תוספתא כפשוטה על גיטין א:ד

124-25. ר' יהודה אומ' אע"פ ששני עדיו כותים כשר. אמ' ר' יהודה מעשה וכו'. במשנתנו פ"א מ"ה: כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי (שהיה מיושב ע"י כותים, עיין מ"ש לעיל ח"א, דמאי, ריש עמ' 262) גט אשה והיו עדיו עדי כותים והכשיר. ומן התוספתא אנו רואים שרבן גמליאל חולק על הת"ק, וכרבא בבבלי י' ב', כמו שראה בח"ד. ובמס' כותים פ"א הי"א, הוצ' היגר, עמ' ס"ג: חולץ ליבמתו ונותן גט לאשתו, ונאמן הכותי להביא גט ממדינת הים לישראל. ובכ"י אוקספורד מוסיף: מה שאין כן בגוים.

226-28. כל שטרות העולים בערכאות של גוים, אע"פ שחותמיהן גוים, ר' עקיבא מכשיר בכולן, וחכמים פוסלי' בגיטי נשים ובשיחרורי עבדים. וכ"ה בד. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרמב"ן י"א א' ובמלחמות פ"א סי' ת"ט, סד"ה ועוד כללא. וכן היה לפני הריטב"א ברישא כאן, אלא שקיצר, כפי שיוצא מפירושו. אבל בכי"ע: וחכמ' פוסלין חוץ מגיטי נשים ומשחרורי עבדים. ולגירסא זו פוסלין החכמים אף בערכאות את כל השטרות. ובמשנתנו פ"א מ"ה: כל השטרות העולים בערכאות של גוים אעפ"י שחותמיהם גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. ר' שמעון אומר אף אלו כשרין, לא הוזכרו אלא בשנעשו בהדיוט. ולפי גירסת ד וכי"ו, הרמב"ן והריטב"א משנתנו כחכמים שבברייתא כאן. ור"א בר' יוסי להלן הביא בשם ר"ש שהוא חולק על מסורת זו, והוא סובר כחכמים, עיין במלחמות ובריטב"א הנ"ל. אבל לפי גירסת כי"ע בתוספתא בכל השטרות אין סומכין אף על הערכאות, משום שאינם זקוקים בהם לעדי מסירה, ועדי חתימה גוים אינם כלום, ובגיטי נשים שדינם בעדי מסירה כשרים בין בערכאות ובין בהדיוט לדברי חכמים, לפי גירסת בי"ע להלן. ולפי גירסא זו הרישא שבתוספתא חולקת על משנתנו בין בשיטת החכמים ובין בשיטת ר' שמעון.

328-29. אמר ר' לעזר בר' יוסה, כך אמ' להן לזקנים בצידן וכו'. בד ובכי"ע: כך אמר להן רבן שמעון בן גמליאל לזקנים וכו'. ובליקוטין הנ"ל: 35 לעיל הערה 5. א"ל רשב"ג לחכמי' בצידן וכו'. אבל בבבלי י"א א': כך אמר ר' שמעון לחכמים וכו'. וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות וכן מביאים כל הראשונים מן הבבלי. ובמלחמות להרמב"ן ובחידושיו הנ"ל וכן בריטב"א הנ"ל מעתיקים גם בשם התוספתא "ר' שמעון" סתם, וכן משמע מן העניין שהוא בא לתרץ את שיטתו שמכשיר בגיטי נשים. ואף לפנינו הכוונה כן שר' שמעון של משנתנו אמר להם לזקנים להביא ראייה לדבריו. ומהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1199, מקיים את גירסת ד וכי"ע, 36 הדברים אינם מדוייקים, שהוא כותב על גירסא זו. "וכך הוא בדפו' וכי"ו ורמב"ן". וכנראה שיש שם טעות הדפוס, שהרי הוא בעצמו אומר לעיל שם שברמב"ן הגירסא בתוספתא "ר' שמעון". והוא מוסיף: "ולפי נוסח התוספתא כך אמר להן רשב"ג לזקנים ר' שמעון דמתני' רשב"ג הוא. ואמנם רשב"ג אף הוא היה בצידן גיטין (פ"ז מ"ה), ור' אלעזר בר' יוסי לא אמר בשום מקום אחר דבר הלכה בשם ר' שמעון". דבריו ז"ל אינם מובנים לי, שהרי ר' שמעון מצוי בצידון 37 ע"ז פ"ג מ"ז, תוספתא תרומות פ"ז הי"ב, זבחים פ"א רה"ה, אהלות פי"ח ה"ב, פרה פ"ד ה"ט, נדה פ"ו ה"ו, פסיקתא דר"כ פסי' כ"ב, הוצ' מנדלבוים, עמ' 327, ובמקבילות למקורות הנ"ל. יותר מרשב"ג, והיכן מצינו שר' אלעזר בר' יוסי אמר הלכה בשם ר' שמעון בן גמליאל? ואשר לסיפא כאן, עיין מ"ש להלן שו' 32–33, ד"ה ברם. ולא עוד אלא שאת ר' אלעזר בר' יוסי אנו מוצאים בחברת ר' שמעון בן יוחאי, 38 בבלי מעילה י"ז ב', פסיקתא דר"כ פסי' א', הוצ' מנדלבוים, עמ' 7 ומקבילות. ולא את רשב"ג. סוף דבר הנכון הוא כלפנינו וכבבלי, ובד ובכי"ע הוא באשגרה מלהלן בסיפא, כמו שהסיק בח"ד.

429-32. לא נחלקו ר' עקיבא וחכמים על שטרות העולים בערכאות של גוים, שאע"פ שחותמיהן גוים שהן כשרין, על מה נחלקו, על שנעשו בהדיוט, שר' עקיבא מכשיר בכולן, וחכמים פוסלין בגיטי נשים ובשחרורי עבדים. וכ"ה בד, ברמב"ן ובריטב"א הנ"ל. ולפי גירסת כי"ו, ד והראשונים הנ"ל ברישא, הכוונה כאן שבערכאות לא נחלקו כלל (ואפילו בגיטין), ולא נחלקו אלא בהדיוט. ולפ"ז סובר ר"ע עדי מסירה כרתי. ועיין להלן, עמ' 899. ובכי"ע ובליקוטין הנ"ל: וחכמי' פוסלין חוץ מגיטי נשים וכו'. וכ"ה לפני רש"י. 39 וכבר העירותי בכ"מ שנוסחאות כי"ע של התוספתא היו לפני חכמי אשכנז וצרפת, ונוסחאות ד וכי"ו לפני חכמי ספרד, עיין במבוא לח"א, סוף עמ' י"ט. ופשיטא שיש יוצאים מן הכלל, שהרי ד וכי"ו, שהן ממשפחה אחת, לפעמים חלוקים בנוסחאות שלהם. ולפי גירסת כי"ע ברישא חולק ר"א בר' יוסי על הת"ק וסובר שאף שאר שטרות מכשירים החכמים בערכאות. ולפי גירסת כי"ו, ד וכו', מתאימה מסורת ר"א בר"י בשיטת ר' שמעון לדבריו במשנתנו הנ"ל, והוא מכשיר אף בגיטין בערכאות, שהרי "לא הוזכרו" (כלומר, לא הוזכרו גיטי נשים לפסול במחלוקת ר"ע וחכמים) "אלא בזמן שנעשו בהדיוט". אבל לפי גירסת כי"ע סוברים החכמים בשיטת ר' שמעון שאף בהדיוט כשרים גיטי נשים, ולפי זה צריך לפרש את דברי ר' שמעון במשנתנו ("אף אילו כשירין") כמאמר המוסגר, והסיום "לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט" חוזר לדברי הת"ק במשנתנו, והכוונה לשאר שטרות (וחת"ק שם חולק על ר"ע כאן), וכמו שאמרו בבבלי י"א א' לפי ה"איבעית אימא". ולהלן נבאר את שיטות הירושלמי והבבלי במשנתנו, ומסורת הבבלי בברייתא זו.

532-33. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אף גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרין, במקום שאין ישראל חותם. לפי גירסת ד וכי"ו הפירוש שרשב"ג חולק על החכמים ומוסיף שאף בגיטין וכו' כשירין במקום שאין ישראל חותמין, משום שכולם יודעים שהם גוים ולא מתכשרי אלא בעידי מסירה. אבל לפי גירסת כי"ע, ליקוטין, ורש"י אנו לכאורה מוכרחים לפרש שרשב"ג מגביל את דברי החכמים, כלומר, אימתי הם כשרין דווקא במקום שאין ישראל חותם, כמו שפירש"י י"א א', ועיין גם בתוספות שם. ובליקוטין הנ"ל 40 לעיל הערה 5. חסרה המלה "אף". ברם לא מצאנו תנאים מוסרים הלכות בשם רשב"ג, 41 חוץ מר' יהודה בן לקיש. ועיין בבלי שבת י"ב א', אבל עיין בתוספתא שם פט"ז, עמ' 79, ומ"ש לעיל ח"ג, עמ' 278. ואף לפי פשוטו אין ר"א בר' יוסי מוסר כאן אלא דברי ר' שמעון בן יוחאי, כדי לבאר את שיטתו במשנתנו, ודברי רשב"ג כאן אינם מדברי ר' אלעזר בר יוסי. והבבלי הביא את כל הברייתא כמו שהיא. ולפ"ז לולא דברי רבותינו הראשונים היה אפשר לומר שדברי רשב"ג עונים על משנתנו, והוא חולק על החכמים שבמשנתנו שפוסלים גיטי נשים בערכאות, והוא סובר שבמקום שאין ישראל חותמין כשרים, משום שעדי מסירה כרתי, ובמקום שישראל חותמין פסולין (עיין ע"ז להלן), ולפי שיטת הבבלי משום "שמא בשמא מחליף אתרא באתרא לא מחליף". ועיין מ"ש הרש"ש י"א א', סד"ה רש"י. ובתס"ר ח"ב, עמ' 69, העירותי על גירסאות הראשונים וגירסת כי"ע והפירושים בבבלי לפי הגירסאות השונות. ועיין בדרכה של תורה של רצ"מ פיניליש, עמ' 73 ואילך, וכי"ע עדיין לא נתפרסם בזמן שכתב את דבריו ואת דברי הראשונים לא הביא כלל. ואשר לגירסת הברייתא בבבלי י"א א' מעתיקה הרמב"ן בחידושיו י"א א' ובמלחמות הנ"ל, ומעיד עליה (בחידושיו) שכן היא "גרסא דכולהו נסחי". וכ"ה שם (ואני משמיט את פירושו): אר"א בר יוסי כך אמר להם ר"ש לחכמים (במלחמות מוסיף: בצידן), לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל השטרות העולין בערכאות שכשירים... חוץ מגיטי ושחרורי עבדים... 42 וכ"ה גם בבעל המאור שם, וכן, כנראה, היה גם לפני רש"י, אלא שהגיה ופירש: ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים, ואין כאן אלא פירוש, כפי שיוצא מחידושי הרשב"א במקומו שהעתיק ע"פ רש"י. ובהוצ' שלפנינו, וכן בכ"י אחר, הכניסו בפנים ע"פ פירש"י. אבל בכי"מ ובשני כי"י הותיקן חסר "ואפילו גיטי נשים" וכו', עיין בדק"ס של רמ"ש פלדבלום במקומו. על מה נחלקו על גיטי נשים שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר... וחכמים פוסלין. 43 וכ"ה גם בבעל המאור (אלא ששם חסר "גיטי נשים", ואף מדברי הרמב"ן להלן שם משמע שאין כאן גירסא, אלא פירוש), אבל בשאר כל הנוסחאות: חוץ מגיטי גשים ושחרורי עבדים. וברור שכן היתה הגירסא לפני הריטב"א שכתב: ה"ג, וכ"ה בתוס', תניא אראב"י כך אמר לו ר"ש לחכמי' בצידן לא נחלקו ר"ע וחכמים על כל שטרות העולים בעש"ג שאע"פ שחותמים גוים כשרים ואפי' גיטי נשים וש"ע , 44 המלים שפזרתי הוא פירוש הריטב"א עצמו, וכפירש"י, ועיין להלן. ע"מ נחלקו בזמן שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר וחכמים פוסלי' בגיטי נשים וש"ע. ורישא דהא מתני' הכי, כל השטרות העולין בעש"ג ר"ע מכשיר, ואפי' גיטי נשים וכו'. 45 המלים "ואפילו גיטי נשים" הוא פירוש הריטב"א עצמו, שהרי מפורש בדברי ר"ע "ר' עקיבא מכשיר בכולן". והואיל וקרוב לוודאי שהריטב"א גרס ברייתא בבבלי כמו בשאר ספרי ספרד, ברור שהריטב"א מחק בבבלי את המלים "חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים" (עיין לעיל הערה 42) ע"פ התוספתא שלא נזכרו שם מלים אילו, והוסיף על פיה בדברי חכמים "בגיטי נשים וש"ע". ואף בלי הוספה זו הפירוש בבבלי הוא כן, לפי גירסת הרמב"ן: על מה נחלקו על גיטי נשים שנעשו בהדיוט, שר"ע מכשיר, וחכמים פוסלין, ובהכרח שהחכמים פוסלין בגיטי נשים וכו', כמו שמפורש בתוספתא, ואין שום הבדל בגירסת הברייתא שבבבלי בין הריטב"א להרמב"ן, אלא שהריטב"א הגיה בה, ומחק ע"פ התוספתא את המלים "חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים", והוסיף בה ע"פ התוספתא את המלים "בגיטי נשים ושחרורי עבדים" בדברי החכמים, משום שלפניו היתה הגירסא: על מה נחלקו על מה שנעשו בהדיוט, 46 כמו שהוא לפנינו ובבעל המאור. ועיין לעיל, הערה 43. ואפשר היה לטעות שאף בשאר שטרות פוסלים החכמים בהדיוט, ולפיכך הוסיף ע"פ התוספתא: "בגיטי נשים". ובהי' הרשב"א העתיק את הברייתא ע"פ פירש"י, עיי"ש. ואשר לעצם הפירוש במשנתנו ובברייתא כאן בעניין הכשר עדי גויים. הרי בבבלי הדברים ברורים, אבל בירושלמי נתבלבלו בו האחרונים בכמה מקומות. ובס' דרכה של תורה לרצ"מ פיניליס, עמ' 74, כבר עמד לנכון שבירושלמי לא נזכר ההבדל בין שמות מובהקין לשמות שאינן מובהקין, והעיר על הירושלמי פ"א ה"ה, מ"ג רע"ד. וכ"ה שם: "אמר ר' אחא קול יוצא בארכיים (כלומר, ולפיכך שטרות כשרים). מעתה אפילו שניהן כותים. שנייה היא שאין בקיאין במצות דקדוקי גיטין". 47 כ"ה הגירסא בחי' הרמב"ן י' סע"ב, ולפנינו משובש. ופירש הרמב"ן בלשון שני שהיא ציטטה מלמעלה (רה"ה, מ"ג ע"ג), ומקשה: והא אמרת בכותים שהם פסולים משום שאין בקיאין בדקדוקי גיטין "והא ר' שמעון מכשיר בגיטיהן. ר' בא בשם ר' זעירא אתייא דר"ש כר' אלעזר, כמה דר' אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר' שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. מעתה אפילו נעשה בהדיוט, הוי צורכא לההוא דמר ר' יעקב בר אחא קול יוצא בארכיים". ופי' הרמב"ן שבערכאות יש לו קול, ועדי מסירה יודעים שהעדים הם גוים וחוקרים בדבר אם נכתב כדין, אבל בהדיוט יתכן שעדי מסירה לא ידעו שנעשה בגוים, ואעפ"י ששמות העדים הם שמות מובהקים של גוים, אינו שכיח שגוים יתעסקו בגיטין עיי"ש. ועיין בריטב"א, במאירי, בחי' הר"ן שם, בפי' להרי"ף וברא"ש פ"א סי' י' שהביאו את הירושלמי בקיצור. ובבבלי י' סע"ב ואילך מביא תירוץ זה (שר"ש סובר כר"א), ומחלק בין שמות מובהקין לשאינן מובהקין, עיי"ש. ואשר לשאר שטרות בערכאות הם כשרים לכולי עלמא, ואף בלי עדי מסירה (עיין בחי' הרמב"ן י' ב' סד"ה אלא, ועוד), משום שחזקה שלא יחתמו שקר, 48 עיין ברא"ש פ"א סי' י', בהגהות אשר"י שם, ובקרבן נתנאל שם, אות ר'. ומשום שיש לו קול, השטרות כשרים וגובים ממשועבדים. ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכר כלל החילוק בין שטרי מכר והלוואות לבין שטרי מתנה. ומסתבר שאף שטרי מתנה כשרים בערכאות לשיטת הירושלמי, שהרי כן מפורש להלן ב"ב פ"ט ה"ב: הכותב נכסיו לעשרה וכו', כתב והעלה להן בערכים זכת להן הערכיים. וכתב בח"ד שם משום דינא דמלכותא דינא כבבלי באן י' ב'. ברם בירושלמי לא נזכרה בשום מקום ההלכה של דינא דמלכותא דינא, 49 ועיין בר"ן נדרים כ"ח א', ד"ה במוכס העומד. וק"ו הוא במלכות גוים בא"י. וטעם ההכשר הוא משום החזקה שאינם משקרים ומשום יציאת הקול, והוא בעצמו קניין בדיני ממונות. וממשיך הירושלמי הנ"ל: שטר יוצא 50 צ"ל: יצא, כמו שהוא באו"ז שנביא להלן. בבית שאן והיו עדיו עדי גוים וכו' ר' יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר. ומה טעמא דריש לקיש וכו', כדי שלא לנעול את הדלת לפני בני אדם שלמחר הוא מבקש ללוות והוא אינו מוצא. וברור שאין מדברים כאן בשטר שיצא מערכאות של בית שאן, שאם כן לא היה הירושלמי שואל מה טעמא דריש לקיש, אלא מה טעמא דר' יוחנן, וכן פירשו המפרשים. ומכאן שאפילו בהדיוטות ובחתימות גוים הכשיר ריש לקיש משום שלא תנעול דלת. ובאו"ז ח"א סי' תש"ה, צ"ט סע"ג, וסי' תשמ"ה, ק"ה ע"ד, הביא את הירושלמי, ומשמע שם שפירשו בכנופיאתה דארמאי שיש מקום לחשוב שדינן כערכאות (כסברת רבינא בבבלי י"א א'), ומשום כך הכשירו ר"ל. ואף שבירושלמי לא נזכר כלל העניין של כנופייאתא דארמאי, אבל פירוש בעל או"ז מסתבר מאד, וקרוב הוא לוודאי בעיני. והדין נותן שבמכירת קרקעות היו מעלים את השטרות בערכאות המרכז, ב־ ἀρχεῖα ממש, אבל בשטרי הלוואות שאינן לזמן מרובה לא טרחו בכך והסתפקו בסופר הרשמי, κωμογραμματεύς, של המקום, והוא באמת מעין כנופיאתא דארמאי של הבבלי. ומשום כך הכשיר ריש לקיש בבית שאן, משום שהמקום היה מיושב ע"י גוים (עיין ירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג), ואין עדי ישראל שיודעים לחתום מצויין, והכשירו ע"י עדי גויים ו"בסופר הכפר" של אותו מקום. סוף דבר, בשאר שטרות אין מחלוקת שהם כשרים בערכאות ואפילו בלי עדי מסירה, ובגטין כשרים לר' אלעזר (ולר' שמעון שהוא עומד בשיטתו) בעדי מסירה ובערכאות גרידא, כנ"ל, ואין חילוק בין שמות מובהקים לשמות שאינם מובהקים לשיטת הירושלמי. ולא עוד אלא ששמות שאינם מובהקים של גוים בגט אינו מזוייף מתוכו לשיטת הירושלמי. וכאן יש הבדל יסודי בין הבבלי והירושלמי. לשיטת הבבלי אם חתם פסול בגט הוא מזוייף מתוכו, והטעם הוא משום שמא יבואו לסמוך עליו, ולפיכך פסול אפילו בעדי מסירה, והפסול, איפוא, אינו אלא מדרבנן. ועיין בתוספות ד' א', ד"ה מודה. ובירושלמי כאן פ"ב ה"ב, מ"ד ע"ב: וקשיא דר' יוחנן על ריש לקיש 51 צ"ל: "על ר"ש לא", כעין הגהת המפרשים. כן א"ר בא בשם ר' זעירא אתיא דר' שמעון (בן לקיש) כר' אלעזר, כמה דמה ר' אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר' שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. והירושלמי מקשה על ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון שלא הכשיר ר' שמעון אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה, אבל למחר ר' שמעון מודה שהוא פסול, וטעמו שאנו חוששין שמא נתפייסו הבעל ואשתו, וחזר בו ואינו רוצה לגרשה, ובטל את שליחות העדים לחתום, כפירוש ר"ת בתוספות י"ח ב', ד"ה שמא. ושואל הירושלמי, והרי הסקנו לעיל בפ"א הנ"ל שר' שמעון סובר שעדי מסירה כרתי, ואם כן מה איכפת לנו אם חתמו העדים אח"כ שלא בידיעת הבעל, והרי אפילו עדי גוים כשרים אם הגט נכתב בכשרות ונמסר בפני עדי ישראל, ומה בין עדי גוים לבין עדים שחתמו שלא ברשות הבעל, אם הבעל מוסר את הגט שנכתב כדינו בפני עדי מסירה כשרים? ומתרץ בירושלמי: כאן ברוצה לחתמו, וכאן בשאינו רוצה לחתמו. והפירוש הוא שברוצה לחתמו (אחרי שנכתב הגט כדינו) יכול לחתמו אפילו בעדי גוים, ודינו כאילו ממלא את החלק בדיו, 52 שהרי גוים אינם עדים כלל, ואינם בגדר עדים פסולים, ובעדות שבעל פה אינם "בכלל נמצא אחד מהם קרוב או פסול". ועיין להלן פ"ז הי"א על גט שחתמו בו עדים פסולים. והגט אינו נפסל בכך, ומתכשר בעדי מסירה ישראל, אבל אם העדים חותמים שלא ברשות הבעל הם מעידים שקר על הגט והוא נפסל ע"י כך, ואינו מתכשר ע"י עדי מסירה. 53 פירוש המפרשים לא הבינותי. ועיין עיטור, זמן. הוצ' רמא"י ז' ע"ג, והגירסא שם משובשת. ועיין פירוש הירושלמי בשער החדש שם, אות ס"ג. ברם הירושלמי הרי מקשה מדברי ר' אבא בשם ר' זעירא שאמר את ההלכה שלו על עדי גוים בערכאות שהוא כשר. וא"כ הרי ברוצה לחתמו מכשיר ר' שמעון. ומשום כך כשחתמו העדים אחר זמן שלא בידיעת הבעל חוששים החכמים (כמובן שהיא חששא רחוקה, ומדרבנן גרידא) שמא נתפייס הבעל ובטל את שליחות העדים. 54 ולעיל בסמוך שם אמרו על גט שנכתב ביום ונחתם בלילה "זה זיופו מדבר אחר". והוא בגט שחתמו עליו עדים בציווי הבעל, והחשש הוא רק משום פירות, עיי"ש. בכל אופן משמע מדברי הירושלמי שאין בחתימת גוים זיופו מתוכו, ואין הבדל בין שמות מובהקים לשאינם מובהקים. ועיין מ"ש להלן, עמ' 992. [תיקונים והשלמות: פירושי בירושלמי שם מיוסד על דברי רבותינו הראשונים 25 העיטור, זמן, הוצי רמא"י ו׳ ע״ג ואילך, והובא בחי׳ הרשב״א י״ז ב׳, ד״ה ולענין פסק הלכה, וברא״ש פ״ב סי׳ ג׳ ועוד. שאף בירושלמי (פ״ב ה״ב, מ״ד ע״א) נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל בטעם תקנת כתיבת הזמן, אלא שבירושלמי המחלוקת הפוכה, ולפיכך פירש בעיטור שם את דברי הבבלי י״ז ב׳: איפוך, כלומר, ר׳ יוחנן אמר משום פירות וריש לקיש אמר משום בת אחותו. ולפי זה אין להבין את ההבדל (לשיטת ר׳ שמעון במשנתנו שם) בין נחתם בלילה ובין נחתם לאחר זמן אלא שאם נחתם לאחר זמן חיישינן שמא פייס (וכפירושו של רבינו תם, שהכוונה שמא ביטל שליחותם), ומשום כך פירשתי מה שפירשתי. ובאמת לשיטת שאר הראשונים ב״שמא פייס״ (תוספ׳ רי״ד, רשב״א ועוד) הפירוש בירושלמי פשוט, וכמו שכתבנו להלן ד״ה וכן לשיטת. ברם לולא דברי רבותינו ז״ל היה נראה שבירושלמי לא נזכר כלל שתיקנו זמן משום פירות. ובן אמרו בירושלמי גיטין פ״ד ה״ג, מ״ה ע״ג: רב הונא אמ׳ מפני מה התקינו זמן בגט מפני מעשה שאירע. 26 הרי״ף בפ״ב סי׳ תכ״ד והעיטור ת״ל ועוד דלגו על המילים האילו, והתחילו: מעשה באחד שהיה נשוי וכו׳. מעשה באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזינת עד שהיא אשת איש, הלך והקרי׳ זמנו בגט, 27 בבבלי י״ז ב׳ אמרו: זנות לא שכיחא (כלומר, בעדים ובהתראה, בפירוש בעלי התוספות). אבל לפי הירושלמי יוצא שתיקנו כן מפני מעשה שהיה, כרגיל בהקמת. שהרי לא היו כותבין זמן בגט, וממילא לא נתן העדים דעתם על הזמן, אבל אח״כ שתיקנו זמן לא היו חותמים על זמן מוקדם, ולא על גט שאין בו זמן, עיין ירושלמי פ״ט ה״ד, ג׳ ע״ב. אמ׳ מוטב שתידון בפנויה ואל תדון באשת איש. ורב הונא מוסיף על משנתנו בפ״ד שמנתה שם את ההלכות שנקבעו מפני תיקון העולם, ואומר שתקנת הזמן היתה משום מעשה שאירע. 28 לפי מקומם של דברי רב הונא בירושלמי, משמע שאינם עניין למשנתנו בפ״ב מ״ב. וכבר הרגיש הריטב״א י״ז א׳, וביתר באור בר״ן פ״ב סי׳ הכ״ג, ד״ה מפני מה, שדברי ר״י ור״ל לא נאמרו על משנתנו הנ״ל. וכן אמרו בירושלמי שם פ״ב רח״כ, מ״ד ע״א: א״ר יוחנן פסול משום אכילת פירות וכו׳, בלומר, מפני מה פוסלים החכמים במשנתנו שם גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, מפני שהוא מוקדם לעניין אכילת פירות הבעל. ר׳ יוחנן אינו מדבר בלל על הטעם שתיקנו זמן בגיטץ, משום שהיה מקובל בירושלמי שהטעם הוא משום שמא יחפה על בת אחותו, ובאמת בגט שנכתב בזמנו, אלא שנחתם אח״כ אין לחוש שמא תזנה בזק קצר בין הכתיבה והחתימה, אבל הפסול הוא כאן משום אבילת פירות, ודינו כשאר שטרות. ור׳ שמעון שמכשיר סובר שיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואפשר לברר בעדי מסירה, 29 כבבלי י״ז ב׳. ועיין להלן שם י״ח א׳ ומקבילה. ולעניין בת אחותו סובר ר׳ שמעון, כאמור, שאין לחשוש שמא תזנה בזמן קצר. וכן כותב הר״מ בפיה״מ במקומו: לפי שעיקר תיקון זמן בגיטין אינו אלא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו כשהיא אשת איש וכו', ולא יארע זה בין היום ללילה. וכבר הרעישו עליו ואמרו שפירוש זה הוא בניגוד לדברי הבבלי י״ז ב׳. אבל מסתבר מאד שלפנינו פירוש עתיק של גאונים ע״פ שיטת הירושלמי כאן, ועיין מ״ש להלן בסמוך. וממשיך בירושלמי הנ״ל: א״ר יוחנן לא אמר ר׳ שמעון אלא בלילה, אבל למחר אוף ר׳ שמעון מודה וכו', וקשיא דר׳ יוחנן על דריש לקיש (צ״ל: על דר״ש, כמו שהגיהו המפרשים). לא 30 כן מעתיק בעיטור זמן, ד׳ וויניציאה ג׳ ע״ב. ולפנינו נשמטה מלה זו. כן א״ר בא בשם ר׳ זעירא אתיא דר׳ שמעון 31 כן מעתיק בעיטור הנ״ל, ולפנינו בטעות: דר׳ שמעון בן לקיש . והכוונה לדברי ר׳ אבא בפ״א ה״ה, מ״ג ע״ד. כר׳ אלעזר, כמה דד׳ אלעזר אמר אף על פי שאין עליו עדים כשר, כן ר׳ שמעון אומר אף על פי שאין עליו עדים כשר. כלומר, למה פוסל ר׳ שמעון בגט שחתמו עליו למחר (או למחרא דמחר, עיץ לעיל שם בירושלמי), והרי לשיטתו אין צורך בעדי חתימה כלל. ומתרץ: כאן ברוצה לחתמו (כלומר, לפנינו הרי רצה לחתמו, ואם חתמו למחר, או למחרא דמחר, על זמן מוקדם, פסול, שמא זינתה בנתים), וכאן בשאינו 32 לפנינו בטעות: בשאינה. ובעיטור הנ״ל: שאין רוצה. רוצה לחתמו (כלומר, אם אינו רוצה לחתמו כלל כשר לכתחילה), 33 פשיטא שלבבלי י״ז ב', י״ח סע״א ואילך שיטה אחרת לגמרי בעניינינו. ולפי פירושנו כאן בירושלמי, הרי מה שכתבתי בעמ׳ 789 הוא בטל ומבוטל. וכן לשיטת שאר הראשונים ב״שמא פייס״ (עיין מ״ש לעיל סד״ה עמ׳ 789) הפירוש בירושלמי פשוט הוא, והיינו באינו רוצה לחתמו הכל תלוי בעדי מסירה, אבל ברוצה לחתמו (והוא נתפייס בין כתיבה לחתימה, הרי יש לו פירות עד הנתינה), והעדים חתמו על זמן מוקדם ולפיכך פסול אם חתמו לאחר זמן. וזהו רק לפי פירוש המפרשים בירושלמי ע״פ שיטת הבבלי כדעת ר׳ שמעון, אבל לפי דברינו הנ״ל שבירושלמי סברו שתיקון הזמן הוא משום בת אחותו, ור׳ שמעון אינו חושש כלל משום פירות מפני שיש לבעל פירות עד שעת נתינה, וכמו שכתבנו לעיל, אין לפרש אלא כמו שפירשתי לעיל. והכל הוא לענין הפירוש בירושלמי, אבל עצם הטענה שאץ הירושלמי מבדיל בין שמות מובהקים של גוים לשמות שאינם מובהקים בעינה עומדת, אעפ״י שאין ראייה מן הירושלמי הנ״ל.] ובבבלי י"א סע"א: בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עדים החתומין על הגט ושמותן כשמות גוים מהו? אמר ליה לא בא לידינו אלא לוקוס ולוס והכשרנו. ודוקא לוקוס ולוס, דלא שכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו, אבל שמהתא אחריני, דשכיחי ישראל דמסקי בשמהתייהו לא. איתיביה גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומין עליהם וכו' (להלן פ"ו ה"ד, עיין מש"ש), התם כדקתני טעמא, מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות גוים. ואיכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה ופשט ליה ממתניתא. ופירש"י: עדים החתומין על הגט. ומא"י בא, דהא לא קאמר ממדינת הים, וכן פירשו בעה"מ ועוד. אבל הריטב"א י"א ב' מביא בשם רבו (הרא"ה) שמפרש את הבבלי בשליח שמביא גט ממדינת הים, ואינו מכיר העדים החתומים בגט ומביא ראייה מן הירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, עיי"ש. והואיל והמפרשים ז"ל לא עמדו על פירושו של הירושלמי, נעתיק אותו ונפרש אותו, ומתוכו יתברר גם כל העניין של שמות גוים בהלכה זו. וכ"ה שם: "עד שיאמר בפני נכתב ביום ונחתם ביום, עד שיאמר נכתב לשמה ונחתם לשמה. 55 כלומר, זו היא שאלה, והשאלה לא נפשטה. ועיין להלן בירושלמי פ"ב ה"א, מ"ד ע"א. בעא (צ"ל: בעון , כמו שמעתיק בריטב"א הנ"ל) קומי ר' יוחנן צריך שיהא מכיר שמותן של עדים בשעת חתימתן"? ופירושו כמשמעו אם צריך להסתכל ולקרוא את חתימת העדים בשעת חתימתן? וע"ז אומר הירושלמי: אמר לון גוים לוקין חתומין עליו, ואתם אומרין אכן? ועיין בפ"מ כאן שנדחק בפירושו, אבל הוא כבר ראה לנכון להלן בע"ז פ"ב ה"ט, י"ב ע"ב 56 ד"ו ה"י, מ"ב ע"א, ובמקבילה בתרומות פ"י סה"ה, ל"ז ע"ב (ד"ו סה"ז, מ"ז ע"ב). ועיין גם מ"ש לעיל סוטה פי"ג, הערה 16. שיש לפנינו שמות של גוים. וכ"ה שם: ואילין אגרתא, לא גייס לוקס כתיב בהן, ואת אמר ע"י עילה. והכוונה לגיטין 57 עיין משנת גיטין פ"ו מ"ה, מכילתא דרשב"י יתרו י"ח, ב', הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 129. וכן במדרשים שהוציא מאן ח"א, עמ' ו"ו: ונתן לה אגרת . ומכאן ש"איגראתא" כאן פירושו גיטין, כפירושו של בעל פ"מ. שחתומים בהם גוים, והכשירו אותם רק ע"י עילא. וכבר הוכחתי 58 במאמרי בספר (1944 Melange Gregoire (Bruxelles, עמ' 412. שר' יוחנן תפס את לשון המשפטנים הרומאים של זמנו שנקטו בשמות הללו, 59 והשם לוקוס שבבבלי מתאים לדוגמא שבירושלמי. והשם לוס (λύσος, λύσιος, λούσιος) מצוי אצל הגוים, אבל דווקא השם לוס (λους) נמצא בקטקומבא יהודית ע"י קרתגא, עיין מ"ש J. Ferron ב- Cahiers de Byrsa ח"ו, עמ' 108. דוגמת ראובן ושמעון שבספרות שלנו, וכוונתו "שמות גוים", ותמה ר' יוחנן שאם נאמר שאין השליח צריך לקרוא את שמות העדים בשעת חתימתן, אלא מסתפק בזה שראה שהם חתמו בציווי הבעל 60 ועל שליחותו הרי נאמן מן הדין בלי עדים ובלי שטר, עיין ברא"ש פ"א סי' ב', וכ"ה בכמה מן הראשונים. וכן בשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' י"א וסעי' כ"ד, סי' קמ"ב סעי' ג'. כיצד אפשר להכשיר גט כזה, ואפילו בעדי מסירה, והרי אין השליח נאמן אלא משום שעדים החתומים בשטר, כמו שנחקרה עדותן בבית דין (בבלי ג' א'), ואם אין הוא מעיד שהכיר את שמות העדים והקר ויודע שהם יהודים, הרי כאילו הביא שטר בלי עדים שאינו נאמן כלל. ומביא הירושלמי ראייה לדברי ר' יוחנן מן התוספתא להלן פ"ו ה"ד: "כל הגיטין הבאין ממדינת הים, אע"פ ששמותן בשם גוים הרי אילו כשרין, מפני שישראל שבחוצה לארץ שמותן כשמות הגוים, 61 והם כשירין מפני שהשליח צריך להכיר את שמותיהן, או שהוא מעיד שנכתבו במקום ישראל, וכמו שמפרש הירושלמי להלן. לא אמר אלא ובחוצה לארץ הא שבארץ ישראל לא", כלומר, אם השליח מביא גט מא"י לחו"ל, או בא"י עצמה, ואומר בפ"נ ובפ"נ, 62 עיין לעיל שורה 13–14, ד"ה המביא גט מארץ ישראל ומש"ש. אינו נאמן, משום שבא"י אינו שכיח כלל שישראל יהא לו שם מובהק של גוי, 63 או שהוא יחתום על גט בשמו העממי. ובזמנו של ר' יוחנן היו גם ליהודים בארץ ישראל שמות עממים, משום שהיו נתיני רומי, אבל היו להן גם שמות יהודים, כלומר, שני שמות, ויהודים לא היו חותמים בגט בשמות העממים שלהם. ודין השליח כמביא גט בלי עדים, ואינו נאמן כלל, משום שאין דבר שבערוה פחות משנים. נמצאנו אומרים, שאינו עניין כלל לשמות מובהקים של גוים שבערכאות, או בהדיוטות, ושם מדברים כשאין ספק בגט עצמו, והוא ניתן לאשה בעדי מסירה ישראל, וכל השאלה בבבלי היא מדרבנן (אם אתי לאיחלופי), שהרי לפנינו עדי מסירה כדין, אבל בירושלמי כאן השאלה היא בשליח, והגט אינו גט כלל, אם יש חשש שהעדים גוים, ואין כאן "עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין". ועיין מ"ש להלן בסמוך. וממשיך הירושלמי: מאי כדון? 64 כלומר, כיצד יעשה השליח שלא יצטרך לחקור אם העדים הם יהודים כשיש להם שמות גוים. רבי ביבי בשם רבי אסי עד שיכתוב במקום יהודאיקי. 65 כלומר, ברובע היהודי שבאותו מקום, עיין מ"ש על מקום זה ב"פרקים" הוצ' מכון שוקן ח"א תשכ"ז-תשכ"ח, עמ' 101 ואילך. אם אין שם יהודאיקי? בבית הכנסת. אם אין שם בית הכנסת? מצרף עשרה בני אדם. א"ר אבין נוח לו לקיימו בחותמיו, ולא לצרף עשרה בני אדם. 66 כלומר, לא זו בלבד שקל לו יותר לשליח לחקור אם העדים הם יהודים, אלא אפילו נוח לו יותר לקיים את חתימת העדים בב"ד מאשר לצרף עשרה בני אדם בחו"ל במקום שאין שם יהודאיקי. מאי כדון? אפילו בחנותן של ישראל. 67 כלומר, מסקנת הירושלמי שמספיק אם השליח מעיד שהגט נכתב בפניו במקום יהודי, ואין צריך להכיר את העדים, משום שישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות גוים. ולפיכך אמר הירושלמי בתרומות ובע"ז (עיין לעיל, הערה 56) שגיטין שחתומין בהם עדים בעלי שמות דוגמת גיוס ולוקוס אינם כשרים אלא ע"י עילא. ועכשיו חוזר הירושלמי לשאלה הראשונה (אם צריך השליח לאמר בפני נכתב לשמה וכו'): ולא אמר נכתב ביום ונחתם ביום, נכתב לשמה ונחתם לשמה (כלומר, ר' יוחנן ענה שצריך להכיר את שמות העדים ולא יותר, ולא הזכיר שצריך לומר שנכתב ביום וכו')? נימר, מה דשאיל אמורא א"ל, 68 כלומר, ר' יוחנן ענה רק על מה ששאל האמורא, והרי לא שאל אותו אם צריך לומר נכתב ביום וכו'. וכסיגגון זה גם בירושלמי קידושין פ"א ה"ד, ס' רע"ג: ולמה [לא] אמר ליה. מה דשאליה אגיבה. ויידא דאמ' (צ"ל: אמ' דא)? רבין בר רב חסדא אייתי גיטא וכו', טליהו ממנו ואמור לה בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם, כלומר, הרי לך מעשה רב ומפורש שאינו צריך לומר יותר. 69 חלק מן הפירוש בירושלמי והתיקונים בלשון פרסמתי בתרביץ ש"ג ס"ב, טבת תרצ"ב, עמ' 210, ומאמרי נמסר למערכת הרבה זמן לפני כן. בשנת תרצ"ב יצא לאור בוורשא ס' ניר לסדר נשים, והגיע אלינו לארץ הרבה זמן אח"כ. וזכיתי לכוין לכמה דברים בפירוש הגאון ר' מיירים ז"ל. ועיין גם בס' שערי תורת א"י, ירושלים ת"ש, עמ' 411. הארכתי בזה, מפני שראיתי שהחכמים האחרונים נשתבשו ונתבלבלו מאד בסוגיא זו.