תוספתא כפשוטה על עירובין ה:כה
תוספתא כפשוטה על עירובין · Tosefta Kifshutah on Eruvin 5:25
Open in the reader →172. שתי חצרות זו לפנים מזו וכו'. כדי להבין ברייתא זו עלינו להעתיק את משנתנו ושיטת הבבלי והירושלמי בפירושה. וכן שנינו שם (פ"ו מ"ט-מ"י): שתי חצרות זו לפנים מזו, עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות, ערבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. ר' עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה וכו'. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה, מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את ערובן במקום אחד ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא ערב שתיהן אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב. והנה בבבלי העמידו את הסתמות כרבנן, וברישא אם עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת שהרי עירבה, והחיצונה אסורה שלא עירבה. ואם עירבה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות, שהרי הפנימית לא עירבה, והיא אוסרת גם את החיצונה, שיש לה בה דריסת הרגל, ודריסת הרגל האסורה אוסרת אף לרבנן. ואם עירבה זו לעצמה וזו לעצמה אוסר ר' עקיבה, מפני שסובר שאף דריסת הרגל של חצר מעורבת, דריסת הרגל המותרת, אוסרת מחוצה לה. וכששכח אחד מבני החצירות ולא עירב דינו כאילו לא ערבה כל החצר, ואנו נוהגים בה כמו ברישא לעיל. ואם נתנו את ערובם במקום אחד ושכח אחד מהם בין מן הפנימית בין מן החיצונה שתיהן אסורות. ופירשו בבבלי ע"ה סע"א שמקום אחד פירושו "בחיצונה", ולפיכך אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הרי החיצונה אסורה, שלא עירבה, והפנימית אסורה שנתנה עירובה במקום האסור, ואם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, הפנימית אסורה מפני שלא עירבה, והחיצונה אסורה מחמת דריסת הרגל האסורה של הפנימית. אבל אם נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית מותרת, שהרי אין לחיצונה דריסת הרגל בפנימית, והיא יכולה לסגור את הדלת, ולא תתן לבני החיצונה להכנס לפנימית, ודינה כאילו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה. "ואם היו של יחידים אין צריכים לערב" היא כרבנן, אבל לר"ע אף היחיד אוסר, שהרי הוא סובר שאף הרגל המותרת אוסרת שלא במקומה, עיי"ש בבבלי ע"ה א', ס"ה ב'. ברם בירושלמי פירשו את הסתמות, כר"ע, עיי"ש ברה"ח, והנכון בפ"מ שם. וכן אמרו גם על הרישא של משנתנו: דר' עקיבה היא, ולא זו אף זו קתני, כמו שאמר ר' ינאי בבבלי ע"ה א', וכפירוש בעל פ"מ. ומה שאמרו "נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד מהן שתיהן אסורות" אף היא כר' עקיבה, ואפילו נתן עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה שתיהן אסורות, מפני שכל זמן שנתנו עירובן במקום אחד נתערבו שתי הרשויות, ואין כאן אלא חצר אחד, וממילא אם שכח אחד מהם, בין מן הפנימית ובין מן החיצונה, הרי דינה כאילו שכח אחד מבני חצר אחת, ולא עירב, וכולם אסורים, והפירוש הנכון בירושלמי הוא בק"ע, ושאר הפירושים אינם באים בחשבון כלל. "ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב" אף היא כר' עקיבה, ולא אסר ר' עקיבה רגל המותרת במקומה אלא אם הותרה ע"י עירוב, ואין העירוב מתירם לדרוס בחיצונה שלא עירבו עמה אבל אם היו יחידים, ואינם זקוקים כלל לעירוב, אין רגל כזו אוסרת שלא במקומה, עיין מ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 323.
272-73. הראשנה של רבים והפנימית של יחיד חיצונה צריכה עירוב, והפנימית אין צריכה עירוב. בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ: החיצונה של רבים וכו'. ולשיטת הירושלמי הנ"ל, אף ר"ע מודה בה, שהרי יחיד אינו צריך לערב כלל, ורגל מותרת כזאת אינה אוסרת אפילו לר' עקיבה. אבל לשיטת הבבלי, בבא זו היא כחכמים, אבל לר"ע חיצונה אסורה אם לא עירבו שתי החצירות יחד, מפני שרגל המותרת של היחיד אוסרת את החיצונה. ושוב אמרו בבבלי ע"ה ב': היו ג' אסורין, ופירש"י שדווקא אם היו החצירות של יחידים אינן צריכות לערב, אבל אם היו ג' אנשים בשתיהן, אפילו אחד בפנימית ושנים בחיצונה, צריכות החצירות לערב יחד, גזירה משום שנים בפנימית ואחד בחיצונה, שהפנימית אוסרת את החיצונה אם לא עירבו. ושמואל חולק שם על הלכה זו. ובס' עצי אלמוגים סי' שע"ח ס"ק ז', קנ"ו ע"א, הקשה מכאן על פירש"י, שהרי כאן מפורש שאם היתה החיצונה של רבים ופנימית של יחיד אין הפנימית אוסרת עליה, אם עירבה החיצונה לעצמה, והכריח מכאן כפירוש הרי"ף בבבלי שאם היו ג' פירושו שהיו ג' חצירות, ובכל חצר דר יחידי, וכן פירש הר"ח במקומו, ולפי פירוש זה אינו עניין כלל לתוספתא שלנו. ועיי"ש שתירץ שרש"י יפרש שברייתא זו כחכמים בתראי שאפילו רגל האסורה אינה אוסרת, עיי"ש שנדחק מאד. ועיין מ"ש להלן, שו' 81, ד"ה והואיל.
374-75. והחיצונה אין צריכה עירוב. מפני שהפנימית עירבה ומותרת ברשותה, ואין רגל מותרת אוסרת בחיצונה.
475. ר' עקיבא אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה. לפי שיטת הירושלמי הנ"ל אינו חולק ר"ע אלא על הסיפא, במקום שהיו רבים בפנימית, ונזקקו לעירוב אין העירוב מתירן לדרוס בחיצונה, ואוסרים את החיצונה אעפ"י שמותרים במקומם. ולשיטת הבבלי הנ"ל חולק ר"ע אף על הרישא.
575-76. וחכמים אומ' אין דריסת הרגל אוסרת. משנתנו פ"ו מ"ט. ופירשו בבבלי ע"ה א' שזו היא שיטה שלישית שסוברת שאפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.