תוספתא כפשוטה על עירובין ה:י

125-26. אב ובניו נשיו וכלותיו ועבדיו ושפחותיו בזמן שאין עמהן דיורין בחצר אין צריכין לערב. במשנתנו פ"ו מ"ז: האחים (בכמה נוסחאות: האחים השותפים) שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד וכו', אבל אם היה עירוב בא אצלן, או שאין עמהן דיורין בחצר, אינן צריכין לערב. ופירשוה בירושלמי פ"ו ה"ז, כ"ג ע"ד, ובבבלי ע"ב ב': במקבלי פרס שנו. כלומר, שלוקחים את המנות שלהם לבתיהם ואוכלים שם, והם נזונים ממקום אחד, ואוכלים בכמה מקומות, והם מאוחדים במקצת וחלוקים במקצת (עיין בהשגות פ"ד מה' עירובין ה"ו), והמאכל שנוטלים ממקום אחד מערבן (עיין בשלטה"ג על הרי"ף פ"ו), כפירוש רוב המפרשים. ובבבלי ע"ג א': תנו רבנן מי שיש לו חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן וחמשה עבדים מקבלין פרס מרביהן, ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים ואוסר בעבדים, ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים. אמר רב מאי טעמא דר' יהודה בן בבא דכתיב (דניאל ספ"ב) ודניאל בתרע מלכא. ופירש"י: בכל מקום שהוא חשיב ליה בתרע מלכא. הרי לך שבין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא לא התירו למי שיש לו נשים ועבדים. והר"מ פ"ד מה' עירובין ה"ו פסק כשניהם לקולא, וכן פסק הריא"ז (לפי שלטה"ג פ"ו), ואף הראב"ד לא השיג על הר"מ אלא בפירושו לקבלת פרס, אבל לא על עצם ההלכה. אבל בעל המאור והרשב"א ע"ג א' פסקו כר' יהודה בן בבא שאוסר בנשים, וטעמם מפני שרב נותן טעם לדברי ר' יהודה בן בבא. אבל עיין בר"ח (ובתוספות ע"ג א' ד"ה ודניאל) שפירש שיש כאן סימן שלא תחליף דברי ר' יהודה בן בתירה בדברי ר' יהודה בן בבא, ולפיכך נתן סימן "בתרע מלכא", ואין תרע אלא בבא (שער), כלומר, בן בבא מתיר בעבדים הרגילים להיות בשער המלך. ואפשר שהרמב"ם סמך על התוספתא כאן שאינה מחלקת בין נשים ועבדים, כמו ששער בתוספות בכורים.

226-27. מבוי שלהן בין כך ובין כך צריך לחי וקורה. בבבלי ע"ג א': תניתוה אב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב. ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה, כלומר, אע"פ שכולם נחשבו כאחד, ואין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו, 25 ירוש' פ"א ה"א, י"ח ע"ד, ובמקבילה בפ"ו ה"ה, כ"ג סע"ד; בבלי שבת קל"א רע"א ומקבילות. מ"מ לעניין היתר המבוי בלחי וקורה דינם כשנים, שהרי סוף כל סוף יש כאן בתים וחצרות, אלא שאינם צריכים עירוב. ואף לפנינו צריך פירושו "מותר" [ב]לחי וקורה, עיין מ"ש לעיל שבת פי"ג ח"ז, שו' 38, ד"ה הציל, לעיל פ"א, שו' 38–39, ד"ה ובירושלמי, ולהלן הי"ח, שו' 46–48, סד"ה ישראל.

327-28. עם הארץ שהיו מוליכין אצלו עירוב וכו'. מכאן ואילך (מן האותיות "רץ" שבמלה עם הארץ) מתחיל קטע הגניזה שבבית המדרש כאן. ולהלן בקיצור קג"נ.

428. מוליך לכהן ככר תרומה ויושב ומשמרו וכו'. וכ"ה ("לכהן") גם בד, כי"ע וכי"ל. ולפי גירסא זו "לכהן" הוא צרוף של: לו כהן, עיין מ"ש בתרביץ ש"ה, עמ' 106 ואילך. 26 על הדוגמאות שהבאתי שם יש להוסיף ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ג: הכא עבד (לה) להסגר, והכא הוא עבד להחלט וכו'. ופרושו: עבד לה הסגר וכו', עבד לה החלט וכו'. ועיין גם פ"ו העדה 16. ובקג"נ האות הראשונה של "לכהן" מטושטשת, ומשרידי האות ברור שאף שם היה כתוב: לכהן. ומ"מ נראה דעתו של בעל ח"ד שפירש שגם העם הארץ שהיו מוליכין אצלו את העירוב היה כהן, והוא חשוד לנגוע בככר ולטמא את התרומה, 27 עיין לעיל דמאי פ"ד הכ"ח, ומ"ש שם ח"א, סוף עמ' 242 ואילך. ולפיכך יושב ומשמר את הככר עד שתחשך, שלא יגע בו ע"ה לפני כן, ותרומה טמאה אין מערבין בה לכולי עלמא, שאינה ראויה לא לכהן ולא לישראל.

5ומחשיך עליו ואוכלו. עיין בהגהת הרמ"א או"ח סי' שצ"ד ס"ק ב' ובבאורי הגר"א שם.

629. ובשביעית הרי זה מותר שלא נחשדו על השביעיות. כלומר, לא נחשדו שיחליפו את הככר בככר אחר מתבואת שביעית האסורה. ומכאן מוכח שלא נחשדו ע"ה על השביעית, וכבר נחלקו בה הראשונים, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 240, ובהערה 18 שם. ועיין עכשיו ברמב"ן חולין ו' א' שיצא מחדש (ניו־יורק תשט"ו). והביא שם ששמע בשם הראב"ד שיש כאן מחלוקת תנאים, ובאתריה דר' יהודה חמירה להו שביעית (בבלי גיטין נ"ד א' ובמקבילות), ולפ"ז הברייתא שלנו ר' יהודה היא.