תוספתא כפשוטה על עירובין ה:כד

162. אנשי חצר ששכחו ולא עירבו וכו'. הלכה פשוטה, ולא נשנית אלא אגב סיפא, להשמיע לנו את עיקר הדין, שאפילו לא עירבו כלל בחצר, אין דין החצר ככרמלית, ומותר לטלטל בכולה.

263-64. חמש חצרות פתוחות למבוי אסור להכנס ולהוציא מחצר למבוי וממבוי לחצר. כ"ז חסר בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנו גם בד ובקג"נ. וברור שנשמט בכי"ע ובכי"ל ע"י הדומות. וכן בבבלי צ"א ב': ת"ש חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ושכחו כולם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא וכו'. ולהלן נראה שהברייתא שבתוספתא נשנית בשיטת רב, והוא לא שנה "פתוחות זו לזו" אף במשנתנו פ"ו מ"ח, כמפורש בבבלי ע"ג ב', ולא שנה אותן גם כאן, כמו שהעיר לנכון בגאון יעקב צ"א ב' ד"ה והא. ועיין בירושלמי פ"ו רה"ח, כ"ג ע"ד.

365. כלים ששבתו בחצר מותרין לטלטל בחצר. וכ"ה בד, בקג"נ ובבבלי הנ"ל. ובכי"ע ובכי"ל נשמט. ולפי פשוטו באותה חצר ששבתו בה עסיקינן, ומלמדת הברייתא שאעפ"י שכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בכל החצר, אבל כלים ששבתו במבוי אסורין לטלטל במבוי מחוץ לד' אמות, לת"ק, מפני שאין בו מחיצות גמורות, ואין בו דיורין, עיין בבלי שבת ק"ל ב'. ועיין בתוספות עירובין צ"א ב' ד"ה וכלים, אבל כבר העיר בגאון יעקב שם שפשוטה של התוספתא הוא באותה חצר עצמה. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 64, ד"ה לא.

4שבמבוי אסורין. בבבלי הנ"ל: במבוי אסור. ועיין מ"ש לעיל. ובבבלי שם רצו לפרש "במבוי" כמו "למבוי", כלומר, מן החצר למבוי, ומשנה יתירא משמיעה לנו שאפילו בלא עירבו אסור.

565-66. ור' שמעון מתיר. כלומר, מתיר להוציא מחצר למבוי וממבוי לחצר אם לא עירבו (כמפורש בברייתא שבבבלי ברישא, ולהלן בתוספתא בסיפא) ומתיר לטלטל בכל המבוי עצמו, מפני שהוא סובר שחצר ומבוי כולן רשות אחת היא, וכשם שמותר לטלטל בחצר שלא עירבה, כן מותר לטלטל במבוי שלא נשתתפו בו, אם לא עירבו החצירות עם הבתים, עיין בבלי שבת ק"ל ב' הנ"ל, וירושלמי כאן פ"ו ה"ח, כ"ד ע"א, ושבת פי"ט ה"א, ט"ז ע"ד.

666-67. וכן היה ר' שמעון או' מותר להכניס ולהוציא ממבוי לחצר ומחצר לגג וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע ובכי"ל: שהיה ר' שמעון וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל.

767. שכל זמן ששכחו ולא עירבו כולן רשות אחת הן. בבבלי הנ"ל: כל זמן שהן של רבים ושכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן. והוכיחו בבבלי שם מכאן שאף ר"ש לא אמר שכולן רשות אחת אלא דווקא בשלא עירבו. ודחו: מאי לא עירבו, לא נשתתפו (כלומר, אבל בעירוב חצרות אינו מדבר כלל, ומותר אפילו עירבו כל אחת לעצמה). ואיבעית אימא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידי לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו וכו'. ודחייה זו היא לשמואל ולר' יוחנן גרידא, שאינם מחלקים בין עירבו ולא עירבו לר' שמעון, אבל לרב הברייתא מתפרשת כפשוטה, ור"ש לא התיר אלא בשלא עירבו. ואמרו בבבלי שם (ובמקבילות) שבעירבו כל החצרות לעצמן, ושכיחי שם כלים שבבתים, אנו גוזרים שמא יוציא מן החצר את הכלים ששבתו בבית. ולפיכך אם עירבו החצרות עם הבתים, סובר רב שאף ר' שמעון מודה שאסור להוציא מן החצרות לקרפיפות, וכדומה. ומחמת גזירה שמא יוציא אתינן עליה. ברם בירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג: ר' יוחנן אמר בשלא עירבו, אבל בשעירבו נעשית חצר כבתים, והגגות רשות בפני עצמן. אמר ר' זעירא 62 בכי"ל שם: ר' יוחנן, ונמחק, ובין השורות תלוי: זעירא. ונראה שהמגיה טעה, וצריך היה לתקן בתחילת המאמר: ר' זעירא (במקום "ר' יוחנן" שלפנינו) אמר בשלא עירבו וכו', עיין בבלי שבת ק"ל ב', וכמו שפירשה רבה בר אבוה, וכעין שהסביר רב חנינא חוזאה שם. אבל כאן לא היה צריך להגיה, והנכון הוא כמו בכי"ל, ור' יוחנן סובר היא עיריבו היא לא עיריבו, כשיטתו בבבלי כאן צ"א א'. וכן נראה גם מהמשך הירושלמי: מתניתא פליגא על ר' זעירא וכו', עיי"ש. היא עיריבו היא שלא עיריבו וכו'. ולפ"ז אף ר' שמעון אסר, בשעירבו הבתים עם החצירות, להוציא מן החצר לקרפיף, אבל לא מטעם גזירה, אלא מפני שנעשו שתי רשויות, משום שנעשו החצירות כבתים, והוי להו כמו כלים ששבתו בתוך הבית שאסור להוציאן לקרפיף ולמבוי שלא נשתתפו בו, משום דניתקו חצירות ונעשו בתים, 63 עיין בבלי שבת ק"ל ב' הנ"ל. וכמו שפירש לנכון בנועם ירושלמי שם, עיי"ש. ועניין הגזירה שמא יוציא את הכלים ששבתו בבית לא נזכר בירושלמי כלל. ועיין להלן פ"ז, שו' 31, ד"ה אבל אם היו ומש"ש.

867-68. אמ' ר' כשהיתי למד תורה אצל ר' שמעון בתקוע וכו'. ירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג, בבלי צ"א א', שבת קמ"ז ב', מנחות ע"ב א'.

968. היינו מוליכין שמן באלנטיאות וכו'. וכ"ה בד (בקג"נ מטושטש). אבל בכי"ע, כי"ל (ושם: ולונטיאות) ובבבלי הנ"ל: ואלונטית (בוי"ו). ובירושלמי הנ"ל: והיינו נוטלין שמן ואלינטית וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, וכן היה דרכם לסוך בשמן שעל אלונטית, עיין לעיל שבת פט"ז, שו' 39, ד"ה מוליך אדן.

1069. מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל, בקג"נ, בירושלמי ובבבלי מנחות הנ"ל, ובשבת ובעירובין בכי"י. ובכי"ע, וכן בהוצאות הבבלי בעירובין הנ"ל משובש. ואפשר שהקרפיפים כאן היו יותר מבית סאתים, אלא מכיון שהיו סמוכים לעיר דינם כהוקפו לדירה. עיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 28–30, ד"ה ר' שמעון.

1170. אמ' ר' יהודה מעשה וכו'. וכ"ה בכי"ע, כי"ל, קג"נ, ירושלמי ובבלי הנ"ל. אבל בד חסרה המלה "יהודה" בטעות.

12בשעת סכנה וכו'. בירושלמי הנ"ל: בשעת השמד וכו'. ועיין מ"ש על ההבדל בין שני הדבורים הללו ב־Annuaire de l’Institut de Philolog. et d’Hist. Orient. et Slaves ח"ז (1944–1939), עמ' 427 ואילך.

1370-71. ספר תורה מחצר לגג ומגג לגג אחר והיינו קורין בו. כ"ה בכל הנוסחאות כאן. וכ"ה בירושלמי הנ"ל, וסיימו שם: אשכח אמר ארבע פלגוון, כל גגות העיר רשות אחת הן, ר' יודן אומר חצר וגגות רשות אחת הן, ר' שמעון אומר חצר וגגות וקרפף רשות אחת הן. 64 והמחלוקת הרביעית היא שיטת החכמים במשנתנו שם רפ"ט: כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. ברם בבבלי עירובין הנ"ל: ספר תורה מחצר לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפף לקרות בו. אבל בכ"י אוקספורד שם (עיין דק"ס, עמ' 356, הערה ע'): מחצר לגג, ומגג לגג לקרות בו. וכנראה שכצ"ל.

1471-72. אין שעת סכנה ראיה. בירושלמי הנ"ל: אין שעת השמד ראיה. ועיין מ"ש לעיל ד"ה בשעת סכנה. ולעצם העניין נראה שבשעת השמד התירו כמה שבותים, שהרי בשעת השמד חייב למסור את עצמו על המצוות, והם למדו תורה ברבים אעפ"י שנתחייבו למלכות (עיין בבלי ס"א ב', ע"ז י"ח א' ומקבילות), ואם למוד התורה דחה פקוח נפש, מכ"ש שדחה שבות. ועיין מ"ש להלן יומא פ"ב, הע' 14, ד"ה ובמדרש. ועיין מ"ש באו"ש פ"ו מה' שבת ה"ט, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 359.