תוספתא כפשוטה על עירובין ה:טז

140-41. מי שביטל רשותו, חזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע: הרי זה אינו אוסר. ואין לגירסת כי"ע קיום נגד ארבע עדיות של נוסחאות התוספתא. וגירסת כי"ע תוקנה ע"פ סוגיות התלמודים, ועדיין נשאר בכי"ע שריד של הגירסא העתיקה במלים "הרי זה", שהרי לעיל שם בכל מקום: הרי זה אוסר... אינו אוסר, בלי מלים "הרי זה" (אצל "אינו אוסר"). ובמשנתנו פ"ו מ"ד: מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר. ובירושלמי שם, כ"ג ע"ג: מי שנתן רשותו והוציא, כיני מתניתא מי שביטל רשותו והוציא. בין שוגג בין מזיד הרי זה אוסר. כיני מתניתא אינו אוסר. וכן לעיל שם סה"ב, כ"ג ע"ב: כיני מתניתא אינו אוסר. וכן הגיה רב יוסף את משנתנו בבבלי ס"ט א'. אבל אביי סובר שם שמשנתנו מדברת שהוציא לפני שהחזיקו בני החצר בחצר, ולפיכך אוסר ר' מאיר, מפני שבהוצאה שלו ביטל והפקיע את בטולו הראשון, והוא מסתייע בברייתא ששנתה כן בפירוש: במה דברים אמורים בשלא החזיקו בני מבוי במבוי, אבל החזיקו בני מבוי במבוי, בין בשוגג ובין במזיד אינו אוסר, ופירש"י: במה דברים אמורים ר"מ קאמר לה וכו'. ובירושלמי ה"ב הנ"ל (לעניין צדוקי): אע"ג דר' מאיר אמר מבטל רשותו, ואינו 41 כ"ה ברשב"א ס"ט א', עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 308. ועיי"ש ברשב"א ובריטב"א שהסתייעו מכאן שבישראל אף ר' יהודה מודה שאם החזיקו במבוי שוב אינו אוסר. חוזר בו, מודה [ו]הוא שזכו במבוי תחילה. ומכאן שאם הוציא לפני שזכו אוסר לר' מאיר בין בשוגג בין במזיד. ולפיכך מגיה, או מפרש, הירושלמי ש"נתן" כוונתו ביטל, 42 ואפילו אמר: רשותי נתונה לך, רשותי קנויה לך אין כוונתו אלא לביטול, ואין צורך בקניין, עיין להלן שו' 49–50 ובשנו"ס שם. שאם נתן בקניין ממש, הרי אין כאן מחלוקת, ואינו יכול לחזור בו (ועיין בתוספות ס"ח ב' ד"ה למימרא), אפילו לא החזיקו בני המבוי או בני החצר. אבל אם ביטל רשותו לבני המבוי, או לבני החצר, ביטלה ההוצאה שלו את נתינת הרשות שלו, וכדברי הירושלמי בב"ב פ"ג סה"ו, י"ד ע"א: המוכר לחבירו (כלומר, שאמר לו לך חזק וקני) ונתעצל לוקח ולא החזיק בה, וירד המוכר והחזיק בה 43 כנראה שהדין הוא באפילו לא נתכוין לבטל בזה את הרשות שנתן, שאם לא כן פשיטא שיכול לחזור בו. ועיין בפ"מ שם סה"ה. ביטלה חזקה את המכר ואת המתנה. ולפ"ז אם הוציא לפני שהחזיקו בחצר, אוסר לר' מאיר בין אם הוציא בשוגג ובין אם הוציא במזיד. ועיין בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ומ"ש בירושלמי כפשוטו שם, עמ' 223. ועיין בבלי ס"ח ב'. והברייתא שלנו סוברת שלא נחלק ר' יהודה בישראל אלא בשכח ולא עירב שהוא בחזקת מבטל רשות, ולפיכך אם הוציא בשוגג, לא פקעה חזקת כשרות שלו, ועדיין אנו אומרים שהוא ביטל רשותו והוציא בשגגה לרשות האסורה לו. אבל אם ביטל רשותו במפורש, שהוא דייר חדש, שעדיין לא ערב עמהם מעולם, או שהוא אדם גדול שצריך לבטל בפירוש (עיין לעיל שו' 32), אין החצר ניתרת אלא מחמת דבורו, ומכיוון שהוציא, אפילו בשוגג, נתבטל דבורו, וכמו שהבאנו לעיל מן הירושלמי ב"ב.