תוספתא כפשוטה על עירובין ה:ה

115-16. סוכת החג ר' יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה וכו'. בכי"ע: מחייב בחג ובמזוזה. ושמא צ"ל: בחג [בעירוב] ובמזוזה. והברייתא מדגישה שלא נחלקו אלא בסוכת החג בחג, אבל בשאר ימות השנה אף ר' יהודה מודה שהיא פטורה מן העירוב ומן המזוזה, מפני שהיא דירת עראי, וכמסקנת רבא בבבלי יומא י' ב'. ובירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ז, נ' נ"ד, סוכה פ"א ה"א, נ"ב ע"א) אמרו: וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה. ובנוסח הרש"ס מעשרות, מ"ט ע"ב: תניא 8 הדבור "תניא" (במקום "תני") מוכיח קצת שיש כאן הוספת הרב עצמו כרגיל אצלו. וכן היה ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב . ואמרו שם בירושלמי: מסתברא ר' יודה יודי לאילין רבנין וכו'. כלומר, בסוכה של שאר ימות השנה שהיא פטורה מן המזוזה. ומדברי הבבלי יומא י' סע"א משמע שברייתא זו נשנית לפניהם בתוספתא מעשרות פ"ב הכ"א.

216-17. ר' יהושע אומ' מערבין בככר שלם אפי' הוא כאיסר. וכ"ה ("כאיסר") בכל נוסחאות התוספתא והמשנה (פ"ז מ"י), אלא שבכמה דפוסים שבמשניות: באיסר. והנה לפי הגירסא "באיסר" הרי בוודאי פירושה שהככר הוא שוה איסר, ואף הגירסא "כאיסר" יכולה להתפרש כן (עיין במשנת חולין פי"ב מ"ה). אלא שבדק"ס (עמ' 317, הערה א') ביטל לגמרי גירסא זו, והעיר: והא ודאי ליתא, דהוא שיעור סעודה שלימה של שלש ביצים, דאיסר חצי פונדיון. וקרוב בעיני שכן גרס הר"ח, ופירש באיסר, בשוה איסר, 9 עיין בפירוש רבינו יהונתן למשנתנו (פ"ז מ"י) ובהגהות הב"ח שם, אות ט'. בככר הזל ביותר, בככר של כוסמין שהוא שוה איסר, והיינו מזון ב' סעודות. 10 במשנתנו פ"ח מ"ב (לעניין עירובי תחומין): כמה הוא שיעורו, מזון שתי סעודות לכל אחד וכו' מככר בפונדיון מארבע סאין (כלומר, של חטין) בסלע. ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב וכו'. ור' יהושע סובר כר' שמעון (עיין במשנת פרה פ"א מ"א). ומכיוון שהכוסמין שוין כשליש מן החטים (עיין במשנת פיאה פ"ח מ"ה) הרי בככר של כוסמין באיסר (=חצי פונדיון) יש קצת יותר משתי סעודות, אפילו לר' שמעון. ואעפ"י שבמשנת כתובות (פ"ה מ"ח) פסקו לאשה בשעורים כפלים כבחטים, וכן אמרו גם במשנת פיאה (הנ"ל) לעניין עני, הרי הטעם הוא משום שחייב ליתן לאשה ולעני פת חטים, ולפיכך מרבים בשיעור שעורים וכוסמין כדי שיוכלו למוכרם ולקנות מן החנווני ככר של שתי סעודות בחטים. אבל בוודאי כשמערב בפת כוסמין דיו בככר שוה במדתו לככר של חטים, והוא שוה איסר. ור' יהושע תפס במדה המועטת ביותר. וכן הוא אומר (פ"ב סע"ב): ומתני' (כלומר, ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון וכו') אליבא דר' יהושע שנויה, דאמ' אין עירוב אלא ככר שלם, למעוטי פרוסה, ויחיב ר' שמעון דמתני' שיעורא דעירוב דהוא ככר שלם, והוא שיעור ב' סעודות וכו'. וכן אומר רבינו (פ"א א') דרך אגב: ואם ניטלה ממנה כזה השיעור, ונשתייר בה מזון ב' סעודות מערבין לו בה . הרי לך מפורש שלשיטת הר"ח מצריך ר' יהושע מזון ב' סעודות בככר שלם של עירובי חצירות. אלא שאפשר שהר"ח סובר שדין עירובי חצרות כשיתופי מבואות, ומדברים כאן בככר שמערבין בו לבני החצר שהן מרובין, ולפיכך מצריך ככר שיש בו שתי סעודות. 11 אבל מלשונו בדף פ"א הנ"ל משמע שר' יהושע מצריך שיעור שתי סעודות לכל אחד ואחד (שהרי שיעור עירובי חצרות לא נזכר בשום מקום, כפי שהעיר כבר הראב"ד בכתוב שם, ב"הסגלה" חל"ה, עמ' 7), שאם לא כן למה מוסיף הר"ח את השיור של ב' סעודות, והרי אפילו אם לא נשתייר ממנו לכל הפחות אלא כגרוגרת לאדם אחד כשר. ולפ"ז דין עירובי חצרות כדין עירובי תחומין, וצריך שתי סעודות לכל אחד ואחד, מפני שבשניהם העיקר היא הסעודה (עיין בפיה"מ להר"מ פ"ח מ"ב), מה שאין כן בשיתופי מבואות שאין צורך אלא בשיתוף באוכלין, והשיעור דיו בכדי הוצאת שבת לכל אחד ואחד. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תי"ג. ובתוספתא נגעים פ"ז ה"י: מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין. וכן מעתיק משם במפתח לרבינו נסים כאן פ"ב ב' (ס"א ע"א). ומשמע שלא אמרו כן אלא בעירובי תחומין גרידא. אבל בדפוסים שם: שאמרו חכמי' בערוב (ולא נזכרו תחומין), והכוונה אף לשיתופי מבואות כשיש שם הרבה אנשים, כמשנתנו פ"ז מ"ח. אבל רחוק בעיני לפרש שהר"ח פירש את שתי הסוגייות אליבא דרבה דווקא, עיין בר"ח פ"א א' ובתוספות שם ד"ה איתיביה. ובמשנתנו פ"ז מ"י: בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר ככר הוא ערוב. אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, ככר כאסר והוא שלם מערבין בו. ולשיטת הר"מ פ"א מה' עירובין ה"ח והט"ז משמע שככר שלם מספיק לעירובי חצרות כמו שהוא, אפילו הוא פחות מכגרוגרת. ובמ"מ שם (הט"ז) העיר שכן משמע מדברי הגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 18). ומה שאמרו במשנה ח' שם ששיעור האוכל, בזמן שהן מועטין, הוא כגרוגרת לכל אחד ואחד, כנראה מפרשה הר"מ בשיתופי מבואות, 12 כהבנת המאירי בדעת הר"מ, עיי"ש פ' ב' (117 רע"ב). עיין פיה"מ להר"מ כלים פי"ז מ"ז, ובחיבורו פ"א מה' עירובין ה"ט והי"ז. 13 ובהלכות קצובות ה' עירובין סי' י"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 65: ושיעור העירוב של מובאות ו ש ל חצירות מן כזית ועד כאגוז. אם מוסיף מוסיף בקודש. ועיין בהערות שם. ועיין גם ברוקח סוף סי' ק"מ. אבל הראב"ד בהשגות שם וכן רש"י במשנתנו, הרשב"א ועוד סוברים שאם הככר הוא כאיסר צריך לככרות הרבה, שיהא בכולם לכל הפחות כגרוגרת. ועיין בפי' רבינו יהונתן על הרי"ף שם. ואמרו בבבלי פ"א א' בטעם ר' יהושע: אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום איבה. ופירש"י: שבאין לידי מחלוקת, שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה. ולשיטת רבה בבבלי שם סובר ר' יהושע שאף בעירובי תחומין ושיתופי מבואות מצריך ר' יהושע שלמה (עיין בר"ח ובתוספות פ"א א' ד"ה איתיביה), ורבה בר בר חנה סובר שלא חלק ר' יהושע אלא בעירובי חצרות גרידא. אבל עיין רש"י וריטב"א ודק"ס, עמ' 318, הערה ד'. ועיין בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ג, ומ"ש בספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 256. ועיין בבעל המאור בסוגיין שכתב: דאפילו בשתופי מבואות לר' יהושע צריך שלם ולא פרוס, מאיזה מין שיהיה, בין מפת בין בשאר מינין, אבל בעירובי חצרות בעינן ככר שלם ולא פרוסה, ואין מערבין בחצרות משאר מינין. והשיג עליו הראב"ד בכתוב שם (הסגלה חל"ו, עמ' 10): והיכי שייכא שלמה בשאר מינין חוץ מפת, וביין ושכר היכי שייכי שלמים, אבל ר' יהושע לא פליג מידי אלא אערובי חצרות ובפרוסה לחוד, ור' אליעזר הוא דערבינהו לכולה וכו'.

317. אפי' נוטל הימנו כדי דמוע וחלתו וכו'. בבבלי פ"א א': א"ר יונתן (כגי' כי"י וראשונים) בן שאול ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה. והתניא כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה. לא קשיא הא בחלת נחתום, הא בחלת בעל הבית וכו'. ופירשו רבינו חננאל ורש"י שבכדי דימועה כוונתו שנפלה תרומה למאה חולין, ועשו מהם ככר זה, ונטלו ממנו דימועו כדי לתקנו. ועיין בתוספות שם ד"ה כדי וברא"ש פ"ז סי' י"ב. וכבר תמהו הראשונים על פירוש זה, דמאי שיאטיה דדימוע לכאן, דבר שאינו שכיח, ומה עניינו לחלה, ולפיכך פירש הראב"ד (לפי הרשב"א פ"א א') שדימוע כאן פירושו תרומה מלשון הכתוב (שמות כ"ב, כ"ח) מלאתך ודמעך לא תאחר . והכונה לתרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, ועיי"ש ברשב"א, ריטב"א ומאירי שפירשו או כדי חלה, או כדי דמוע, ונדחקו מאד בפירוש הסוגיא. 14 ולא עוד אלא שלפירושם קשה למה נקטה הברייתא בבבלי מקודם חלה ואח"כ תרומה שלא על פי הסדר. ברם בס' העתים, עמ' 111, הביא בשם הגאון כפירוש ר"ח ורש"י, ושוב כתב: ובסיפא העושה למכור בשוק אחד ממ"ח, ודב"ז (=ודבר זה) כגון שעירב בדמאי, וחזר ונטל ממנה כדי חלה וכדי דמוע. 15 כלומר, אעפ"י שמערבין ומשתתפין בדמאי (דמאי פ"א מ"ד, עירובין פ"ג מ"ב), אבל בוודאי שאם החמיר על עצמו ותיקן תבוא עליו ברכה. וכן בעמ' 94 שם: וכתב הגאון בהא דר' יונתן בן שאול דניטלה כדי חלתה וכו' הכי, ודב"ז כגון שעירב בדמאי, וחזר וניטל ממנו כדי חלה וכדי דמוע. ועיי"ש בהערה ש"ב שנדחק מאד. אבל ברור שהגאון פירש שלפי המסקנא מתפרש כל העניין באופן אחר. וע"פ שיטתו נ"ל לפרש שדימועו פירושו כאן דמאו, 16 עיין בבלי יבמות קט"ו ב' ובגליון שם. וכתב בעל כתר כהונה ובהשמטות מציון ירושלים סוף מע"ש (נדפס בירושלמי ד' זיטומיר בסוף סדר זרעים) שאין דמאי אלא מלשון דמע, והוא ספק שעדיין דמעו בתוכו. ועיין בירושלמי דמאי ספ"ה, ובפי' הרש"ס ובפ"מ שם. דמאיו, דמיו (דמאי שלו, עיין במשנת מע"ש פ"ד סמ"ו ובמלא"ש שם). ואין מדברים כאן כלל בתרומה גדולה, שהרי אין הגורן נעקרת אלא אם כן הופרשה ממנה תרומה גדולה, ואף ע"ה אינו חשוד עליה, אלא בתרומת מעשר אנן קיימין, ולא דברו אלא בהווה, בלוקח מע"ה, שפעמים מפריש בעל הבית תרומת מעשר מן הככר. ולפיכך אמרו חכמים שאם הפריש חלה מן הככר, ואח"כ הפריש דמאיו, כלומר, תרומת מעשר (עיין מ"ש להלן שבדמאי יכול להקדים חלה למעשר), אין בו משום פרוסה, מפני שאין מקפידין בכגון דא, משום שהדבר מצוי. 17 ועיין ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג, כ"ג ע"ג. ואף שם היה ר' יוסי יכול להפריש מיניה וביה תרומה גדולה ותרומת מעשר (ולשלם ללוי ולעני בעד המעשר) שאינם אלא כשלשה אחוז, אלא שהנותן בעין יפה נותן ו"אין דרך בני אדם להיות משלחין לחביריהן דברים חסירין" כמפורש שם בירושלמי. אבל במערב שאין כאן מתנה אין מקפידין בחסרון קטן כגון זה. ומתחילה סבר הבבלי שמדברים בחלה שנטבלה וודאי אצל בעה"ב (שלקח תבואה מע"ה, ולשה ואפאה בעצמו), ולפי זה כדי חלה (שהיא אחת מעשרים וארבע) וכדי דמאיו (שהוא אחד ממאה) הם חמשה אחוז בערך. 18 שהרי ע"ה לא נחשד על תרומה גדולה, ומעשר ראשון ומעשר עני (בשנת מעשר עני) מעכבם לעצמו, ואינו אלא קובע להם מקום בככר וקורא להם שם, ואינו צריך להפריש. ובשנת מעשר שני קובע לו מקום, קורא לו שם ומחללו על המעות. ולפיכך שאלו והא תניא כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה. ותירצו לא קשיא כאן בחלת נחתום, כאן בחלת בעל הבית, כלומר, ר' יונתן ב"ש מדבר בשיעור חלת נחתום, שהיא אחד מארבעים ושמונה, ואם נתן ככר שחסר בו כשלשה אחוז, אנו תולים שקנה את הככר מנחתום ע"ה, 19 והוא רוצה להחמיר שלא לערב בדמאי, עיין לעיל הע' 15. ובוודאי שבני החצר לא יקפידו עליו אם הוא מדקדק שלא להאכילם דמאי. ואין לו דרך אחרת אלא להפריש ממנו 20 כלומר הוא מוכרח להפריש עליו מיניה וביה, ואינו יכול להפריש עליו ממקום אחר, שהרי אין מפרישין לא מן הוודאי על הדמאי, ולא מן הדמאי על הדמאי, כמשנת דמאי ספ"ה. כדי דמאיו (תרומת מעשר) וכדי חלת נחתום, ואין מקפידים בכגון דא. אבל אם מפריש כדי חלת בעל הבית, שהיא אחד מכ"ד, כלומר יותר מארבע אחוז, החסרון ניכר בככר, ויש כאן פרוסה, ויש כאן קפידא, שהרי היה יכול להפריש מן העיסה, הואיל והיא נטבלה וודאי אצלו, לפני שאפה את הככר. ולפ"ז הפירוש של "דמועה" ברישא (של הברייתא בבבלי) כולל את דמאו של החלה והתרומה יחד, ששתיהם הם דמע של דמאי, בנגוד לחלה סתם, שהיא חלת וודאי של בעל הבית. ולפי פירושנו נקטו רבותינו לדוגמא את משנת דמאי פ"ה מ"א: הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר, נוטל כדי תרומת מעשר וחלה וכו'. והתוספתא כאן ששנתה "כדי דמוע וחלתו" החזיקה בסדר המשנה הנ"ל, אלא שכבר אמרו בירושלמי שם שסדר המשנה הוא לאו בדווקא, ויכול להפריש חלה מקודם, שהרי בדמאי אנן קיימין, עיין בשנות אליהו שם ובפירוש הגר"א לירושלמי שם. והבבלי נקט חלה מקודם, עיין בפירוש הגר"א הנ"ל. ובתוספתא חלה פ"א ה"ח: הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה למכור בשוק צריך להפריש חלת דמיי וכו', שחלת דמיי ניטלת אחד מארבעים ושמונה. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 798 ועמ' 799. ומלשון התוספתא משמע שבבא זו היא מדברי ר' יהושע, או לכל הפחות אפילו בשיטת ר' יהושע, אבל הרי"ף והר"מ השמיטוה, ועיין בפירוש רבינו יהונתן, ומשמע מדבריו, שר' יהושע חולק עליה, עיי"ש.