהירושלמי כיוון לברייתא שלפנינו, ולפיה סובר ר' מאיר ששתי קדושות הן, כמו שכתבנו לעיל. אבל ר' יהודה הרי אומר מפורש הרי זה חמר גמל, שלא כארבעה זקנים. 11 עיין לעיל הע' 9. והירושלמי מוכיח שר' יהודה סובר ששבת ויו"ט קדושה אחת היא, שהרי בפ"ד מ"ד סובר ר' יהודה שבמקום שישן 12 זו היא הגירסא הנכונה במשנתנו, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 284, הע' 2. בדרך, וקנה שביתה בטעות, ולא זכה לו עירובו, ונמצא סמוך לעיר יכנס, והוא כבני עירו, מכל שכן כאן שהוא נמצא בעירו, אם נאכל עירובו מבעוד יום היה צריך להיות כבני עירו ביום השני. ובהכרח אנו אומרים שר' יהודה סובר שיו"ט ושבת הן קדושה אחת, ועירובו כבר קנה לו ליום הראשון, והוא צריך לחדש אותו ביום השני (עיין מ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה כך), ומכיוון שנאכל ביום ראשון הרי הוא חמר גמל, שמצד אחד הוא נגרר אחרי יום ראשון ומצד שני אין לו עירוב כלל ליום שני. ולפיכך שאל ר' מנא למה פסק ר' יוסה שהן שתי קדושות נגד דעת ר' יהודה כאן. ועיין גם בירושלמי להלן שם ה"ט, כ"א ע"ג. ולהלן ביצה רפ"ב שנינו: יום טוב שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא בחצירות ולא בתחומין דברי רבי, וחכמים אומ' מערבין בחצרות אבל לא בתחומין. ובבבלי שם ט"ז ב' המחלוקת הפוכה, אלא שר' אלעזר אמר שם: לא כשאתם שונים בבבל רבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא רבי אוסר וחכמים מתירין (כגירסת התוספתא). ובירושלמי שם פ"ב סמ"א, ס"א ע"ב, גרס "ר' מאיר" 13 ואף שם שנו: אית תניי תני ומחלף, כלומר כמסורת ששנו בבבל. ועיין באו"ז ח"ב ה' יו"ט סי' שמ"ג, ע"ג ע"ב, ומדבריו נראה שגרס גם בירושלמי "רבי" (במקום "ר' מאיר" שלפנינו). וכן בפירוש בעל ס' חרדים כת"י לירושלמי שם: מחליפין דר' לדחכמים וכו'. ושמא הגיה ע"פ הבבלי. במקום "רבי", וכבר ראינו כאן שר' מאיר סובר ששבת ויו"ט הן שתי קדושות, ואינו מערב עירובי תחומין ביו"ט, מפני שצריך לקנות שביתה מבעוד יום, ואינו יכול לחלק את תחומו (עיין מ"ש לעיל, שו' 2, ד"ה ברם). ואפילו אם כבר ערב ביו"ט לצד אחד בככר ונאכל הככר, אינו יכול לערב לאותו צד בככר אחר אפילו למ"ד שהן שתי קדושות, מפני שנראה כמערב מחדש וקונה רשות ביו"ט. ועיין בתוספ' ביצה שם ד"ה רבי, י"ז א' ד"ה מאי, כאן ל"ח א' ד"ה ורבי ובריטב"א ל"ח סע"א. ועיין בר"ן ביצה פ"ב סוף סי' תתע"ח ד"ה ת"ר.

410-11. ר' יהודה אומ' הרי זה חמר גמל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך ד"ה דברי ר' מאיר.

512. ערב ברגליו ביום הראשון אין צריך לערב וכו'. בבבלי ל"ח ב': עירב ברגליו בראשון אין מערב ברגליו בשני וכו'. ופירש"י אין מערב וכו', אין צריך לערב, דוודאי קדושה אחת נינהו, וכחדא יומא אריכא הוי. ובבבלי שם הסיקו שרב היתה לו קבלה שרשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה סוברים שיו"ט ושבת שתי קדושות הן, ולפ"ז סוברים רשב"ג ור"י בנו של ר"י בן ברוקה כדעת הת"ק כאן, ועיין דק"ס, עמ' 142, הערה ת', ועמ' 143, הערה ג'. ובירושלמי פ"ג ה"ט, כ"א ע"ב, ובמקבילות אמרו בשם רב שד' זקנים סוברים כר' אליעזר, אבל לא פרטו את שמותם.

613-14. מודים חכמים לר' ליעזר בשני ימים טובים של ראש השנה וכו'. בבלי ל"ט א'. ובמשנתנו פ"ג מ"ז: ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין וכו'. והברייתא שלנו ר' יהודה היא, ואף שהוא סובר לעיל בסמוך כחכמים ששבת ויו"ט קדושה אחת היא, ואין מערבין לשני צדדין, מ"מ כאן הוא סובר שאף החכמים מודים שהן שתי קדושות, שהרי יום אחד הוא בוודאי חול, ואין נוהגין קדושה אלא משום ספק שמא יבואו עדים ויתקדש היום.

715. ור' יוסה אוסר שקדושת שניהם אחת היא וכו'. בבלי הנ"ל. ואמרו לעיל שם שמה ששנינו במשנתנו הנ"ל על דברי ר' יהודה "ולא הודו לו חכמים" הכוונה לר' יוסי שלא הודה לר' יהודה, והוא סובר שאף בר"ה קדושה אחת היא.

816-17. שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו קדש ולמחר קדש. כמפורש בר"ה פ"ד מ"ד. ומכאן אנו רואים שאפילו אם בוודאי נתקדש יום ראשון אף השני קודש, ולאו משום ספיקא דיומא אתינן עלה. ודין הרחוקים מבית הועד כדין המשנה לפני תקנת רבן יוחנן בן זכאי במשנת ר"ה שם, עיין רש"י ל"ט סע"א. ועיין בתוספות שם ד"ה אי, בריטב"א שם ובראשונים לביצה ה' ב', ו' א'.