תוספתא כפשוטה על עירובין ה:יג

136. עד שלא חשיכה אינו אוסר, משחשיכה הרי זה אוסר. וכ"ה בד. ובקג"נ: אינו אסור (עיין מ"ש להלן). ובכי"ע ובכי"ל הגירסא להפך. וכן בבבלי ע' ב': אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, מבעוד יום אוסר, משחשיכה אינו אוסר. ומסתבר שגירסתנו המקויימת ע"י הקטע מן הגניזה נכון. ובירושלמי פ"ו ה"ד, כ"ג ע"ג: תני שנים שהיו שותפין בחצר, ומת אחד מהן ונפל הבית ירושה לאחד מן השוק עד שלא חשיכה הרי זה אוסר, משחשיכה אינו אוסר, ר' אחא בשם ר' חיננא דבית שמאי היא, דבית שמאי אומרים אין מבטלין רשות משתחשך 34 בירושלמי ברה"ד שם: כיני מתניתא בית הלל אומרים משתחשך. ובירושלמי כפשוטו, עמ' 310, הבאתי את גירסת כי"ל שגרס שם: כיני מתניתא בית שמי אומרים משתחשך, ותיקן המגיה כלפנינו. ובמבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 459 ואילך, החזיק בגירסת כי"ל והוא משבש את הסוגיא שלאחר כך וסומך על גירסת התוספתא כאן בכי"ע ובכי"ל (אלא שאח"כ נשתבשו הדברים שם, ונתחלפו לו למהרי"ן אפשטין ז"ל גירסת כי"ע וכי"ל בגירסת ד וכי"ו, עיי"ש, ועיין שם, ריש עמ' 461). אבל אין דיוקו ז"ל מלשון המשנה "מאימתי" מספיק לבטל את גירסת המגיה (שהיו לו עוד שני כת"י), משום שאין "מאימתי" אלא "אימתי", ואמרו "מאימתי" בהשפעת "מבעוד יום", "משחשיכה", כפי שהרגיש לנכון הר"ח אלבק בהשלמות ותוספות למשנה שם. ועיין גם אהצו"י שביעית, עמ' 92. ולא עוד אלא שגם במלא"ש פ"ו מ"ד מעתיק: ובירושלמי כיני מתני' בה"א משתחשך וכו'. והרי לפני הרב היה ירושלמי עירובין בכ"י, עיין בפירושו לעירובין פ"ה מ"ט ונגעים פי"ד מ"ט. ולוא היתה לפגיו גירסת כי"ל לא היה נמנע להביאה. וקרוב שהגירסא הנכונה בירושלמי היא: כיני מתניתא בית או' (או כגירסת בעל מלא"ש: בה"א) משתחשך, והכוונה: בית הלל אוף (ככתיב הרגיל בירושלמי במקום "אף") משתחשך, ובהשמטת המלה אומרים, כרגיל בירושלמי. יתר על כן הדוגמא שהביא בנועם ירושלמי מיבמות פ"ו ה"ז, ז' ע"ג, היא מתאימה מאד לכאן, ואין לזוז איפוא מפירושו של בעל נועם ירושלמי, כפי שמוכח מכל הסוגיא. וכע"ז פירש גם בס' ניר. וכו', אמר ר' יוסה בי ר' בון מכיון שמת אין ביטול רשות גדול מזה. וקרוב לוודאי שהירושלמי הוגה ע"פ הבבלי, וצ"ל להפך: עד שלא חשיכה אינו אוסר, משחשיכה הרי זה אוסר, כמו שהוא לפנינו בתוספתא בכי"ו, 35 עיין להלן הע' 37. בד ובקג"נ, וכמו שהגיהו בירושלמי בפ"מ ובס' ניר, ופירושו כמו שבאר בס' ניר שהירושלמי סובר שאחד מן השוק אינו אוסר, שהרי אינו דר שם, 36 וכמו שמפורש לעיל, שו' 19. ועיין בתוספות ע' ב' סד"ה אחד וברשב"א שם בשם הראב"ד. ומדברים בשנים שלא עירבו, ולפיכך אם מת אחד מהם מבעוד יום, ונשאר השני יחידי בחצר, אין היורש אוסר עליו, שהרי אינו דר שם. אבל אם מת השותף משחשיכה, הרי נכנס היום באיסור, ואין היורש יכול לבטל רשות. וע"ז אמרו בירושלמי שבעל כרחנו הברייתא כב"ש, שהרי לב"ה מבטלים רשות משתחשך (ואף היורש מבטל, עיין בבלי ע' ב'). ור' יוסה בר' בון מחזק את הראייה, שכיון שמת אין ביטול רשות גדול מזה, ולמה אסור לטלטל אם מת השותף משחשיכה ונשאר יחיד בחצר, אלא בוודאי הברייתא כב"ש שאין מבטלין רשות משתחשך. ועיין בבבלי ע"א א'. והגהה זו מקויימת מגירסת הירושלמי בסיפא שבברייתא. 37 שהרי הסיפא שלהלן הובאה בירושלמי כמו שהיא לפנינו בתוספתא כי"ו, ואחת מן הבבות הוגהה בירושלמי בהכרח. ולפיכך נקוט האי כללא בידך, בכגון דא, ובשעה שהספק שקול, מסתבר שהסופרים הגיהו את הרישא והניחו את הסיפא כמות שהיא. וכן דרכם של הסופרים שמתחילה הם מגיהים, ואח"כ כשהם רואים שגם בסיפא צריך להגיה הם תכופות מושכים את ידם, אבל אינם מתקנים מה שהגיהו. ובנידון שלפנינו אין כאן ספק שקול, ומכל המשך העניין בירושלמי מוכח יותר ש"תיקנו" את הרישא, ולא את הסיפא. ועיין מ"ש להלן בשם ס' עצי אלמוגים. ברם בתוספתא כאן מפורש שלשה (ולא "שנים" כגירסת הירושלמי) שהיו שרויין בחצר, ואף אם מת אחד מהם, עדיין נשארו שנים שלא עירבו. אלא שאין עצם הפירוש משתנה ע"י כך. ופירושה שאם מת אחד מהן עד שלא חשיכה, והוריש את ביתו לאחד מן השוק אינו אוסר, אין החצר נאסרת שעדיין יכולים לערב, מפני שהיורש אינו דר בחצר. אבל אם מת אחד מהם משחשיכה הרי המת אוסר, מפני שנכנסה שבת באיסור, ושוב אינם יכולים לבטל רשות זה לזה, כבית שמאי שאין מבטלין רשות משחשיכה, וכפירוש הירושלמי הנ"ל. שוב מצאתי בס' עצי אלמוגים סי' שע"א, צ"ג ע"ב, שהביא את הירושלמי, ופירשו כנ"ל, ופירש את התוספתא גם בשיטת ב"ה, וכדעת הרשב"א והריטב"א שאם מת בשבת היורש אוסר, אעפ"י שלא נכנס לדור שם, ועיין לעיל שם, צ"ג ע"א ואילך, דברים מחוכמים מאד. ובבבלי ע' ב' גירסא אחרת ומסורת אחרת, ועיין שם בראשונים ומה שהאריך בגאון יעקב שם.