תוספתא כפשוטה על עירובין ה:יז
תוספתא כפשוטה על עירובין · Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:17
Open in the reader →141-42. אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב וכו'. כל הברייתא בבבלי ע' א'. ודייק מכאן הבבלי שהמבטל רשותו אינו צריך לבטל לכל אחד ואחד, שהרי בשהיו שלשה עסיקינן כאן, שאם לא כן אין כאן אחד שעירב, ומלמדת הברייתא שאם בטל רשותו לאחד שערב, בטל גם לשני שערב עמו. ודחה רבה ראייה זו, והעמידה שהיו כאן מתחילה שלשה ומת האחד, מבטל האחד שלא עירב לשני שעירב, עיי"ש. ובירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ג סע"ב: תני אחד שלא עירב נותן רשות לשנים שעירבו. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: היו שנים אוסרים זה על זה, שאחד נותן רשות ונוטל רשות, שנים נותנים רשות ואין נוטלין רשות. ופירשו בבבלי ס"ט ב' שאם היו שנים שלא עירבו ובטלו להם השאר את רשותם, אוסרים זה על זה, אעפ"י שחזר אחד מהם ובטל את רשותו לשני, לא עשה ולא כלום, שאינו יכול לבטל אלא את רשותו גרידא, אבל לא את הרשות שבטלו לו בני החצר, שהרי בטולם לא הועיל, ולא קנה את רשותם. נמצאנו למדים שכולם שעירבו, או כולם שלא עירבו, יכולים לבטל ליחיד גרידא, או לשנים שעירבו, אבל אי אפשר לבטל לשנים שלא עירבו, מפני שהם אוסרים אחד על השני, ושוב אינם יכולים לבטל אחד לשני.
242. ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. וכ"ה בד, ובקג"נ, ובבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ואין שנים שעירבו נותנין רשות לאחד שלא עירב. וצ"ל: וכן שנים שעירבו וכו'. ובכי"ע יש כאן חסרון, ויש להשלימו בפנים שונים, עיין בשנו"ס. ובכי"ל בטעות: ושנים שלא ערבו נותנין וכו'. ובבבלי שם שאלו: פשיטא, ותירצו: מהו דתימא כיון דלא עירב ליקנסיה, קמ"ל.
342-43. שנים ש[לא] עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב. וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. וכן מוכרח מכלל משנתנו הנ"ל. ובכי"ע יש כאן חסרון, ושמא החסרון הוא לעיל, וכאן גורס: ושנים שלא עיריבו נותנין רשותן לשנים שלא עיריבו, או לאחד שלא עירב. וט"ס ברורה היא, וצ"ל: לשנים שעיריבו. וכן בירושלמי הנ"ל בטעות: ולא שנים שלא עירבו נותנין רשות לשנים שעירבו. וצ"ל: ושנים שלא עירבו וכו', כמו שהגיהו המפרשים. ועיין בבבלי שם.
443-44. אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. וכ"ה בכל הנוסחאות ובבבלי הנ"ל. ופירשו בבבלי הנ"ל: לאביי תנא סיפא לגלויי רישא. ופירש"י: דלא איצטריך, דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה, אלא להכי תנייה לאשמעינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרווייהו המערבין עסיקינן, ואפילו הכי קתני רישא דרישא, אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דאין צריך לבטל רשותו לכל אחד, ואיהו לא אסר אחבריה.
544-45. ולא שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ואמרו בבבלי הנ"ל שקמ"ל שאפילו אם חזר ובטל אחד מן השנים שלא עירב לחברו שלא עירב לא עשה ולא כלום, שאינו יכול לבטל את רשות בני החצר שנתנו לו בתחילה, שהרי בטולם לא הועיל ולא קנה רשותם, ושוב אינו יכול לבטלה.
645. ולא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ופירשו בבבלי הנ"ל: לא צריכא דאמרי קני על מנת להקנות. כלומר, אפילו הרשו לו להקנות אחד לשני את רשותן שביטלו, אינו יכול לבטל, מפני שבשעה שביטלו את רשותן ואמרו לו כן, לא הועילה קנייתו להתיר את החצר (שהרי השני אסר עליו), שוב אינו יכול לבטל את רשותן שנתנו לו.
745-46. שכל זמן ששרוין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב הרי זה אוסר. בד: שכל זמן שהי' שני' שרויי' בחצר וכו'. והמלה "שני' " ליתא גם בכי"ע, כי"ל וקג"נ, וט"ס היא. ושמא יש כאן הגהה שנכנסה שלא במקומה, וצ"ל: שכל זמן שהי' שרויי' בחצר, ושכחו שני' מהן ולא ערבו הרי זה אסור. ובירושלמי הנ"ל מסיים: הכל נותנין רשות ונוטלין רשות, חוץ משנים שלא עירבו שהן נותנין רשות, ואינן נוטלין רשות. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא פירושו שכל זמן ששרויין בחצר (כלומר, אם אינן שרויין בחצר אינן אוסרין, כלעיל ה"ו), ושכח אחד מהן ולא עירב הוא אוסר על השאר, ולפיכך אם היו שנים שלא עירבו, וביטלו להם שאר בני החצר את רשותם, אוסר האחד שלא עירב על השני, ואין ביטולם מועיל.