תוספתא כפשוטה על עירובין ו:ח
תוספתא כפשוטה על עירובין · Tosefta Kifshutah on Eruvin 6:8
Open in the reader →120-21. שנים ששותפין זה לזה בין ביין בין בשמן צריך שיהא עמהן במבוי. כלומר, שנים שהשתתפו שלא לשם עירוב, ויש כאן שותפות טבעית, אף כאן צריך שיהא היין או השמן במבוי שהשתתפו בו. ועיין לעיל פ"ה, שו' 22 ואילך.
221-22. אמ' ר' מאיר מפני מה אמרו אין מערבין לאדם אלא לדעתו וכו'. כלומר, מפני מה אמרו כן במשנתנו פ"ז מי"א.
322. לפי שאין רוצה שישתתפו אחרים עמו בחלקו. בירושלמי ספ"ז: ולית ליה לר' מאיר זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו? סבר ר' מאיר לית הדא זכו, לא בעי בר נש ייעול חברייא (צ"ל: חבריה) לביתיה בר מדעתיה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 338. ונ"ל שהברייתא כאן נותנת טעם אחר מן הירושלמי, והיינו שר' מאיר חולק אף על הרישא וסובר ששותפות שלא לשם עירוב אינו מועיל, מפני שאפשר שאינו רוצה שאחר ישתתף עמו בחלקו, וחוב הוא לו. 30 אין כאן עניין למקפיד על עירובו (ירושלמי פ"ו ה"ח, כ"ד ע"א, ובבלי מ"ט א'), שלא דנו בו אלא אחרי שעירב מדעתו, אבל כאן השאלה היא אם רצונו לערב. וכן מפורש בירושלמי פ"ו ה"ה, כ"ג ע"ג (על משנתנו שם: בעל הבית שהיה שותף לשכינים לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב): תני ר' אלעזר בן תדאי אומר בין כך ובין כך אסורין עד שיערבו וכו', אתיא דר' אלעזר בן תדאי כר' מאיר. היידן ר' מאיר וכו', ר' מאיר דו אמר שאין מערבין לאדם אלא לדעתו, 31 ועיין בקרן אורה ע"א א' שנסתפק אם בשותפין צריך לומר בערב שבת שסומכין על השיתוף משום עירוב. ומדברי הירושלמי כאן מוכח שאין צורך באמירה. וכן הסיק בקרן אורה שם: ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דאין צריך אמירה, אלא השותפות מחברתן, עיין ר"מ ריש פ"ה מה' עירובין. כלומר הברייתא שלנו, וכפירוש בעל ק"ע ופ"מ שם. ושמא אף במזכה לו אחר משלו חוב הוא לו, מפני שאינו רוצה להיות שותף בסעודה עם אחרים. ועיין במרא דמתניתא כאן ומ"ש בספרו גאון יעקב פ' ב' ד"ה כלה שאני (השני). ועיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 25, ד"ה אסורין.
422-23. אבל אם היתה לו עיסה או תבשיל אצל חבירו זכה לו תבשילו. כלומר, אם לא היו שותפין לשם סחורה, אלא שהיתה לו עיסה (כלומר, פת, עיין בבלי ב"ב נ"ב ב'), או תבשיל, אצל חברו, כדי לאכול שם בשבת, אפילו לא נתכוין לשם עירוב, זכה לו תבשילו, שהרי עיקר דירה הוא מקום הפת, 32 עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 20–21. ואפילו אם אוכל משלו בלבד, ומקפיד על עירובו, ואין משתף את חבירו בסעודתו אינו צריך לערב (עיין ב"י בטאו"ח סוף סי' ש"ע). ובירושלמי פ"ו ה"ו, כ"ג ע"ג: שוין שאם היו שותפין בעיסה ובתבשיל שהם מערבין עירוב אחד לכולן. ר' שיין בעי מעתה אפילו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות. כלומר, מכיון שהם שותפין בעיסה ובתבשיל, הרי אפילו שרויין בחדרים ואוכלים שם, אף הם יוצאים בעירוב אחד לכולן.