תוספתא כפשוטה על עירובין ה:ד

19-10. עיר של רבים שחרבה ונשתיירו בה גדודיות גבוהות וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: גודריות וכו', ובכי"ל: גדוריות וכו'. והנכון הוא כבכי"ע וכי"ל, והכוונה לחורבות וערימות אבנים של בתים. וכן בפסיקתא רבתי פכ"ו, הוצ' רמא"ש, קל"א ע"ב: בא ועמד לו על החומה, וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וכו'. וכן בשאילתות סי' מ"ח: גיאיות וגדירות, ועיי"ש בהעמק שאלה אות ז', ומ"ש לעיל שבת פ"א ה"א, שו' 2, ד"ה וכן גדר. ובמשנתנו פ"ה מ"א: היו שם גדודיות עשרה טפחים וכו', מוציאין את המדה כנגדן. ובס' העתים, עמ' 78 מעתיק: גדריות. ובבבלי שם נ"ה ב' היו שם גדוריות (כ"ה בד' שלוניקי) וכו' מאי גדוריות (כ"ה שם), אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה. כלומר, חורבה. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 32, ד"ה חצר גדולה. ואעפ"י שכבר הראינו לעיל (פ"ד, שו' 39, ד"ה וגדיר) שלשיטת התוספתא גדירות מתעברות עם העיר, אפילו הם בשדה ואדם ירא ללון שם, הנידון שלפנינו הוא עניין אחר. ובעיר שחרבה כולה עסיקינן, ועדיין נשארו מחיצות של חומתה, וכל העיר החריבה נחשבת לו כד' אמות, ואעפ"י שהחורבות הן רחוקות אחת מן השניה יותר משבעים אמה ושירים, דין כולן כעיר שהחומה צרפה אותן, 3 ולפיכך נקטו "עיר של רבים", משום שבעיר של יחיד המוקפת חומה פשיטא שכולה אחת, שהרי היא רשות היחיד גמורה. עיין בבבלי ס"א ב' ובמאירי שם. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ז, כ"ג ע"א. וכע"ז פירשו בשלום ירושלים על הירושלמי ספ"ה ובתכ"מ כאן.

210-11. הרי זו מתעברת להיות כעיר. בכי"ל: הרי זו מתחברת להיות וכו'. והיא היא, עיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 22, ד"ה כיצד מעברין. והכוונה שכל העיר החריבה (חורבותיה הבודדות, עיין מ"ש לעיל בסמוך) מתעברת להיות נחשבת כד' אמות.

311-12. עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה כיצד מעברין אותה וכו'. וכ"ה ("מעברין") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: מערבין אותה וכו'. ובבבלי נ"ט א': ת"ר עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה, כיצד מערבין אותה וכו'. והיא היא, והכוונה כיצד מחברין אותה לעיר אחת, ועיין מ"ש לעיל פ"ד, שו' 22, ד"ה כיצד (על החילוף בין עירוב ועיבור). ובמשנתנו פ"ה מ"ו: עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה, ושל רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כלה, אלא אם כן עשה חוצה לה וכו'. ופירש"י: עיר של יחיד, שלא היה נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם וכו', ונעשית של רבים, שנתוספו בה דיורין, או נקבעו בה שווקים. אבל רוב הראשונים חולקים על רש"י, ומפרשים עיר של יחיד שהיא קניין היחיד, ואעפ"י שיש בה רחוב של שש עשרה אמה, עדיין אינה רשות הרבים מן התורה, ונעשית של רבים, שקנו ממנו הרבים, אלא שעדיין שמו של יחיד נקרא עליה, 4 ונחלקו שם הראשונים במהות תפיסת היחיד בעיר זו שנעשית עכשיו של רבים. עיין ר"מ פ"ה מה' עירובין הי"ט, לקוטות הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א ומאירי נ"ט א'. ובעיר של יחיד ונעשית של רבים, מכיוון שהיתה מקודם כולה רשות היחיד מן התורה מערב את כולה, ואינו עושה שיור, אבל בעיר של רבים שרשות הרבים שלה מן התורה, אעפ"י שנעשית אח"כ של יחיד, אין מערבין את כולה, משום היכרא, כדי שלא ישתכח איסור טלטול, ולפיכך אין מערבין את כולה, ועושין לה שיור מחוצה לה, והשיור מערב לעצמו, 5 ועיין ברי"ף פ"ה סוף סי' תרכ"ז ובבעל המאור שם. והבין בעל המאור בדעת הרי"ף שאנשי השיור אינם מערבים ואסורים בטלטול בשלהם. אבל עיין בהגהות הב"ח שם מ"ש בשם הרא"ש. וכן מפרש הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ו, עמ' 8). אבל הגירסא ברי"ף נכונה ("אסור", ולא "אוסר", כהגהת בעל חו"י, עיי"ש בגליון הרי"ף), שכן מעתיק גם בס' העתים, עמ' 88, אבל פשיטא שאפשר לפרש בדעת הרי"ף שכוונתו שהשיור אסור לערב עם העיר, אבל מערב לעצמו, כמו שהבין הראב"ד הנ"ל. והעיר מערבת לעצמה, ומכיוון שאסור לטלטל מזה לזה ידעו שאסור לטלטל בר"ה. ועכשיו שנתברר במשנתנו שעיר של יחיד שנעשית של רבים מעברים את כולה, מלמדת אותנו הברייתא כיצד מעברים את כולה יחד כשיש דרך הרבים באמצע, וכדמפרש להלן.

412. נותן לחי מיכן ולחי מיכן וכו'. כלומר, מתחילה מערב את הדרך המפולשת, ונמצאת כל העיר מוקפת מחיצה, 6 עיין בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה נ"ט א' ד"ה עיר. ודינה כחצר אחת שאינה מעורבת, שאין צורך בתיקון המחיצות אלא בשיתוף בפת, כדי שיוכלו לטלטל בכל מקום (אחרי שערבו בחצרות). ובבבלי נ"ט ב' דייקו מלשון הברייתא, "נותן לחי וכו' ", שהיא כר' יהודה הסובר (להלן פ"ז, שו' 52 ובמקבילות) שמערבין רשות הרבים בכך, אבל עצם הדין הוא אף לחכמים, ולשיטתם מערב את הדרך בדלתות, אלא שבבבלי דייקו מן הלשון, כמו שפירשו הראשונים. ועיין מ"ש להלן.

513. ומערבין ונושאין ונותנין באמצע. וכ"ה בד ולהלן פ"ז הי"ג, שו' 53, בכל הנוסחאות. אבל בכי"ע ובכי"ל חסרה בבא זו. ובבבלי חסרה המלה "מערבין". ובלקוטות הרמב"ן סוף עירובין: עוד ראיתי בגירסת הברייתא בתוספתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, ומערבין ונושאין ונותנין באמצע, וזה הלשון נכון ומחוור הוא, ופירושה שמערבין בפת אחר שהכשירו העיר בלחיים וקורות, ונושאין ונותנין באמצע (ואין מערבין), ולהכי קתני בסיפא אותה השמועה [ואין מערבין], כלומר בפת זו לחצאין, אלא כולה וכו'. ועיין מ"ש להלן.

613-14. ואין מערבין אותה לחצאין, אלא או כולה וכו'. וכ"ה בבבלי נ"ט א'. וכבר הקשו הראשונים מן הברייתא שלעיל פ"א הי"א שהובאה בבבלי י"ד ב' שמפורש שם שמעברין חצי מבוי (עיין בתוספות נ"ט ב' ד"ה מבוי), וכן מוכח מכמה מקומות שיכולים לערב חצי רשות הרבים, עיין ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א נ"ט ב' ומאירי נ"ט א'. ופירש הרמב"ן (וממנו אצל הבאים אחריו) שלא אמרו כאן אין מערבין חציה, אלא אין מערבין לחצאין, כלומר, שכל חצי מערב לחוד. והרי כאן הכשירו מתחילה את כל העיר, ועשו אותה כרשות אחת, ויש לכולם דריסת הרגל ברשות הרבים, ויכולים להשתתף כולם בפת, ולפיכך כיון שכבר נעשו כל בני חצר ובני מבואות רשות אחת, "שוב אי אפשר לחלק זכות אחד מהם מן העיר, ואעפ"י שיעשו לחי וקורה, או צורת פתח באמצע רשות הרבים לרחבה, אינו כלום, שאין הלחי ההוא בא להכשר ולעשותו כחצר, אלא להבדיל בין אלו לאלו, ושלא יהא זה פרוץ במלואו לחבירו, וכיון שכן, ויש להם דרך זה על זה, הוו להו כב' חצירות זו לפנים מזו וכו', כמו ששכח אחד מהם ולא עירב עמהם. אבל כשלא תקנו כל העיר וכל רשות הרבים, אלא שהכשירו חציו בלבד, הרי מה שהכשירו ממנו, היא כחצר המעורבת להם, ומה שנשאר בחוץ היא רשות הרבים גמורה, ואין אלו עם אלו בני רשות אחת, גם אינם ראוים לערב ביחד, ואפילו רצו (שהרי החצי השני אין לו עירוב), וכיון שכן, אין החיצונים אוסרין עליהן כלל, ואפילו שרגלם דורסת שם, וכלל גדול הוא זה, שאין לך אוסר על חבירו משום עירוב, אלא ביכול לערב עמו ולא עירב וכו'. והיינו דמתנייתא דהכא, קתני מעיקרא שמכשירין רשות הרבים כולה, והדר קתני שאין מערבין לחצאין, הא אילו באו לערב חציה בתחילה, והדר לערב חציה הרשות בידם, ואולי לזה נתכוון רש"י ז"ל כשכתב לעיל גבי שאין מערבין לחצאין, דכיון דמעיקרא חדא היא אסרי אהדדי, כלומר, כיון שכבר עירבו רה"ר כולה, והוו להו בני צד חצר, שוב אין מערבין לחצאין, ובירושלמי דפירקין מבואר כדברי רבינו ז"ל וכו' ". (לשון הריטב"א נ"ט ב'). ועיין בירושלמי פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד, והעתקתי את דברי הראשונים בפירוש הירושלמי בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 300 ואילך. ואף שבירושלמי שם מפורש שאפשר לערב חצי מבוי, ובלבד שהחצי החיצון ישאר בלתי מעורב, כשיטת הרמב"ן וסייעתו, אבל הסוגיא שונה שם משיטת הבבלי. וכן שנינו שם: עיר של יחיד שנעשית של רבים כו'. תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה חציין. ופירש הירושלמי שאין מערבין אותה חציין אפילו לרחבה (כאיכא דאמרי בשם רב פפא בבבלי נ"ט ב'), ואף שהחצי האחד יש להם פתח מצד אחד, והשני מצד האחר, ואין להם דריסת הרגל זה על גבי זה. והטעם הוא שאין קורה ולחי מועיל באמצע רשות הרבים, מפני שכל אחד פרוץ במלואו למקום האסור לו. 7 וכן כתב הריטב"א נ"ט ב' בשם הר"ש ללישנא קמא בבבלי שם שרב פפא מתיר לערב לחצאין לרוחב רשות הרבים: שאפילו רב פפא לא התיר שיערבו לחצאין ברחבה אלא כשעושין להם צורת הפתח ביניהם ברוחב רשות הרבים, כדי שלא יהא כל אחד ואחד פרוץ במלואו למקום האסור לו וכו'. ועיין גם ברא"ש פ"ה סי' ט' מ"ש בשם התוספות ובקרבן נתנאל שם אות ס'. ולפיכך שאל הירושלמי: מחלפה שיטתיה דר' יודה, דתני ר' חייא כיצד מתירין רשות הרבים ר' יודה אומר לחי מיכן ולחי מיכן וכו'. ואם לר' יהודה מתירין רשות הרבים בכך, הרי יש כאן מחיצה גמורה ואין כאן פרוץ במלואו, ותירצו: לא על הדא איתאמרת, אלא על הדא, אפילו עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת (כלומר הסיפא שלנו), עליה, תני בשם ר' יודה אין מערבין אותה חציין. כלומר, מכיון שאין יציאה לפנימיים אלא דרך החיצוניים, הרי אם יערב אותה חצאין, יאסרו הפנימיים על החיצוניים, ומכאן שלשיטת הירושלמי מערבין רשות הרבים לחצאין לרוחבה, כשיטת רב פפא בלישנא קמא. ועיין בגאון יעקב נ"ט ב' סד"ה להריטב"א, שעמד על עיקר הפירוש בירושלמי.

714. או מבוי בפני עצמו. בכי"ע: או מבוי, מבוי בפני עצמו. וכ"ה בבבלי נ"ט א'. ופירשו שם (נ"ט ב'): כגון דעבוד דקה. וכתב הריטב"א: פרש"י ז"ל שעשו פתח נמוך שהוא רחב ד' בראש כל מבוי (עד כאן ברש"י שלפנינו) בחומת העיר, שיכולין לצאת משם מחוץ לעיר, ואינם צריכים לצאת דרך פתחי העיר, דכיון דכן גלו אדעתיהו דאסתלקו כל חד מחבריה. ועיין בתוספ' רי"ד מהדורא תליתאה נ"ט א' ד"ה עיר (קרוב לסופו).

814-15. עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה. בבלי נ"ט ב'. ועיין בירושלמי שהעתקנו לעיל, ולפיו מפורש שבעיר כזו, אין לערב חצאין לרחבה לכולי עלמא. והכל מודים שעיר כזאת אינה צריכה שיור, ומעברין את כולה. ועיין בבלי נ"ט ב' בעובדא דמתא דר' חייא.