תוספתא כפשוטה על עירובין ד:א

11. ר' ליעזר אומ' יום טוב סמוך לשבת וכו'. משנתנו פ"ג מ"ו.

22. יום אחד לצפון ויום אחד לדרום וכו'. פירשו בבבלי ל"ח ב' שאינו מותר לעשות כן אלא בשאין בין שני העירובין יותר מאלפים אמה, והוא יכול להגיע לעירובו שבדרום אפילו ביום שעירב לצפון, אבל אם יש ביניהם יותר מאלפים אמה, הרי אינו יכול להגיע ביום הראשון לעירובו שבצד השני, ואנן בעינן בעירוב שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום, ואם לאו אינו עירוב. ועיין ר"מ פ"ח מה' עירובין הי"א ואילך, ובמגדל עוז שם ה"ה. ברם בירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, שיטה אחרת בהסבר המחלוקת בין ר' אליעזר והחכמים. ולשיטת הירושלמי אדם קונה שביתה כהרף עין לפני השבת והרשויות מתערבות בתחילת היום. ואף ר' אליעזר מודה במשנת טבול יום פ"ד מ"ד, שאם אדם נתן מעשר טבל בכלי טבול יום (שאינו מטמא את המעשר), ואמר הרי הוא תרומת מעשר לכשתחשך (ובאותו זמן, כלומר, אחרי הערב שמש, הכלי טהור ואינו מטמא תרומה) והוא עירובי, אינו עירוב, מפני שהוא צריך לקנות שביתה מבעוד יום, ובאותו זמן היה עדיין טבל. ולפי זה אין אדם יכול לערב לשבת ביום טוב שחל להיות בערב שבת, שהרי ביום טוב יש לו התחום ששבת בו, ואינו יכול לקנות מבעוד יום תחום לשבת, שאי אפשר שיהיו לו שני תחומים בבת אחת. אבל יכול הוא לקנות מערב יו"ט תחום אחד ליום טוב ותחום אחר לשבת, ובתחילת השבת מתחלפים לו התחומים. 1 עיין מ"ש בגאון יעקב ל"ח ב' ד"ה אלא הא דתנן. ואף החכמים מודים שצריך לקנות שביתה מבעוד יום, "ולמה אין מערבין לאדם מיום טוב לשבת, שכן מערבין לאדם מערב שבת לשבת", כלומר, שצריך לקנות שביתה מבעוד יום דווקא, 2 עיין בפ"מ. אבל קשה להגיה בירושלמי, שהרי גם בשרי"ר הגירסא כלפנינו, וכן היה לפני הרשב"א ל"ה א' אלא שהציע להגיה. ובמאירי שם העתיק ע"פ הצעת הרשב"א, כרגיל אצלו, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 274. ואינו יכול לעשות כן ביו"ט לשבת אפילו לשיטתם שסוברים שיום טוב ושבת קדושה אחת היא (עיין מ"ש להלן), ובכגון דא אינו יכול לקנות שביתה ליום טוב ושבת בבת אחת אפילו מערב יום טוב, וכל שאינו יכול לעשות בערב שבת, אינו יכול לעשות אפילו ביום חמישי. ועיין בריטב"א ל"ח א' שהעיר שלירושלמי יש כאן שיטה אחרת מן הבבלי. ועיין רשב"א שם. ועיין בהגהות יפה עינים ל"ח ב'.

33. מודה ר' ליעזר שאין מערבין חצי היום לצפון וכו'. ירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, ובבלי ל"ח א', ופירשו שמשנתנו הנ"ל כבר רומזת לבבא זו, ועיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 459.

44-5. כך אין חולקין שני ימים. בבבלי ל"ח א' אמרו שהחכמים מסתפקים אם שבת ויום טוב הן שתי קדושות, ולפיכך אפילו אם הוא מערב לצד אחד, צריך לערב גם ליום טוב וגם לשבת, או שהן קדושה אחת, ולפיכך אינו יכול לערב ליום טוב לצד אחד ולשבת לצד שני. אבל בירושלמי אין זכר לזה. ולשיטת הירושלמי צריך לפרש שהחכמים סוברים ששבת ויום טוב קדושה אחת היא לעניין זה שאינו יכול לחלק עירובו, אבל הרי קדושת שבת חמורה מקדושת יו"ט, 3 האחרונים נסתפקו אם תחומין ביו"ט הם מדרבנן לכולי עלמא, אפילו אם נסבור שתחומין בשבת הם מדאורייתא, עיין בס' ערך השלחן לר' יצחק טייב לאו"ח סי' ת"ד ס"ק ב' שהעיר על הכל בו (ארחות חיים ה' יו"ט סי' ה', ח"א פ"ד ע"ג) והתשב"ץ ח"ב סי' רי"ג והבבלי בביצה ל"ו ב'. ועיין בטורי אבן חגיגה י"ז ובארחות חיים להר"ן כהנא סי' תקכ"ח, ובמה שהאריך הרמ"מ כשר בתו"ש חי"ד (בשלח) במילואים סי' כ"ג, עמ' של"ז ואילך. ועל כולם יש להוסיף שכן כתב בקרן אורה כאן ל"ה א' ד"ה משנה: דנהי דבשבת תחומין דאורייתא, ביו"ט לכו"ע לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ איך אפשר לומר דע"י קניינו ביו"ט יוצא בו בשבת, כיוון דביו"ט לאו בר תחומין הוא מן התורה, אם לא שנאמר, כיון דכבר קבע ביתו במקום עירובו ביו"ט מהני גם לשבת שלאחריו, ומה שאמרו ז"ל בפ' משילין (ביצה ל"ו ב') ש"מ תחומין דאורייתא, כבר כתבו המפרשים ע"ז וכו'. ועיין גם בציון ירושלים לירושלמי פסחים פ"ט ה"ב ומ"ש בצפנת פענח פכ"ז מה' שבת ה"א שדייק מלשון הר"מ שתחומין ביו"ט הם מדרבנן עיי"ש. ועיין מ"ש הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס ל"ט א' סד"ה תוד"ה מודים. ועיין בתשובת ר"א בנו של הרמב"ם לר' דניאל הבבלי (מעשה נסים פאריש תרכ"ז), עמ' 100, ושניהם תפסו כדבר פשוט שתחומין בי"ט הם מדרבנן לכולי עלמא. ולמעשה הם שני ימים, ואינו יכול להניח עירוב אחד לשני ימים שקדושתם שונה, ולפיכך מניח עירוב בערב יום טוב ומחדש את אותו העירוב ליום שני.

55-6. אי אתם מודים במערב ברגליו ביום הראשון שצריך לערב ברגליו וכו'. וכ"ה בבבלי ל"ח א'. ובריטב"א שם: לשון בריתא הוא וכו', וכן היא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכו'. ור' אליעזר משיב לחכמים לשיטתם, שהרי אף הם מודים שהוא צריך עירוב מיוחד ליום השני, ואם נאכל עירובו ביום ראשון אינו יוצא עליו ביום השני, ואם אתם דנים את יו"ט ושבת כקדושה אחת, למה אינו מועיל העירוב לשני הימים. וברשב"א ל"ח ב' הביא בשם גדול אחד שלר' אליעזר אינו מערב ביום השני בפת (ואפילו באותה פת עצמה) מפני שנראה כמערב מחדש. 4 ולשיטת הבבלי אוסר ר' אליעזר לערב מיו"ט לשבת משום הכנה, עיין להלן. וכשמערב לשני צדדין מניח מערב יום טוב את הפת בשני המקומות ומתנה על שניהם מערב יו"ט. ויש שאוסרים לר' אליעזר אפילו לערב ברגליו משני הצדדים, עיין רשב"א וריטב"א ל"ח א', ומאירי שם סד"ה כבר בשם גדולי המפרשים, ועיין מש"ש בשם עצמו. ועיין פרישה סי' תצ"ז ותיו"ט למשנתנו. 5 ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת סי' מ"ח. והנה מלשון התוספתא והבבלי היה לכאורה להביא ראיה שלר' אליעזר אינו מערב בפת ביום שני אם הוא מערב לצד אחד, שהרי צריך לטלטל את הפת ממקום אחד לשני, כשיטת הגדול שהביא הרשב"א הנ"ל. ולפיכך תפס ר' אליעזר את הלשון: אי אתם מודים במערב ברגליו וכו'. ולשון זו היא בדווקא, אבל כבר דחו הרשב"א והריטב"א, שר' אליעזר לרבותא נקט מערב ברגליו, עיי"ש. ולא עוד אלא שהרשב"א הביא ראייה מן הירושלמי פ"ג ה"ז, כ"א ע"ב, שגרסו בברייתא זו: אי אתם מודין לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני וכו'. וכן מוכח ברה"ז שם שאף ר' אליעזר מודה שמערבין בפת אפילו אם הוא מערב לצד אחד, ומוליך אותה הפת ביום שני. ועיין בבלי ל"ט א' וירושלמי פ"ג ה"ח, כ"א ע"ג, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 276. ואפשר לפרש שם במערב לצד אחד.

67. אמרו לו אבל. כלומר, אמת הדבר. ופירשו בבבלי שצריך לערב שנייה משום ספק, שמא שתי קדושות הן. אבל לשיטת הירושלמי צריך לפרש אחרת, עיין מ"ש לעיל, שו' 4–5, ד"ה כך אין חולקין. ואשר ללשון "אבל" היא מצויה בראשונה אצל התנאים שביהודה, ב"ש וב"ה ור' אליעזר ור"ג, עיין בבלי ל' ב', כתובות י"ג ב', נדה ג' ב'. וכן מעיד ר' אבא בר כהנא בב"ר פצ"א, ח', עמ' 1130: אבל אשמים אנחנו (בראשית י"ב, כ"א) וכו', לשון דרומיי הוא, אבל ברם, כלומר, בקושטא, עיין ברש"י על התורה שם. ומכיוון שלשון זו נתייחדה לוויכוח אחרי "אי אתם מודין" השתמשו בה גם התנאים האחרונים, עיין להלן בבבלי מ"א א', נדה י"ד ב', כ"ז א'.

7אמ' להם הא לוי וכו'. בכי"ע: הַא לְוו וכו'. ובד ובכי"ל: הללו וכו'. ועיין להלן, שו' 8 ומש"ש, ועיין בסוף מכילתין סהכ"ג ומש"ש. ובבבלי ל"ח א': הא לאיי וכו', ועיין רש"י שם. אבל בכי"מ ובראשונים (עיין דק"ס, עמ' 141, הערה פ'): הא לאו וכו'. ובירושלמי: הווי וכו'. ואין חילוק בין הגירסאות, והא לוי, הא לאיי פירושו "הלוא היא" שאמרתי. והא לאו פירושו הלא הוא דברי, וכלשון הכתוב (יונה ד', ב'): הלוא זה דברי .

8שני ימים הן. בירושלמי ובבבלי הנ"ל: שתי קדושות הן.

97-8. אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לחבירו וכו'. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ובירושלמי הנ"ל: אין אתה מודה לנו שאין מערבין לאדם בתחילה ביום טוב וכו'. ובבבלי הנ"ל: שאין מערבין בתחילה מיום טוב לשבת וכו'. ואפשר שצ"ל לפנינו: מיום לחבירו, כלומר מיו"ט לשבת, והואיל ואנו מדברים כאן ביו"ט ושבת כתבו הסופרים באשגרה "מיום טוב לחבירו". ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תשמ"ח, עמ' 451, שפירש (לעניין אחר) מיום טוב לחבירו, מיו"ט לשבת, אלא שהוא מדבר בימים טובים של גליות, ושבת הוא יום טוב שני. ועיין מ"ש להלן, שו' 8, ד"ה יום אחד הוא.

108. אמ' לו הא לוי וכו'. בכי"ע: הַא לְוו וכו', ובכי"ל: הלואי (=הלוא היא) וכו', ובד: הללו וכו'. ובבבלי: הא לאיי, ובכ"י ובראשונים שם: הא לאו וכו'. ובירושלמי: הווי וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה אמ' להם.

11יום אחד הוא. בירושלמי ובבבלי: קדושה אחת היא. ובבבלי הוסיפו: ור' אליעזר, התם משום הכנה. ופירש"י: שמכין מיו"ט לשבת, ולא משום טעמא דחד יומא הוא. ועיין בתוספות שם ד"ה ור"א וד"ה משום, ברשב"א, בריטב"א שם, ומ"ש בגאון יעקב שם. ברם בירושלמי לא נזכר כלל שר"א אוסר לערב מיו"ט לשבת משום הכנה, וכבר כתבנו לעיל, שו' 2, ד"ה ברם, שלשיטת הירושלמי אינו יכול לערב מיו"ט לשבת, מפני שביו"ט יש לו תחום אחד, ואינו יכול להחליפו מבעוד יום לתחום אחר, שהרי הוא צריך לקנות שביתה מבעוד יום. ושאלת החכמים היתה ממערב לשני צדדין שאינו יכול לערב ברגליו ביום שני לצד אחר, אעפ"י שאין כאן לא הכנה ולא קניין ביו"ט. 6 ועיין מ"ש לעיל, שו' 5–6, ד"ה וברשב"א.