תוספתא כפשוטה על עירובין ה:ט

122-23. שנים ששותפין זה לזה בין ביין בין בשמן אינן צריכין לערב. במשנתנו פ"ו מ"ה: בעל הבית שהיה שותף לשכנים, לזה ביין ולזה ביין אינם צריכים לערב. ופירש"י: שהיה שותף עם שכניו שבמבוי לשם שותפות בעלמא, ולא לשם שיתוף. ומדברים כאן בשיתופי מבואות, שהרי התנא נקט יין ושמן, ובעירובי חצרות מערבים בפת (עיין בבלי ע"א ב'). אלא שלשיטת החכמים אם נשתתפו במבוי מותרין בחצרות אפילו לא ערבו שם, וממילא העירוב מועיל כאן בין למבוי ובין לחצרות, עיין בבלי ע"א סע"ב ולהלן פ"ו, שו' 18–19, ומש"ש. ונחלקו בירושלמי (פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג) ובבבלי (ע"א א') אם הלכה זו נוהגת דווקא בשנתן את היין של שותפות בכלי אחד, או אפילו בשני כלים, עירובו עירוב. ועיין בריטב"א ע"א א' ומ"ש בגאון יעקב, עיי"ש שבאר יפה את שיטת הראשונים.

223-24. היו שלשה, זה שותף לזה ביין, וזה שותף לזה בשמן צריכין לערב. משנתנו הנ"ל, ועיין מ"ש בגאון יעקב ע"א א' הנ"ל ד"ה אלא.

324. ר' שמעון או' אחד יין ואחד שמן אין צריכין לערב. בכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'. אבל גם במשנתנו הנ"ל: ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה וכו', וגירסא זו מקויימת אף ע"י הסוגיא בבבלי. ובירושלמי (הנ"ל) אמרו: טעמא דר' שמעון שכן דרכן לשתותן אניגרון, כלומר אף יין ושמן פעמים מערבים אותם בכלי אחד (עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 458), ואינו מקפיד על תערובתו, ולמ"ד שצריך ליתנו בכלי אחד מדברים בשנתנן בכלי אחד, והם ראויים להיעשות אניגרון. ובבבלי ע"א ב' העמידוה שנתן את השמן על גבי היין בכלי אחד, והשמן צף על גביו, ור' שמעון סובר כר' יוחנן בן נורי ששניהם חבור זה לזה, וכאילו שניהם מעורבים ממש. אבל החכמים סוברים שאינם חיבור, ואעפ"י שהם בכלי אחד, כל אחד מונח לבדו, והואיל ולא נתנו את היין והשמן לשם עירוב, אלא לשם שותפות בעלמא, אינו עירוב אלא אם כן מעורבין ממש. וממילא אם לא הועיל לשיתוף מבואות אסורים בין במבוי בין בחצר, שהרי כבר כתבנו לעיל שמשנתנו מדברת כשסומכים על שתופי מבואות גם בחצירות. ועיין להלן.

425. לעזר בן תדיי אומ'. וכ"ה (בלי התואר רבי) גם בד. וכ"ה בכתי"י הבבלי ובראשונים כאן ע"א ב' 21 עיין דק"ס, עמ' 286, הע' צ'. ויש להוסיף שם גם את הר"ח. ושבת קכ"ג א'. 22 עיין דק"ס שם, עמ' 279, הע' פ'. וכ"ה לעיל שבת פט"ז, שו' 24, בכי"ו, ד וכי"ע, ובכורות פ"ג ה"ז בד ובכי"ו. אבל בכי"ע ובכי"ל כאן: ר' אלעזר בן תדאי, וכ"ה בתוספתא שבת הנ"ל בכי"ל. וכ"ה בירושלמי כאן פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג, ובמקבילות לתוספתא שבת הנ"ל בכלאים פ"א ושבת פ"ג. וכ"ה בהוצאות הבבלי כאן ושבת הנ"ל. וכן נזכר בתואר "רבי" להלן בתוספתא גיטין פ"ה (כי"ע פ"ז) סה"ד, ובמקבילה שבירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג, ובמכילתא שירה פ"א, עמ' 119. אבל במכילתא דרשב"י שם, עמ' 72: אלעזר בן תדאי. ור' שרירא באגרתו (הוצ' לוין, עמ' 15) קורהו: ר' אלעזר בן תדאי. וכנראה שהעיקר הוא כנוסחתנו, שאינו מסתבר כלל שמי שהוא ישמיט את התואר רבי בכל כך הרבה מקומות. ומן הירושלמי אין ראיה, שכן קראו שם רבי לכמה אמוראי בבל שלא נסמכו מעולם. ואף התנא שלנו כנראה לא נסמך.

5אסורין עד שיערבו. בירושלמי הנ"ל: תני ר' אלעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך אסורין עד שיערבו. ובבבלי הנ"ל: 23 לפי' ד' שלוניקי וכי"א ועוד, עיין דק"ס, עמ' 286, הע' צ'. תניא בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב. אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב. ופירשוה בירושלמי ובבבלי שהכונה היא שצריכין לערב בחצרות, מפני שאין סומכין על שתופי מבואות, אפילו אם השתוף היה כדין, 24 ובבבלי שם ע"א ב' יש מאן דאמר שלא נחלקו אלא בנשתתף ביין במבוי, שאין יין ראוי לעירובי חצרות. וחכמים סוברים הואיל והיין בשר לשיתופי מבואות מועיל השיתוף ממילא גם לעירובי חצרות. אבל אם נשתתפו בפת אף אלעזר בן תדאי מודה שהערוב מועיל אף לחצרות. כלומר, לזה ביין ולזה ביין. ור' יוסי בר' בון פירשה שר' אלעזר בן תדאי סובר כר' מאיר שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, ואין סומכין על שותפות שלא לשם עירוב. עיין מ"ש להלן פ"ו, שו' 22, ד"ה לפי שאין.