תוספתא כפשוטה על עירובין ו:ט

123-24. המערב על ידי בני עירו שילכו עמו לבית האבל או לבית המשתה וכו'. במשנתנו רפ"ח: כיצד משתתפין [בתחומין] מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה וכו'. ודייקו מכאן בבבלי פ"ב א' שאין מערבין אלא לדבר מצוה. 33 בה"ג ה' עירובין פ"ד (ד"ו כ"ו ע"א, ד"ב עמ' 123) פסק שלא עשו החכמים תקנה בעירוב אלא לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות לא עשו בו תקנה זו, ואין עירובו עירוב. ובמאירי פ"ב א' סד"ה והמשנה כתב: אלא שבמקצת ספריהם (כלומר, של גדולי המחברים, הרמב"ם), ומן המדוייקים שבהם, מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. אבל בר"מ שלפנינו (פ"ו מה' עירובין ה"ו): הרי זה עירוב. וכ"ה בכל הדפוסים הישנים ובכל כתה"י שבדקתי. ואף המאירי הנ"ל מעיד שכן היא הגירסא ברוב הספרים. והרשב"א בעבודת הקודש ש"ה סי' ט"ו, ל"ב ע"א, פסק שאין עירובו עירוב. ועיי"ש שמחלק בין עירב בפת ובין עירב ברגליו, ואם עירב ברגליו כ"ע מודי שעירובו עירוב. ועיין מ"ש רבינו יהונתן כאן ומאירי הנ"ל. ורוב הפוסקים פסקו שאף בפת עירובו עירוב, עיין בשו"ע או"ח סי' תי"ד. וכן פסק בקונטרס הראיות להריא"ז, עיין בשלטה"ג רפ"ח. וכן מוכח בירושלמי פסחים פ"ג ה"ז, ל' ע"ב, וכגירסא הנכונה שבכי"ל, שרי"ר והרא"ש שם, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 425.

224. יקבלו עליהן שיבאו. בד ובכי"ל: וקבלו עליהן וכו'. ובכי"ע: וקיבלו וכו'. ולפי הגירסא שלפנינו פירושו, שאין מערבין עליהן שלא מדעתן (כמפורש להלן), שהרי בעירוב זה הם מפסידים את התחומים מן הצד שכנגד. ומסתבר יותר שצ"ל: וקבלו כבשאר נוסחאות. ומלשון הברייתא מוכח שאין צורך אלא בקבלה, ואין המערב צריך לזכות להם את העירוב, כשיטת רב ור' יוחנן בירושלמי רפ"ח, וכרב בבבלי פ' א' [אלא כשמואל בירושלמי ובבבלי שם], שדייקו כן אף מלשון משנתנו הנ"ל ששנתה סתם "מניח את החבית", ולא הזכירה שצריך לזכות. והסבירו בירושלמי שבעירובי חצירות יש עירוב רשויות, ולפיכך צריך לזכות, אבל בעירובי תחומין אין שם אלא קביעת סעודה במקום שרוצה לערב, ומה איכפת לנו אם קבע סעודתו על מזון חבירו. אבל בבבלי שם הסיקו שצריך לזכות, וכן הלכה. ובמשנתנו הנ"ל: וכל שקיבל עליו מבעוד יום מותר, משתחשך אסור וכו'. ושאלו בבבלי פ"ב א': ש"מ אין ברירה וכו', אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני. כלומר, צריך שיודיעוהו מבעוד יום, ולא איכפת לנו אם לא גמר בלבו מבעוד יום, ולא קיבל עליו בוודאות אלא משחשיכה. אבל מלשון התוספתא (וכן בירושלמי לא בארו כלום בעניין זה) משמע שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. ועיין בסמ"ג עשין דרבנן, רמ"ה סע"ב, שהעתיק את המשנה כצורתה, 34 וכן בה"ג ה' עירובין רפ"ח (ד"ו כ"ז ע"ב, ד"ב עמ' 124) העתיק את המשנה כצורתה, ולא הביא את פירוש הבבלי. ותמה עליו בב"י טאו"ח סי' תי"ג, שהוא נגד סוגיית הגמרא. ועיין מ"ש בישועות יעקב שם. ברם ברשב"א מביא בשם הראב"ד פירוש אחר בגמרא שם, 35 הראב"ד פירש כן, מפני שלפי פירוש כל המפרשים "לא קבל עליו" כוונתו שלא החליט בוודאות לאן ללכת, ויש כאן עניין של ברירה, וזה היה נראה לו דחוק להראב"ד. ולפיכך פירש שמתחילה סבר התלמוד שהמשנה מדברת על קבלת המערב, אלא שלא החליט בעצמו על מי לערב בוודאי (כעין הברייתא בבבלי ל"ז ב': אמר לחמשה הריני מערב וכו'). ותירצו: הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני, והכוונה לקבלת האיש שעירבו עליו, ואין מדברים כלל באדם המפקפק לאן ללכת, ולפיכך אם קיבל עליו מבעוד יום עירובו עירוב, אבל אם לא קיבל עליו (כלומר, שלא רצה ללכת לשם) מבעוד יום אינו עירוב. ולפיו אף הבבלי מודה שצריך שיקבל עליו מבעוד יום. וכנראה שכן פירש גם הסמ"ג.

325. הרי זה מערב עליהן בקופות של תמרים וכו'. שהרי בכל מערבין עירובי תחומין, כמשנתנו רפ"ג ופ"ז מ"י.

425-26. מזון שתי סעודות וכו'. משנתנו פ"ח מ"ב. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' תי"ג. ומוסיפה התוספתא שאם כולם קבלו כאחת, ואין לכל אחד ואחד מזון שתי סעודות אינו עירוב אף לאחד מהם.