תוספתא כפשוטה על גיטין א:ט

146-48. שא מנה זו לפלני, טול מנה זו לפלני, יהא מנה זו לפלני בידך, ומת, אם רצו יורשין לכופו אין יכולין, ואין צריך לומ' באומ' זכי לו, ובאומ' התקבל לו. וכ"ה בד, בפי' ר"י אלמנדרי 78 אלא ששם חסר "שא מנה זו לפלוני". ובכי"ע ובאו"ז הנ"ל (אלא שבאו"ז נשמטה המלה "ומת"). וכע"ז גם בראבי"ה, לפי המרדכי והגהות אשרי הנ"ל, 79 אלא שההתחלה נתקצרה שם, וכן צ"ל שם "שא", במקום "אמר". וכע"ז נשתבש בירושלמי, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה והנה הקבוצה, וד"ה ובירושלמי. אבל במאירי, עמ' 293 (הוצ' ראשונה, עמ' 279) הנ"ל: שא מנה לפלני, טול מנה לפלני, אם רצה יחזיר . וכנראה שיש שם השמטה וחסרון. ועיין מ"ש להלן בשם גירסת הרשב"א בירושלמי. ובירושלמי בסוף פירקין, מ"ג ע"ד: תן מנה זה לפלוני ומת, אם רצו היורשין לעכב אינן יכולין. אין צריך לומר באומר זכה לו, באומר התקבל לו . 80 בכי"ל ובד"ו בטעות "לי", וצ"ל: לו, כמו שהוא בראשונים שנעתיק להלן. הן . 81 נ"ל שצ"ל: תן. והיא פיסקא מן הברייתא הנ"ל שהביאו שם. אמר רבא בר ממל בשכיב מרע היא מתניתא 82 כלומר, שהרי "תן" במתנה אינה כזכי. וכו', הא אם הבריא לא, אין צריך לומר באומר זכה לו, התקבל לו. כלומר, לשונות אילו מועילות אף בבריא, ומכ"ש בשכיב מרע. ועיין מ"ש להלן. ועלינו לברר מתחילה את הלשון שבברייתא שלפנינו. והנה הקבוצה שבתוספתא כאן (שא, טול, יהא לפלני בידך) הן לשונות שבנתים, כלומר, בין לשון הולכה לבין לשון קבלה. ולהלן פ"ד ה"ב: שא לי גיטי, טול לי גיטי, יהא גיטי לי בידך כאומרת התקבל לי. ובבבלי שם ס"ג ב': טול לי, שא (כגי' כתי"י) לי, יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן . וכן בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד: והוא שאמרה לו, היא טול לי וכו', וצ"ל שם: והוא שא(מרה) לי, הוא טול לי וכו', כמו שהעתיק בעיטור, שלישות גט, הוצ' רמא"י ח"א מ"ו ע"ד, עיין מ"ש להלן פ"ד ה"ב שורה 9–10, ד"ה שא לי. אלא שבמקורות הנ"ל מדברים באשה שעשתה שליח לקבל גיטה, ולגבי דידה כולן לשונות ברורות של קבלה הן, מה שאין כן בבעל שאין בידו לזכות גט לאשתו כולן לשונות הולכה הן, עיין לעיל שם בתוספתא ובמקבילות. ברם לגבי מתנה שזוכין לאדם שלא בפניו, ואם אמר זכה לפלוני זכה חברו, ואינו יכול לחזור בו, ואם אמר תן יכול לחזור בו (כמפורש בתוספתא לעיל), הרי הלשונות שמנו בברייתא כאן לשונות שבנתים הן, ויכול השליח לזכות למקבל, אם הוא רוצה. 83 מה שאין כן בהולך ותן שהן לשונות הולכה, והחפץ לגמרי ברשות הבעלים עד שימסרהו למקבל, ופשיטא שיכול לחזור בו. ונראה שהכל תלוי בידי השליח ויכול לבטל את שליחותו ולהחזיר את החפץ לנותן, שהרי אין לו שום התחייבות כלפי מקבל המתנה, ועדיין לא התכוין לזכות בשבילו. 84 ועיין ר"ן פ"א סי' תי"ג, באלפס ד' ראם, ד' סע"ב. ועיין ר"מ רפ"ו מה' עבדים. ואם מת המשלח (כלפנינו בתוספתא) מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא, שהרי מסר לו את החפץ. 85 וכשיטת הר"י מיגש, ר"ת בס' הישר סי' ק"ח הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 76 ואילך. תוספות י"ג א', ד"ה והא, כתובות ע' א', ד"ה והא, שו"ת הריטב"א סי' נ"ד ע"ב סע"ב, ובהערות הר"י קאפח שם, הערה 5. ועיין להלן שם סי' קכ"ג סוף עמ' קמ"ו. וסוברת התוספתא שאין כופין את השליח לקיים את דברי המת, וכן לשיטת הרא"ה שהובאה בשו"ת הריטב"א סוף סי' קכ"ג, עמ' קמ"ז, אין מצוה על השליח לקיים את דבריו אלא במצווה עליו וקיבל, או שתק. ולפ"ז אם רצה להחזיר למשלח הרשות בידו, וכאן שמת המשלח, מותר לו להחזיר ליורשים, ועליהם אין מצוה כלל לקיים את דברי המת שהרי לא צוה להם כלום, אבל אין יכולים לכופו להחזיר להם, כלומר, אין יכולים לטעון שבמיתת הנותן בטלה השליחות ממילא. ועיין מ"ש להלן ד"ה ברם בשם קצה"ה. ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: (מי) שא(מר) 86 כ"ה בראשונים שנביא להלן. וכן נשתבש בירושלמי פ"ו ה"א, מ"ז סע"ד, כפי שהבאנו לעיל בסמוך, ד"ה והנה הקבוצה. מנה זה לפלוני, טול מנה זה לפלוני, יהא מנה זה לפלני בידך. אם רצה להחזיר לא יחזיר. ובהידושי הרשב"א י"ד א' מביא את הירושלמי, וגורס: אם רצה להחזיר יחזיר. וכן מעתיק ממנו בב"י טחו"מ סי' קכ"ה. ולפי גירסא זו לשונות אילו אינן כזכי, ובמתנה חוזר, ודווקא אם מת, מותר לו שלא להחזיר ליורשים, משום מצוה לקיים את דברי המת. ברם הגירסא שבהוצ' הרשב"א שלפנינו (ומרן בב"י השתמש בהוצ' ד"ו) היא משובשת, וצ"ל שם: לא יחזיר, כמו שהוא בירושלמי שלפנינו. וכן מעתיק בשמו ("לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו") בנ"י בסוף פירקין, עמ' כ"ח. וכן מעתיק הר"ן בספ"א, ומפרש את הברייתא בירושלמי בחוב או בפקדון, 87 אבל את הברייתא שבתוספתא כאן אין לפרש כן, שהרי בחוב אף הולך כזכי, והשליח אסור לו להחזיר למשלח אף אם רוצה, כמו שמפורש בירושלמי להלן, עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ברם פירוש. והרשב"א לא כיוון לברייתא שלנו בתוספתא שלא הביאה כלל. ואשר לברייתא האחרונה שבירושלמי הרי פירשוה בשכיב מרע, ובוודאי שאינה עניין ל"פקדון" שנמסר לשליח. ומ"ש בחו"מ ריש סי' קכ"ה: לפיכך בין מת לוה וכו' אינו מכוין לברייתא שלנו כאן ולא לברייתא האחרונה שבירושלמי, אלא לסוגיית הבבלי, עיין בבאר הגולה ובבאור הגר"א שם. ולפיכך לא יחזיר. וכן מוכח גם מסוף דברי הרשב"א שם שסיים: והילכך לעניין פסק הלכה ק"ל דבחוב הולך ותן ושא וטול ויהא מנה זה לפלוני בידך כולן כזכה, ואם רצה לחזור לא יחזור. ברם פירוש דברי רבותינו בירושלמי לא זכיתי להתחוור בו, שהרי אמרו לעיל בירושלמי שבחוב אף ב"תן" אינו יכול לחזור בו (וכן לעיל בתוספתא ה"ו שאף בהולך אינו יכול לחזור בו) הרי מכל שכן הוא שבלשונות אילו, שהן קרובות ללשון זכיה, שאינו יכול לחזור בהן. ולפי פשוטו במתנה עסיקינן, ובלשונות אילו הנותן מרשה לשליח לזכות למקבל מתנה, ואינו יכול לחזור בו. ועיין בקצות החושן סי' קכ"ח סעי' ז'. ומיד אחר ברייתא זו ממשיך בירושלמי: והדין [ד]זכה לחבריה, לא יכיל חזור בו, ומביא את המעשה בר' דוסתאי בר' ינאי ור' יוסי בן כיפר שירדו לבבל לגבות כספים לישיבות, ומוכח משם שאסור להם להחזיר את הכסף למשלח. וכן בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד, ס"ד ע"א: דזכה לחבריה, רבנין דהכא אמרין דזכה זכה וכו'. ואין הדברים אמורים אלא ב"זכה", או בצדקה, שדינה כמעשר, ואף תן כזכי (כמו שאמרו לעיל בירושלמי), 88 ועיין בחו"מ סי' קכ"ה סוף סעיף ה' ובקצות החושן שם. ומכל שכן למסורת הבבלי כאן י"ד סע"א שהמעשה בפקדון היה, ושם הרי אף הולך כזכי, ולא עוד אלא שהיו שלוחין של הנפקד. ובנידון שלפנינו אמנם המשלח אינו יכול לחזור בו ולדרוש מן השליח שיחזיר לו את המתנה, אבל השליח יכול לחזור בו, שהרי אין לו שום התחייבות כלפי מקבל המתנה, אלא שאם מת המשלח מצוה עליו לקיים את דברי המת, אבל אין כופין אותו, כפי שאמרנו לעיל. ואשר לירושלמי שהבאנו לעיל בתחילת דברינו הביאו הרשב"א י"ד א' הנ"ל, ולא פירש בו כלום. אבל ברור שאין זו הברייתא שלפנינו (ורק הסיום דומה לברייתא שלנו), שהרי שם לא נזכרו כלל הלשונות שלנו, אלא אמר "תן," ותן אינו כזכי לעניין מתנה, כמפורש שם בברייתא, ובריש ה"ו. ולפיכך עמד הירושלמי על הלשון "תן" (כצ"ל במקום "הן", וכמו שהגהנו) ופירשה בשכיב מרע. ונראה שר' בא בר ממל סובר שבבריא אין מצוה לקיים את דברי המת, ואף בשכיב מרע אין כופין את השליח לקיים את דברי המת בכגון דא, 89 ומשום דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי אין כאן, שהרי לא צוה כלום, אלא נתן מתנה, ומתנת שכיב מרע במקצת צריכה קניין, עיין בבלי ב"ב קנ"א ב'. ועיין בחי' הרמב"ן כאן י"ג א' הרבה חילוקים נפלאים בעניין. ועיין שו"ת הריב"ש סי' ר"ז. ואם רוצה להחזיר ליורשי המשלח הרשות בידו, 90 ויכול לומר שלא היה לו ברור שהיה מצוה מחמת מיתה, עיין בבלי ב"ב הנ"ל ובחו"מ סי' ר"נ סעי' ז' וסעי' ט'. ולשיטת הרא"ה שהבאנו לעיל, ד"ה ונראה, אם השליח אומר שלא קיבל עליו לקיים את דברי המת הרי בוודאי ברשותו להחזיר ליורשי המשלח, אם ירצה. אבל הם אינם יכולים לכופו להחזיר להם אם רוצה לקיים את דברי המת. ואשר ליורשים אין כופין אותם אלא אם כן ציווה אותם, או לעדים, או לב"ד. ומטעם זה העמיד ר"א בר ממל גם את משנתנו (ספ"א) בירושלמי שם ספ"א בשכיב מרע, משום שבמשנתנו צווה את היורשים, והם חייבים לקיים את דברי המת וכופין אותם. ועיין גם בדברי ר' אבא בר ממל שלנו בבבלי י"ד ב'. ועיין ירושלמי פ"ו ה"ז, מ"ח ע"א.