תוספתא כפשוטה על עירובין ד:ד

122. כיצד מעברין את הערים וכו'. במשנתנו רפ"ה: כיצד מעברין את הערים ? בית נכנס ובית יוצא וכו', עיין להלן, שו' 28 ואילך. ובירושלמי רפ"ה, כ"ב ע"ב (ובמקבילות בברכות פ"ח וע"ז פ"א): רב אמר מאברים, ושמואל אמר מעברין. מאן דמר מאברין מוסיפין לה אבר. מאן דמר מעברין כאשה עוברה. וכן בבבלי נ"ג א': רב ושמואל, חד תני מעברין, וחד תני מאברין וכו', ועיי"ש נ"ג ב'. ועיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 371, ובמבוא לתס"ר ח"א, עמ' 4 ואילך. ולהלן פ"ה, שו' 10: הרי זו מתעברת להיות וכו'. ובכי"ל שם: הרי זו מתחברת להיות וכו'. ובספרי כי תצא סוף פי' רכ"ט, עמ' 262: ואין עושים אותו עיבור לעיר, ובירושלמי: 15 מעשרות פ"ג ה"ז, נ' ע"ד, סוטה פ"ח ה"ד, כ"ב ע"ד. ואין עושין אותו חיבור לעיר, ועיין בבבלי סוכה ג' ב' ובתוספ' שם ד"ה ואין ובאו"ז ה' עירובין סי' קס"ב, ח"ב מ"ב סע"ד, וברשב"א ובריטב"א נ"ז סע"ב ומש"ש בשם הרשב"ם. ובכ"י אוקספורד של הספרי שם: ואין עושים אותו עירוב לעיר. עיין בשנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין ובהערות שם. ומכאן שאיבור, עיבור וחיבור הם היינו הך, 16 ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 9 ואילך, ועיי"ש עמ' 10, הע' 5, והשוה מ"ש במבוא לתס"ר הנ"ל. ואין כאן אלא חילופים במבטא, ולא עוד אלא שראינו שבספרי כי"א הנ"ל נשתבש: עיבור לעירוב. ובתו"כ ויקרא חובה פרק י"ב ה"ו, הוצ' ווייס כ"ג ע"ב: בנבלת שרץ שיכול אין לי אלא בשרו דמו צירופו עירובו מניין ת"ל טמא. אבל בכ"י רומי (31 .Vat) הגירסא: וחיבורו (במקום "עירובו"). ובכ"י לונדון שם: וחיבורו עירובו. ובילקוט ד"ש רמז תע"א: דמו עורו חיבורו ועירובו מניין וכו'. ובילקוט כת"י: דמו חיבורו עורו ועירובו וכו'. וקרוב לוודאי בעיני שאין "עירובו" (שברוב הנוסחאות) אלא עיבורו, כלומר, חיבורו. 17 לעיל בסמוך שם בתו"כ: בנבלת בהמה וכו', שיכול אין לי אלא נבלה עצמה קרנה שערה חיבורה מניין. ת"ל טמאה. ובתוספתא זבים פ"ה ה"ב נתפרש: ואלו הן חיבורין השניים והצפרניים והשער, עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 135. ואעפ"י שאמרו בתו"כ להלן שם שמיני פרק י' ה"ב (נ"ה ע"ב): בנבלתם לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הציפרניים ולא מן השיער שלהם, הכוונה לנפרשים מגופם, אבל בחיבורים הכל טמא, כפי שנתבאר במפורש להלן שם (לעניין נבילה) פרשה י' ה"ה (נ"ו ע"ד): לא בעצמות ולא בגידים וכו', או יכול אפילו בשעת חיבורן, ת"ל יטמא. ובתוספתא מעילה פ"א הכ"ט שנינו: השרץ דמו בשרו ואימוריו מצטרפין לכעדשה. וכנראה שצ"ל שם: דמו בשרו ואיבוריו 18 ושמא אין צורך בהגהה, ואין "אימוריו" אלא "איבוריו" (בחילוף הרגיל בין בי"ת ומי"ם), עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 80. (=וחיבוריו) מצטרפין.

2ארוכה כמות שהוא וכו'. בבלי נ"ה א'. ובס' העתים, עמ' 78: ושנוי בתוספתא נמי ת"ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא וכו'. ופירשו בבבלי שם שאעפ"י שהעיר ארוכה וצרה אין מרבעין אותה שתהא רחבה כאורכה, אלא מודדין ממנה כמות שהיא, שהרי יש לה ארבע זויות.

3עגולה עושין לה זויות. כלומר עושים רבוע סביב העיגול שיהיו ארבעת קצוות העיגול נוגעים בקוי הריבוע.

423. מרובעות אין עושין לה זויות. בכי"ע וכי"ל ובבבלי: מרובעת אין וכו' ופירשו בבבלי שם שאם היתה מרובעת אלא שלא היתה מכוונת לריבוע של עולם, שהיתה בצורת אלכסון כזה: @@@@, אין עושין מסביבה רבוע בצורת מי"ם סופית.

523-24. היתה עשויה כמין קשת, כמין גם, רואין אותה כאילו היא שוה. בבבלי הנ"ל: רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצירות, ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה. ואמרו בירושלמי פ"ה ה"א, כ"ב ע"ג: ר' בא רב יהודה בשם רב עיר שהיא בנויה כמין קשת אם יש בין זו לזו ארבעת אלפים חסר אחת מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, ארבעת אלפים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה. ומלשון זו מוכח שכל זמן שיש בין שני קצוות הקשת ארבעת אלפים אמה אין לו ממקום שהניח את עירובו אלא אלפים אמה, ואפילו חלק מן העיר אינו נחשב לו כד' אמות. והוא כשיטת הר"ח (נ"ה א'), הר"י ברצלוני בס' העתים, עמ' 79, ורש"י במקומו, שבכגון דא מודדין להם מפתחי בתיהם. אבל הר"י פירש שאפילו אם יש בין שני הקצות ארבעת אלפים אמה מודדין להם מבפנים הקשת, מאותו מקום שנתקצר בפנים ואין שם ארבעת אלפים אמה, עיין בתוספות נ"ה ב' ד"ה ואם וברשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ה א'. ובירושלמי לא נזכר כלל המרחק בין גבנונית הקשת ליתר, אלא המרחק בין שני הקצוות גרידא. ובבבלי נ"ה א': אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתר. ואם לאו מודדין לה מן הקשת. ופירש"י: פחות מארבעת אלפים אמה, שתחום ראשה זה נבלע בתוך תחום ראשה האחר, נעשית עיר אחת, ומודדין לה מן היתר, ורואין כאילו היא מלאה בתים וכו'. וכן הסבירו בירושלמי הנ"ל שאם אין יתר הקשת רחבה ד' אלפים אמה, הרי בכל מקום שיתן כליו ביתר יכול הוא ליטלם, ואם יהיו יותר מאלפים אמה מצד אחד יוכל לבוא מצד השני. ולהלן בבבלי שם (נ"ה ב') אמרו: וכמה הוי בין יתר לקשת? רבה בר רב הונא אמר אלפים אמה, רבא בריה דרבה בר רב הונא אמר אפילו יותר מאלפים אמה וכו'. ופירשו בתוספות נ"ה א' ד"ה פחות, ובשלטה"ג רפ"ה בשם ריא"ז, וברא"ש פ"ה סי' ב' ועוד, שלרבא בריה דרבה בחדא למעליותא סגי, ואם אין בין הקשת ליתר אלפים אמה, מודדין מן היתר אפילו הוא רחב ארבעת אלפים אמה; ואם אין היתר רחב ארבעת אלפים אמה מודדין ממנו, אפילו אם הוא רחוק מגבנונית הקשת יותר מאלפים אמה. אבל יש חולקים וסוברים שרבה בר רב הונא ובנו מפרשים את דברי רב הונא, וכל המחלוקת היא באין היתר רחב ארבעת אלפים אמה, ורבה מצריך תרתי לטיבותא, שיהא היתר פחות מד' אלפים אמה ושלא יהא בינו ובין גבנונית הקשת יתר מאלפים אמה, ורבא בנו מתיר אפילו אם יש ביניהם יתר מאלפים אמה, ובלבד שלא יהא ביתר רוחב ארבעת אלפים אמה, עיין ברשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ה א', ומש"ש בשם תשובת הרשב"א אליו (ל"ז ע"ג מן הספר). ועיין בר"ח נ"ה ב' ובס' העתים, עמ' 79. ואשר לעיר כמין גם, כתבו בתשה"ג הרכבי סי' ל"ה, עמ' 13 (אוה"ג הפירושים, עמ' 95): חצי המרובע שיש לו שני צלעות וזוית אחת נקרא גמא, כאות המכתב שליוני (=של יוני), וכן פירש"י. וכתב בס' העתים, עמ' 79: ואיבעי' לן אנן לפי עניות דעתן, מאי שנא דפרישו רבנן בגמרא שיעור בעיר העשויה כקשת, כגון אם יש בין שני ראשיה, וכמה יהא בין היתר לקשת, ובעיר העשויה כמין גאם לא נתנו שיעור כמה יהא בין ראשי הגם עד הקרן הרביעי החרב, הקרוי כנגד היוצא, והא מילתא איבעי' לן ולא חזינן בה מידי. ועיי"ש שדעתו נוטה שעיר העשוייה כמין גם דינה כעשוייה כקשת. וכן הביא המאירי נ"ה א' בשם גדולי המפרשים (הראב"ד), וכ"ה דעת הר"מ פכ"ח מה' שבת ה"ח והרשב"א והריטב"א נ"ה א'.