תוספתא כפשוטה על עירובין ו:יב

136-37. עבד עברי ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יוצאין בשל עצמן. כמשנת גיטין פ"ד מ"ה ועדיות פ"א מי"ג, שכופין את הבעלים לשחרר אותו, וכבר אינו משועבד לו ואינו יכול לכופו. ועיין להלן פסחים פ"ז, שו' 19 ואילך ומש"ש.

237-38. עבד של שני שותפין יוצא בעירוב שניהן וכו'. במלחמות להרמב"ן פ"ד סי' תרי"ו הביא מכאן ראייה לשיטת שמואל בבבלי מ"ט ב' שאפשר לתת שתי שביתות בעירב לב' רוחות, עיי"ש. וכתב בקרן אורה מ"ט סע"ב: ולא זכיתי להבין דברי מאור עינינו הרמב"ן ז"ל וכו', וכן פשוט בכמה מקומות דדבר של שותפות הרי הוא כרגלי שניהם, והיינו משום דלכל אחד יש לו זכיה בגווה ומושכה לשביתתו, וא"כ מאי עניין עבד של ב' שותפין להא דשמואל וכו', אבל בדבר של שותפות פשיטא דאין עניין כלל לפלוגתא דרב ושמואל, ודברי הרמב"ן ז"ל נפלאו ממני. ברם נראה לי שהרב הרגיש בסוגיין שהרמב"ן כיוון יפה בראייתו, שהרי מכאן מוכח שעבד אין דינו ככלי, ויש לו לעבד תחום משלו, אם אין רבו מוחה. ולפיכך בעבד של שני שותפין שכל אחד ערב לצד אחר, וזה יכול לכופו ללכת לצד זה, והשני יכול לכופו ללכת לצד אחר, הרי לרב הסובר שאין לתת שתי שביתות, היה צריך העבד לצאת בתחום עצמו, כמו בשנים ששאלו חלוק, וכל אחד ערב לצד אחר, שמן הדין היה שבכגון דא יהיה החלוק כרגלי המשאיל לשיטת רב, כראייה שהביא הרי"ף בפ"ד שם, וכמו שהסביר בקרן אורה עצמו בדף מ"ט ב'.

339. אל יזה ממקומו. יזה=יזח. וצ"ל: יזוז, כמו שהוא בד, כי"ע, כי"ל ומלחמות הנ"ל. ויזח במובן יזוז הוא לשון מקרא, ואינו מצוי בלשון חכמים, ולפנינו נתחברה הוי"ו והזי"ן, ויצא חי"ת.

439-40. קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכו'. להלן חגיגה פ"א, שו' 5, בבלי כאן פ"ב א'. ובירושלמי סוכה פ"ב ה"ט, נ"ג ע"ב: דבית ר' ינאי אמרי כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו. ר' יוחנן אמר כל שהוא ניעור משנתו וקורא אימא. וכן בבבלי כאן פ"ב א' וסוכה כ"ח ב': ואיזהו קטן שאין צריך לאמו אמרי דבי ר' ינאי, כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. ר' שמעון בן לקיש כל שניעור ואינו קורא אימא וכו'. ועיין דק"ס שם. ועיין להלן טהרות פ"ג ה"ח, ומ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 57. והסיקו בבבלי שם (פ"ב ב') שהוא עד שש שנים, ואין כאן אפילו מצות חינוך. ועיין רי"ף רפ"ח ובהגהות הב"ח שם.

540-41. ושאין צריך לאמו מערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין. וכ"ה להלן חגיגה פ"א ה"ב הנ"ל, בד ובכי"ל. ובבבלי הנ"ל: ושאין צריך לאמו אין יוצא בעירוב אמו. ובירושלמי סוכה הנ"ל: תני ר' הושעיה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, ויוצא בעירובה של אמו. והנה ברישא כאן "יוצא בעירוב אמו" פירושו שאין צורך לערב על ידו כלל, "וכשעירבה האם לעצמה, ולא זיכתה לו בעירוב מוליכתו עמו, דכגופה דמי, דמסתמא דעתה עליה, דלא סגי ליה בלאו אמו", כמו שפירש"י. ולפ"ז אף בסיפא של הברייתא בבבלי "אין יוצא בעירוב אמו" פירושו שהוא צריך עירוב לעצמו, כמפורש בתוספתא כאן. אבל בירושלמי שם לא נזכרה הרישא, ואפשר לפרש שקטן שאינו צריך לאמו "יוצא בעירוב אמו" כוונתו בעירוב שעירבה אמו בשבילו וזיכתה לו, ואפילו עירב אביו על ידו אינו יוצא אלא בעירוב אמו, כמו שפירש בפ"מ שם ע"פ הבבלי כאן פ"ב רע"ב, שכן העמידו שם את מאמר רב אסי: קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, שהכוונה בעירוב אמו שעירבה עליו, ולא בעירוב אביו שעירב עליו. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 5–6, ד"ה ומכל מקום. ומלשון התוספתא כאן ובחגיגה "מערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין" משמע קצת שצריך מזון שתי סעודות בינוניות, שאם לא כן למה לא אמרו: מערבין עליו מזונו שתי סעודות וכו'. ועיין לעיל סה"ד, שו' 13, ומש"ש. ועיין בח"ד שפירש כאן שמערבין עליו לפי מזונו.