תוספתא כפשוטה על עירובין ה:יא

129-30. בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר. מלשון זו משמע קצת שאין צורך בהפרשת הככר לשם ערוב, שהרי בעל הבית יש לו כמה ככרות לסעודתו, והוא אוכל בביתו, וממילא מתערב, אבל מ"מ צריך שיהא לו פת בביתו בשבת בין השמשות. אבל בבבלי מ"ט א' מפורש: והאמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת וכו', התם אעפ"י שאין פת, מ"ט, דכולהו הכא דיירי. ובירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד: בית שמניחין בו את העירוב? ר' יעקב בר אחא דמכת אימיה. א"ר יסא לר' אבהו תני לה, ותני לה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. רבי המנונא אמר בית שמניחין בו את העירוב אינו צריך כלום. 28 ועיי"ש בהמשך הירושלמי. וכנראה, שהוא עניין אחר, עיי"ש בס' ניר. ונ"ל בפירושו שאמו של ר' יעקב בר אחא מתה בע"ש, ולא הספיקו לקוברה, ור' יעקב בר אחא היה אונן, ואסור היה לו לאכול בביתו עד שיקדש היום, 29 עיין ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ו' ע"א ובמקבילה במו"ק פ"ג, בבלי ברכות י"ז ב' ומו"ק כ"ג ב', מס' שמחות פ"י ה"ג. ואין מערבין אלא מבעוד יום, 30 ולפיכך לא נתעוררה השאלה אצל ר' יעקב בר אחא אלא בשעה זו, שהרי בכל שבת היתה פת מצויה אצלו, והיה אוכל בביתו. ולפיכך שנו לו את הברייתא של מחלוקת ב"ש וב"ה ופירוש רב המנונא שבית שמניחין בו עירוב אינו צריך כלום, ואפילו אין שם פת כלל אינו צריך עירוב, ואונן אף שאסרו לו אכילה בביתו, הרי לא פקעה ממנו זכות דירה מעולם. 31 שמה שאכל אצל חבירו בע"ש מחמת אנינותו אינו אלא ארעי בעלמא. ובתנחומא נח סי' ט"ז (הוצ' בובר סי' כ"ב): ילמדנו רבינו בית שנותנין בו עירוב, מהו שיהא צריכה עירוב, או לא. ר' יעקב בר אחא שאל את ר' אבהו, א"ל בית שמאי אומרים צריך, ובית הלל אומרים אינו צריך, והלכה כבית הלל. ועיין בצפנת פענח פ"א מה' עירובין הט"ו.

230. מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. גיטין פ"ה מ"ח. ופירש הר"מ בפיה"מ שם: לפי שיש לו הנאה בזה, שהבית שמניחים בו את העירוב אין צריך ליתן את הפת. וכן כתב בפ"א מה' עירובין סהט"ז: ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת. ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. 32 ועיין במאירי גיטין במקומו, הוצ' שניה, עמ' 248. ומתוך סמיכות הדברים מוכח שלא חזר בו מפירושו בפיה"מ. וכן משמע מתוך סמיכות הדברים בתוספתא ובירושלמי בסוגיין (ח"ד). ועיין מ"ש להלן, אבל בבבלי גיטין ס' ב' מפורש שהטעם הוא משום חשדא (בח"ד שער שהר"מ גרס שם: משום חסרא). וכבר פירשו בשלום ירושלים ובתכ"מ כאן שהכוונה היא שלא יחשדו בו בחדש שהוא מתכוין לחסוך לו את הפת, ומזלזל במצוה. ובירושלמי גיטין שם פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ב, וכאן פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד מפורש: ובדיור ישן היא מתניתא. ולפי פשוטו בוודאי פירושו כפירוש בעל ק"ע שאין הכוונה לבית ישן, אלא לדיור ישן, ואם יצא מבית זה לבית אחר יכול לדרוש שיניחו את הפת אצלו, שלא יבואו לידי מחלוקת, שזה יאמר יניחו פת אצלי, וזה יאמר יניחו את הפת אצלי. ועיין במלא"ש למשנת גיטין הנ"ל. ועיין באחרונים לשו"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' ומה שהאריך הגרש"מ מברעזאן בארחות חיים לר"נ כהנא שם.

331. אם היה שם רבו או אדם גדול וכו'. ואין כאן חשש שמא יבואו לידי מריבה, ועיין היטב בבבלי גיטין נ"ט ב'. ומכאן משמע שדווקא אם רצה מדעתו לעשות כן הרשות בידו, אבל שלא מדעתו אי אפשר לשנות. ועיין בשו"ע או"ח סי' שס"ו ס"ק ג' ובאחרונים שם ומ"ש בשם שו"ת מהרי"ק שרש קי"ג.

432-33. מצוה על אדם לבטל רשות, אם היה אדם גדול הרשות בידו. בבא זו ליתא בכי"ע, ונראה שנשמטה בט"ס ע"י הדומות, שהרי היא ישנה גם בד, בכי"ל ובקג"נ. ופירשו כל המפרשים שאם שכח אחד מבני החצר ולא עירב, ונמצא אוסר את החצר בטלטול לשאר הדיירים, מצוה עליו לבטל את רשותו להם, כדי להתיר את החצר, והוא יהיה כאורח שלהם, ואף הוא מותר בטלטול בחצר. אבל אם הוא אדם גדול ואינו לפי כבודו שהוא יהיה כטפל להם מותר לו שלא לבטל את רשותו. ולפי פירוש זה קשה שהרי דברים הללו מפורשים להלן בסמוך: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב וכו'. ושמא מדברים באדם שלא עירב בכוונה, מפני שהוא מחמיר יותר מבני החצר, ואינו מודה בעירובם, 33 כגון שעירבו בככר שלם שיש בו פחות מכגרוגרת לכל אחר, וכדומה, בדבר שיש בו מחלוקת. מצוה עליו לבטל את רשותו, כדי שלא לאסור עליהם את הטלטול לפי שיטתם. אבל אם היה אדם גדול ורוצה לעמוד על דעתו הרשות בידו. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג: ר' יוחנן וריש לקיש הוון שריין בשקקה דר' יצחק, ריש לקיש טילטל כדעתיה, ר' יוחנן לא אסר ולא טילטל, אמר ר' יוחנן הניחו לבני מבוי שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכו', יואסר לבני המבוי, ר' יוחנן ביטל רשותו. אמר ר' אחא כף ריש לקיש לר' יוחנן וטילטל וכו'. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 223.