תוספתא כפשוטה על גיטין א:ג

113-14. המביא גט מארץ ישראל אין יכול שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם, אם יש עליו עדים וכו'. כ"ה ("עדים") בכי"ע ובד. 27 ובכי"ו חסרה המלה "עדים", ואשר לגירסא "נתחתם" נשרד לנו כאן הכתיב של א"י. כמו שהוא רגיל בירושלמי ובמשניות מטיפוס א"י, עיין מלא"ש פ"א סמ"א, סד"ה ממדינת הים, בשם ר' יהוסף אשכנזי. וכ"ה בד לעיל כמה פעמים. ובכי"ע: המביא גט ממדינת הים אינו יכול שיאמר וכו'. והנכון כלפנינו, אלא שצ"ל: אינו צריך שיאמר וכו', כמו שהוא בכי"ע ברישא לעיל. והגר"א פירש "אין יכול", אינו מועיל, ובמביא בא"י אפילו אמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל לעניין עוררין, ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ובעיטור בכורים ד"ה חומר, עמעם על פירוש זה מפני שהוא לכאורה סותר למה שאמרו להלן במעשה שבא לפני ר' ישמעאל מכפר ססי, וכ"ה במקבילות בירושלמי ובבבלי. ובצפנת פענח פ"ז מה' גירושין ה"י כתב שדווקא בתחומי א"י מהני בפ"נ ובפ"נ (עיין בתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון) אבל בא"י גופא לא מהני כלל, כמבואר בתוספתא כאן לפי פירוש הגר"א. והלכה זו היא נגד פסק הפוסקים, עיין ר"מ שם ה"ז ושו"ע אה"ע סי' קמ"ב סעיף א', ובאור הגר"א שם סי' קמ"א ס"ק צ"ח. 28 ונראה שהגר"א פירש שכן היא שיטת התוספתא גרידא, ומעשה דכפר סיסאי שאני, כפירוש בעל צפנת פענח הנ"ל. ועיין בס' ניר פ"א ה"ב, ד"ה הוי. ושמא א"צ להגיה. ובירוש' דמאי פ"ו ה"ד, כ"ו ע"ג: יכול הקרתני, ופירושו "צריך" הקרתני. אבל אפשר שהיא אשגרה מראש המאמר שם, כרגיל בירושלמי. ועיין במפתחות לח"ה ערך צריך. והחומרא בא"י היא שלא הצריכוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם ערערו עליו אינו כשר עד שיתקיים בחותמיו.

215-16. כיצד אמרו יתקיים בחותמיו, עדים שאמרו כתב ידינו זה כשר. וכ"ה גם בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל, 29 לעיל הערה 5. וקשה להגיה. ולפי פשוטו פירושו שאין חוקרים את העדים אם הם זוכרים את המעשה, משום שאפילו שכחו לגמרי את עיקר המעשה כשר, וכשיטת כמה מן הגאונים, עיין אוה"ג, כתובות, עמ' 79, סי' רי"א, רי"ב, בפי' הר"ח שם, עמ' 21, בהשגות פ"ח מה' עדות ה"ד, בעיטור מאמר א', זמן, הוצ' רמא"י, ז' ע"ד, בתוספות רי"ד כתובות כ"א א', במאירי שם, עמ' 97, בשיטה לר"ן שם, עמ' ע"ד, בחו"מ סי' מ"ו סעיף י', בהגהת הרמ"א שם, ובשאר נו"כ שם. ועיין מה שהאריך בזה בהעמק שאלה פ' יתרו סי' נ"ה, אות ט', והדברים ידועים. ואשר לירושלמי כתובות פ"ב ה"ד, כ"ו ע"ג (והגירסא הנכונה שם הוא בפי' הר"ח ובעיטור הנ"ל) כבר נשאו ונתנו בו הראשונים בכתובות במקומו ובר"ח ובעיטור הנ"ל, ואין להוכיח ממנו בוודאות לא לכאן ולא לכאן. ומה שאמרו בירושלמי שבועות פ"ה ה"א, ל"ו ע"א: ושטר אינו מצוי לאבד, הוי לית טעמא אלא (כלומר, בכופר בעדים) משום שמצויין לשכח עדותן. כלומר, ולפיכך בנשבע במקום שיש עדים נגדו חייב שבועה. ומכאן משמע לכאורה שבשטר אפילו אם שכחו עדותן, השטר כשר. ברם אף מכאן אין ראייה, ואפשר שהטעם הוא שבשטר אינו מצוי שישכחו ולא יזכרו גם ע"י השטר, ועוד שהשטר יכול להתקיים על ידי עדים אחרים שיקיימו עדותן. ואף לשיטת החולקים על הראשונים שהזכרנו לעיל, הרי יכולים להעמיד את הברייתא שלנו כרבי.

316-17. כתב ידינו זה ואין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה, כשר. בד: אבל אין אנו וכו', (וחסר "כתב ידינו זה"). ובכי"ע: כתב ידינו זה אבל אין אנו מכירין וכו'. וכן בליקוטין הנ"ל: כתב ידינו הוא אבל וכו', ופירושו שהם מקיימין את כתב ידן, אבל עכשיו אין מכירין אם הן האיש והאשה שחתמו על גיטן, הגט כשר. ולא זו בלבד שאם שכחו את המעשה אבל מכירין את כתב ידן הגט כשר (כברישא), אלא אפילו אם מסתכלין בפני האיש והאשה ואומרים שאינם זוכרים את פניהם אם הם הם שחתמו על גיטין (וצ"ע באומרים שמכירים שאין הם האיש והאשה) הגט כשר, שחזקה שנעשה בכשרות, ובאותו זמן שחתמו הכירו אותם. ובין ברישא ובין כאן אנו קורים "נתקיים בחותמיו", אעפ"י שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואין אחרים מקיימים את כתב ידן.

417-18. אין כתב ידינו זה, אבל אחרים מעידין בהן שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר, כשר. וכ"ה בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל. ועיין בח"ד שתמה על הלכה זו. ברם היא פשוטה מאד, וכבר הרגיש במצפה שמואל כאן שהיא נשנית בירושלמי כתובות פ"ב ה"ג, כ"ו ע"ב: הן אומ' [אין] כתב ידינו הוא, ואחרים אומרי' כתב ידן הוא תני ר' חייה לא מעלין ולא מורידין. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר, אינן נאמנין. ובהוצאות שלפנינו חסרה בטעות המלה "אין" שהסגרנו במרובעים, אבל כן מעתיק בעיטור, אות קוף קיום, הוצ' רמא"י ח"א, נ"ג ע"ב: הן אומרי' אין כתב ידן וכו'. וכן גרסו הרא"ה והריטב"א כתובות י"ט ב', והמאירי שם כ"ב א', עמ' 107. ופירשו הרא"ה והריטב"א שדווקא אם כל אחד מעיד על שלו גרידא שאינו כתב ידו, והוו ליה תרי גבי חד, אין נאמנין. אבל מדברי העיטור והמאירי הנ"ל משמע שבכל עניין אין נאמנין, וכן משמע מסתימת לשון הירושלמי. וכן מפורש בירושלמי שביעית פ"י ה"ה, ל"ט ע"ד: לא כן אמר ר' שמעון בן לקיש עשו דברי החתומין כמי שנחקרה עדותן בבית דין? תמן אותן כשאמרו (צ"ל: באותן שאמרו) לא חתמנו כל עיקר, ברם הכא וכו'. ומכאן שאם אמרו לא חתמנו כל עיקר אינם נאמנים, אם כתב ידן מתקיים, או יוצא ממקום אחר. וברמב"ן ב"מ ע"ב סע"א העיר: והאי לישנא דעל זה חתמנו ועל זה לא חתמנו איתמר במס' גיטין בפר' השולח [ה"ב, מ"ה ע"ג] בענין אחר. ובירושלמי ב"ב פ"י הי"ו, י"ז ע"ד: הכחיש עדותן כמי שאינה, והשטר כשר, ועיי"ש היטב ובנתיבות ירושלים שם. וצ"ע. ובאו"ז ח"א סי' תשמ"ה 30 תשובה לה"ר אביגדור הכהן. והתשובה נעתקה במרדכי קידושין סי' תקס"ט. וכל התשובה היא גם במהרי"ק סי' ע"ד, ולא הרגישו המוציאים לאור שכל סי' ע"ד אינו מן המהרי"ק אלא לאחד הקדמונים שתי בסוף אלף החמישי, כפי שיוצא ברור מתחילת התשובה. וכבר הרגיש בכך הש"ך בחו"מ סי' מ"ו, ס"ק ט', עיין מ"ש לעיל ח"ו, כתובות, עמ' 199. כתב שאפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין מדאורייתא לומר אין כתב ידינו הוא זה, 31 כל הפיסקא שבירושלמי כתובות פ"ב הנ"ל חסרה לפני בעל האו"ז, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו שם, עיי"ש ק"ה סע"ב. וכ"ה גם בשו"ת מהרי"ק הנ"ל. אבל וודאי הוא שלפני בעל או"ז נזדמן כ"י חסר, והנכון הוא כלפנינו, וכגירסת העיטור, הרא"ה, המאירי והריטב"א. וממילא הגט יהיה כשר כאן ( לחומרא , אם קבלה קידושין מאחר), אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינם נאמנים להכחיש, עיי"ש באו"ז שהאריך בעניין. ועיין שיטות הראשונים בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א קצ"ז, וכתב שם: "וגם אין בידינו חדושי הרמב"ן למציעא כדי שנבין מתוך לשונו כוונתו". ועכשיו אנו רואים שהרמב"ן בעצמו (ב"מ ע"ב א') עמד על הגמרא בכתובות וכתב: כדאיתמר נמי בגמרא דילן בכתובות (י"ח ב') אליבא דר' מאיר . והובאו דבריו בחי' הר"ן ב"מ שם. אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, או שאחרים מעידין שכתב ידן הוא, בוודאי אינם נאמנים לומר אין כתב ידינו הוא זה, אפילו מעיד גם על של חבירו (ושלא כשיטת הרא"ה והריטב"א הנ"ל). ועיין ש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק י"ב, בקצות החושן שם אות ו', ועיי"ש באות י'.

518-19. ר' מאיר או' עכו ותחומיה כארץ ישראל לגיטין וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע חסר "ותחומיה" בדברי ר' מאיר, אבל גם ברמב"ן ב' א', ד"ה ויש, מעתיק בשם התוספתא עכו ותחומיה בדברי ר' מאיר. ובמשנתנו פ"א מ"ב: ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין. ובירושלמי 32 פ"א ה"ב, מ"ג ע"ג, ובמקבילות בשביעית פ"ו ה"א, ל"ו ע"ג, ועיי"ש ה"ד, ל"ז ע"א. אמרו שעכו חציה מארץ וחציה מחו"ל, ומוסיפה התוספתא שלר"מ אפילו תחום עכו כא"י, ואף בחציה שבחו"ל אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ (ח"ד). ועיין מ"ש להלן בסמוך.

619. וחכמים או' עכו ותחומיה כחוצה לארץ לגיטין. וכ"ה ("ותחומיה") בד ובכי"ע. ובמשנתנו אמר ר' יהודה: מעכו לצפון ועכו כצפון. ולפי התוספתא מוכח שבתחומי עכו אפילו מצד דרום צ"ל בפני נכתב ובפי נחתם, ואפילו בחציה שבא"י, כדברי הר"י בתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון. ובירושלמי פ"א סה"ב, מ"ג ע"ג: עיירות שבתחום ציפורין הסמוכות לעכו, עיירות שבתחום עכו הסמוכות לציפורין, מה את עבד לון, כעכו כציפורין? ועיין בק"ע. אבל פשיטא שאין מדברים כאן בתחומי שבת, אלא בתחומין שקבעה המלכות. ועיין תוספתא שביעית פ"ד ה"ח, ה"ט, ה"י, ועיין מ"ש שם ח"ב, עמ' 533, ד"ה ציר אשנץ. ועיין בבלי ע"ז ח' ב' וסנהדרין י"ד א' ובדק"ס סנהדרין, עמ' 24 הערה 9 (ומ"ש שם בשם הגמ' בע"ז אינו מדוייק), ובוודאי גירסת כי"מ שם משובשת, שהמלכות לא דברה בתחומי שבת. ושמא גם הסיפור שר"י בן בבא ישב לו בין שני תחומי שבת הוא באשגרה, והכוונה: בין שני תחומין. ועיין בעיונים ומחקרים של רש"ח קוק ה"ב, עמ' 102. ועיין במאירי כאן, עמ' 5, שהביא בשם קצת חכמי צרפת שפירשו "מובלעות בתחום א"י", בתוך אלפים אמה, עיי"ש שדחה את דבריהם. ועיין מ"ש על תחומי עכו ר"ש קליין בספרו ארץ הגליל (ירושלים תש"ו), עמ' 156 ואילך.

719-21. מעשה באחד מכפר ססי שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה. אמ' לו ר' ישמעאל, מאין אתה, אמר לו, ר', מכפר ססי, תחומה של ארץ. בד יש כאן השמטה וחסרה שם שאלת ר' ישמעאל. ובכי"ע: מעשה באחד מכפר סאסאי וכו', מאין אתה, מכפר סאסאי תחומה של עכו , וכו'. ובירושלמי פ"א ה"ב, מ"ג ע"ג: אמ' ליה מכפר סמיי שבתחום עכו וכו'. ובבבלי ו' ב': אמר לו ר' מכפר סיסאי 33 או: ססאי, עיין בשנו"ס בהוצ' רמ"ש פלדבלום במקומו. אני (ולא נזכר שם תחום כלל). ובכפו"פ פי"א (ד"ר ס"ג ע"א, הוצ' לונץ, עמ' רס"ט): תוספת מסכת גיטין מעשה באחד מכפר סמי (כגי' הירושלמי הנ"ל) שהביא לפני ר' ישמעאל גט אשה. אמר ליה רבי ישמעאל מאין אתה, אמר ליה מכפר סמי תחומה של ארץ ישראל, קרובה לצפורי יתר מעכו. וברור שיש שם השמטה ע"י הדומות, ואין לדעת אם היתה לפניו כעין גירסת כי"ו ונשמט מ"תחומה של ארץ ישראל" עד "תחומה של ארץ ישראל" בסיפא, או שהיתה לפניו גירסת כי"ע והירושלמי ונשמט מ"סמי" עד "סמי" שבסיפא. ואשר למקומו של כפר זה כתב בכפו"פ הנ"ל: ולשון הגמר' מעשה באחד וכו' מכפר סיסאי וכו' והלא כפר סיסאי וכו', אם כן נראה שכפר סיסאי הוא כפר סמי, זה הכפר חפשתי אותו ומצאתיו לצפון שזור כמו שעה, ומעכו אל שזור למזרח כמו חצי יום ביושר ומשזור לטבריה כשלש שעות וכו', וקורין לו היום כפר סמאיע וכו'. ועיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ הגליל הנ"ל, עמ' 63, 154, 157.

822. ולא נזקק לעדים. וכ"ה בד, ופירושו שאנו (כלומר, ב"ד) לא נזקק וכו'. ובכי"ע: ולא תהא זקוק וכו'. ובירושלמי: ואל תזקק וכו'. ובבבלי: שלא תיזקק לעדים.

923-24. קרובה לצפורי יתר מעכו. וכ"ה בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובכפו"פ פי"א הנ"ל: ויהיה פי' יותר מעכו, כלומ' שכפר סמי קרוב לצפורי יותר ממה שהוא מעכו, או יותר ממה שעכו קרובה לצפורי.

1024. אמ' לו, הואיל ויצא מעשה בהיתר יצא. וכע"ז בירושלמי הנ"ל, ומעשה פירושו פסק, 34 ובבבלי גרס: הואיל ויצא הדבר בהיתר. עיין מ"ש בתרביץ ש"ב (ירושלים תרצ"א), עמ' 377 ואילך. וממשיך בירושלמי: מהו הואיל ויצא המעשה בהיתר יצא. אמר ר' זעירא שאם בא ועירר עררו בטל. אילו המביא מארץ ישראל לארץ ישראל, שמא הוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נתחתם, הוי לא שנייה, הוא ערר משנישאת הוא ערר עד שלא נישאת ונישאת. ובחידושי הרשב"א ו' ב', ד"ה ומהכא, הביא את הירושלמי כגירסא שלפנינו (אלא שגרס מכפר ססאי כעין גירסת הבבלי) והסיק: אלא שעדיין אינו מתחוור מן הירושלמי אלא בשערער ונישאת, אבל לינשא לכתחילה משבא וערער לא שמענו. ברם מתוך לשון הירושלמי משמע שמותרת. ומתחילה עלינו לעמוד על שינוי קטן בין התוספתא והירושלמי מצד אחד לבין הבבלי מצד שני. ובבבלי גרסו בברייתא זו: לאחר שיצא (כלומר, השואל) נכנס לפניו ר' אילעי וכו'. ולפי מסורת זו לא היה ר' אילעי בפני ר' ישמעאל כשענה לשאלת השואל, ומשום כך הסיקו בבבלי: הא איהו נמי שלא תיזקק לעדים קאמר ליה? לא סיימוה קמיה. אבל בתוספתא בכל הנוסחאות ובירושלמי (וכ"ה גם לפני הרשב"א) לא נזכר כלל שר' אלעי נכנס אחרי שיצא השואל, אלא ששאל את השאלה אחרי שיצא השואל (שהרי לא יקשה קושיות בפניו של השואל), והוא שמע את תשובת ר' ישמעאל שאמר לו שלא תיזקק לעדים, ולפ"ז ברור ששאלת רבי אילעי היתה: והרי בא"י מותרת להנשא בלי עדים, ואינה נזקקת להם, ולמה הצריכו לומר בפני נכתב ובפ"נ? וע"ז ענה לו ר' ישמעאל הואיל ויצא מעשה בהיתר יצא, ומבאר ר' זעירא שההיתר הוא שמותרת להנשא בלי עדים אפילו כשהבעל ערער, שהרי אילו המביא גט מארץ ישראל לארץ ישראל שמא הוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ומה היתר יש כאן? ובעל כרחינו אומרים שההיתר הוא שמותרת להנשא אפילו כשהבעל מערער (מה שאין כן אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם). ולפי פשוטו של לשונו של ר' ישמעאל ("בהיתר") מסיק הירושלמי שמותרת להנשא לכתחילה בלי קיום הגט אפילו אם הבעל מערער. ברם אם ר' ישמעאל מדבר רק בערער ונישאת, אבל לכתחילה אסורה להנשא (כמו במביא בא"י בלי אמירת בפ"נ ובפ"נ) כיצד אמר ר' ישמעאל "יצא מעשה בהיתר", שהרי אם אין כאן ערעור יש כאן חומרא, שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ. ואם יש כאן ערעור הרי אסורה להנשא (כמו בא"י בלי אמירת בפני נכתב ובפ"נ), ועל בדיעבד שאם עברה ונישאת אינו שייך לומר "יצא מעשה בהיתר", ועיין הלשון בבבלי ה' סע"א. ועיין בנועם ירושלמי שעמד על עיקר הפירוש.