תוספתא כפשוטה על עירובין ו:א

11. שיתוף מבוי כיצד וכו'. בבלי פ' א'. וברשב"א ע"ט סע"ב ובמאירי שם (115 ע"א) הביאו את כל הברייתא בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: כיצד משתתפין במבוי, מניח את החבית ואומר וכו'.

21-2. חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים וכו'. וכ"ה ("ושל תבואה") בד, בכי"ע, בכי"ל, בקג"נ, ברשב"א ובמאירי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות וכו'. אמנם בכ"י אוקספורד שם חסרות המלים "ושל שמן ושל תמרים", אלא שמסתבר שנשמטו בט"ס, וישנן בכל הנוסחאות, וכ"ה בר"ח שם. אבל בתוספות פ"ב א' ד"ה כיצד חסרה המלה "ושל תמרים". ובח"ד הגיה גם כאן ושל "תמרים" במקום "ושל תבואה", והעיר "דמה עניין תבואה באמצע הפירות, ועוד דבתבואה אין מערבין ואין משתתפין". ברם ברור שאין להגיה בתוספתא נגד חמש נוסחאות המקויימות גם ע"י הרשב"א והמאירי. ולא עוד אלא שכן שנינו אף בתוספתא ב"מ פ"ב ה"ג: מצא וכו' וחביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זתים וכו', ממש כמו כאן, וכן מצינו כמה פעמים שהיו מחזיקים חטים ושעורים בכד, עיין בבלי חולין קי"ד ב'. ועיין ב"מ מ' א', נ"ט א' וב"ב נ"ה א', והיינו כד היינו חבית. ואשר לקושייתו השניה שאין מערבין בתבואה, כפי שמוכח מן הבבלי כ"ט א', ופסקוה כל הפוסקים (עיין בשו"ע או"ח סי' שפ"ו ס"ק ה'), הרי כתב הר"מ בפ"א מה' עירובין ה"י: כל האוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ומיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו, שיעורו וכו'. ואין מיני דגן אלא חמשת מיני תבואה (עיין לשון הר"מ בפ"ט מה' נדרים סה"ט). הרי לך שפסק שמערבין בתבואה, והתוספתא מסייעת לו. וכן פסק הר"מ בהי"א שם שמערבין בתבלין. ורבינו מפרש את הבבלי כ"ט א' בדרך הוה אמינא, כלומר, לדידך שאתה סובר שאין מערבין בתבלין, מפני שאינן בני אכילה "מי לא קתני חטין ושעורין, ולאו בני אכילה נינהו" והיינו שחטין חיות אינן יותר בני אכילה מתבלין. ולפי המסקנא מערבין בחטין, כפשוטה של משנתנו ברפ"ג, 1 ועיי"ש בירושלמי פ"ג ה"א, כ' ע"ג: בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, בין בדבר שנאכל חי כמות שהוא, בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא. והכל נלקח בכסף מעשר ובלבד דבר וכו'. וקרוב לוודאי שצריך להפך שם את הגירסא, כמו שהגיהו המפרשים. עיין בב"י טאו"ח סי' שפ"ו. ובמעשה רוקח על הר"מ במקומו הבין את דברי הר"מ כפשוטם שמערבין בחטים ושעורים, ובכל דבר שאינן בני אכילה לרוב בני אדם, אם יש מקצת בני אדם שאוכלים אותם לפעמים, 2 ועיין במשנת חלה פ"א מ"ח ובתוספות אנשי שם במקומו, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 796, ובהע' 27 שם. עיין להלן ביצה ספ"א, ירושלמי שם פ"א הי"א, ס"א ע"א, בבלי שם י"ד ב' ובגירסת הר"ח שם. ועיין מ"ש הר"י קורקוס בפ"י מה' תרומות ה"ז. ועיין מ"ש להלן, שו' 5–6, ד"ה והיינו. ופשוטה של ברייתא שמשתתפין לכתחילה בדברים הללו, והם עדיפים מפת. וכברייתא שבבבלי ע"א ב': משתתפין במבוי ביין, ואם רצו להשתתף בפת משתתפין. וכן בתוספות שם ד"ה משתתפין. אבל בס' העתים, עמ' 65: ואנן חזי לן וכו', ואי ערוב עירובי תחומין ושתופי מבוי בפת כש"כ דמעלי ליה, ובתשובה נמי וכו'. 3 כלומר, ובתשובה לגאון נמי כתב כן. ועיין לעיל שם, עמ' 64, ובהערה קל"א שם. וכן מפורש בהלכות פסוקות סי' קמ"ח. וכ"ה ברש"י ע"א ב' סד"ה ומשתתפין, כפי שהעיר לנכון בהערות שם.

33. היתה משלהן אין צריך לזכות, היתה משלו מגביהה מן הארץ ואו' וכו'. וכ"ה בד. וברש"י ע"ט ב': והכי תני לה בתוספתא אם משלהן אין צריך לזכות, ואם משלו, השליח מגביה מן הקרקע ואומר זכיתי לכם. וכ"ה ברש"י שברי"ף, וכן העתיק בשם רש"י בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ד, ס"ו ע"ב. וכן מעתיקים בשם התוספתא באו"ז ח"ב ה' עירובין סי' קפ"ב, מ"ח ע"א, רבינו יהונתן פ"ז סי' תר"ן, סמ"ג עשין דרבנן א' (ה' עירובין), רמ"ג ע"ב, פי' תלמיד הרמב"ן למס' ביצה ט"ז ב', 4 ושם: בתוס' גבי עירובי חצרות וכו', וצ"ל: גבי שיתופי מבואות. עמ' 63, ור"ן ביצה פ"ב סי' תתע"ח. וכנראה שכולם העתיקו ע"פ רש"י, ולפיכך הוסיפו "השליח" דרך באור, ושנו "הקרקע" (במקום "הארץ") ע"פ הבבלי פ' א'. ולפ"ז אף בנוסח של התוספתא של רש"י לא נזכר השעור של הגבהה. ועיין גם במ"מ פ"א מה' עירובין סהי"ז. אמנם בשבלי הלקט השלם ה' יו"ט סי' רמ"ו, עמ' 230, מעתיק בשם רש"י: ובתוספתא תני והשליח מגביה מן הקרקע טפח , ואומר זכיתי לכם. אבל כבר ראינו שהרב הוא בודד בגירסא זו, והוא תיקון ע"פ הבבלי שם. אבל בכי"ע, כי"ל וקג"נ כאן: מגביהה (בכי"ע: מגביה) מן הארץ כל שהוא וכו'. וכן מעתיק הרשב"א והמאירי הנ"ל, וכן בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' רס"ה ובריטב"א ע"ט ב'. ובבבלי פ' א' הנ"ל: אם משלו צריך לזכות, ואם משלהן צריך להודיע, 5 פירש"י: צריך להודיע אם חפצין בכך, שמא מקפידין בעירובן וכו'. ומגביה מן הקרקע משהו (בר"ח: כל שהוא). ופירשו שם: מאי משהו נמי דקאמר, טפח. ומלשון הבבלי משמע שצריך להגביה, אפילו אם היתה החבית שלהן. ולעיל שם ע"ט ב': אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. אבל בה"ג ה' עירובין (ד"ו כ"ז ע"ג, ד"ב, עמ' 130): צריכה שתהא גבוהה מן הקרקע טפח. ומשמע מן הלשון שלאחר הזיכוי צריך להשאיר את החבית למעלה מן הקרקע טפח. וכן מפורש בה' קצובות ה' עירובין סוף סי' י"ד, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 66. וכן ברבינו יהונתן הנ"ל אחרי שהביא את התוספתא שלנו מעיר: וי"מ (=ויש מפרשים) שיגביהנה מן הקרקע טפח אחר 6 כ"ה בפי' רבינו יהונתן כת"י, עיין דק"ס, עמ' 313, סוף הע' ז'. שזכו בה הזוכים כמשפט כל הגבהה, צריך שתעמוד החבית מופרשת משאר החביות העומדות באוצר, ותהיה גבוהה טפח מהם. וכן כתבו ברשב"א ובמאירי שם. וכן מוכח מדברי הר"מ בפיה"מ למשנתנו ובחיבורו פ"א מה' עירובין הי"ז, עיי"ש במגיד משנה. ולפי פירוש זה בבבלי אין ההגבהה עניין כלל לקניין, אלא אחרי שזיכו את החבית באחד מדרכי הקניין מגביהה, וממילא אין מכאן ראייה שהגבהה בטפח מספיקה, או שבעירובין הקלו, עיין בתוספות ע"ט ב' ד"ה צריך ובגליון שם. ועיין מ"ש להלן, שו' 14, סד"ה אין משתתפין. אבל שאר הראשונים הנ"ל שהביאו את התוספתא הוכיחו מכאן שדווקא אם הוא מזכה משלו צריך השליח להגביה, ומטעם קניין אתינן עלה. וכן משמע מתשובה המיוחסת לרב נטרונאי (הלכות פסוקות סי' קמ"א, אוה"ג, עמ' 63) שמטעם קניין צריך הגבהה טפח. ומכאן מוכח שלכל הפחות בזיכוי של עירובין מספיקה הגבהת טפח.

43-4. ואו' זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם. וכ"ה בכל הנוסחאות, בחידושי הרשב"א, בתשובתו ה"ג סי' רס"ה, ובמאירי הנ"ל. ועיין מ"ש בפירושה להלן. וכתב במאירי פ' ב' (117 ע"א): כתבו גדולי הדור (הרשב"א) שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא, ואעפ"י שהוא כעין מקנה למי שאינו בעולם, בעירוב הקילו.

54. נתוספו עליהם מזכה ואין צריך להודיע. וכ"ה בכל הנוסחאות. והראשונים הנ"ל לא הביאו אלא עד בבא זו ולא עד בכלל. ובמשנתנו פ"ז מ"ז: נתוספו עליהם מוסיף ומזכה, וצריך להודיע. ולכאורה נ"ל לשער שנתחלפו כאן השורות מלהלן סה"ג, שו' 10, וכאן צ"ל: מודיע, ואין צריך לזכות (שהרי כבר זכה להם מקודם), ולהלן שו' 10, צ"ל: מזכה ואין צריך להודיע (שהרי לא ידעו כלל שכלה העירוב, ואם זיכה להם מחדש, מה לי כלה מה לי לא כלה). אבל קשה לשבש חמש נוסחאות. ולא עוד אלא שכאן מפורש שאפילו אם התנה בתחילה "ולכל שנתוספו עליכם" צריך שוב לזכות. ועיין מ"ש לעיל, סוף שו' 3–4. ובעבודת הקודש להרשב"א ש"ד סי' ד', כ"ה ע"א כתב: וכשהוא מזכה, אם בקי בהלכה הוא צריך לזכות לבני המבוי ולכל מי שניתוסף מיום זה ואילך במבוי, שאם לא כן פעמי' שנתוספו דיורין ויאסרו עליהם עד שיוסיפו עליהם. ואם עשה כן (כלומר, אם היה בקי בהלכה ואמר "ולכל שנתוספו") אפי' נתוספו אין צריך להוסיף. וי"ל שאם נתמעט האוכל עד שלא נתוספו הדיורין צריך הוא להוסיף, שלא יאמרו (צ"ל: אמרו) סוף עירובו בכל שהו (הרשב"א פסק כר' יוסי במשנתנו פ"ז מ"ט) אלא באותן שזכו בתחלת הערוב, אבל אלו שלא היו בתחלת הערוב לא, וצריך להתיישב בדבר. 7 וכן כתב בחידושיו כאן פ"א א' (ל"ה ע"ד מן הספר, והדברים שייכים לעיל שם פ' ב'): ומיהו אם נתמעט הערוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף ערוב בכל שהו אלא לאותן שהיה להם בתחלת עירובן כשיעור וכו'. וכן בשו"ת שלו המיוחסות להרמב"ן סי' רי"ב: ומי' (=ומיהו) נ"ל שא' (=שאפשר כלשונו בחידושיו הנ"ל. ועיין גם בריטב"א ע"ט ב' ד"ה נתמעט מ"ש בשם רבו) בתוספות דיורים לאחר שנתמעט האוכל צריכי' להוסיף וכו'. ולא יפה עשו בד"ח של שו"ת המיוחסות שהדפיסו: ומיהא נ"ל שאמר וכו', שהרי רבינו לא אמרה אלא כמפקפק, כפי שיוצא מעבודת הקודש שלו ומלשונו בחידושיו הנ"ל. אבל במאירי פ' ב' (117 ע"א) כתבה בשם גדולי הדור (הרשב"א) כפסק הלכה, ולא הזכיר שרבינו היסס בדבר. ומכיון שרבינו העיד בפירוש (בתשובתו ח"ג סי' רס"ה הנ"ל) שהביא את התוספתא שלנו בחיבורו עבודת הקודש, 8 כוונתו לספרו הארוך, עיין מ"ש לעיל פ"ג, הע' 65. ועל פיה כתב מה שכתב בקיצור בעבודת הקודש הקצר שלפנינו, הרי מסתבר מאד שיש כאן לפנינו שני פירושים לבבא שלנו. והיינו פירוש אחד שהרישא מדברת בחכם ובקי בהלכה שידע שעדיף לערב אף לנוספים אח"כ, והבבא שלנו היא באדם שלא ידע לעשות כן, ולא עירב מתחילה על הנוספים, ולפיכך צריך להוסיף על העירוב כשניתוספו דיירין, וכן פירש בח"ד מדעתו. והפירוש השני הוא שבבא זו סמוכה למשנתנו הנ"ל, לנתמעט האוכל, ומוסיפה התוספתא שאם נתמעט האוכל משתי סעודות, צריך עכשיו להוסיף אם נתוספו הדיירין, ודינן כעירוב בתחילתו ולא כשיירי העירוב. 9 ולשיטת הראב"ד שהבאנו להלן, שו' 7, ד"ה וברשב"א, שהמערב במשקין צריך שיהא לעולם לכל אחד ואחד רביעית, התוספתא מתפרשת כפשוטה שאם נתוספו דיורין במדה כזו שאין עכשיו רביעית לכל אחד ואחד מוסיף ומזכה וכו'. אבל לא מצאתי לו חבר לרבינו בשיטה זו, עיין מש"ש. ואשר לסתירה שבין משנתנו שאומרת מזכה וצריך להודיע, וכאן אמרו אינו צריך להודיע, הרי מן הסיפא כאן משמע שהברייתא נשנית בשיטת ר' יהודה, ור' יהודה סובר שמערבין לו לאדם שלא מדעתו, ולפיכך אינו צריך להודיע, עיין בבבלי פ' ב' ובראשונים שם, ומ"ש בגאון יעקב שם. אבל הרישא כאן ששנתה "זכיתי לכם " היא כר"מ. ובירושלמי פ"ז ה"ז, כ"ד ע"ג: מהו מודיע? הלכה. ולנכון פירש באו"ש פ"א מה' עירובין סהי"ז: "שמודיע הלכה, כלומר, הדין, שזה להיתר המבוי", והיינו שאינו מבקש רשות מהם לערב, אלא מודיע להם הדין שצריך לערב והעירוב מתיר. 10 בהלכות קצובות ה' עירובין ה"ט, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' 64: ואם עשה עירוב אחד מהם על כולם מקמח שלו עירובו קיים, אבל צריך להודיעם ולומר להם, סמוכו על עירובי אשר עשיתי עליכם. וכן פירש בצפנת פענח פ"ה ה"ב שם, וציין לתוספות קידושין ה' א' ד"ה שכן, שם מ"ד א' ד"ה במאמר. ואפשר שהכוונה היא שצריך להודיע לנוספים שנתמעט העירוב ועירב עליהם, שמא יש ביניהם שרוצה לזכות במצוה בממונו, וירצה לשלם לו אח"כ בעד עירובו. ולפ"ז אף משנתנו כר' יהודה שיכול לערב על אדם שלא מדעתו, כדי להתיר את המבוי, ואם ירצה לזכות במצוה ישלם לו אח"כ. אבל בתוספתא כאן פירושו שאינו צריך להודיע ולבקש רשות לפני שערב, כמפורש להלן בסמוך. ועיין היטב בתוספ' רי"ד מהדו' תליתאה פ' ב' ד"ה ניתוספו ואילך.