תוספתא כפשוטה על גיטין ב:יג

158-61. הולך גט זה לאשתו על מנת שתתן לאבא, ולאחי, מאתין זוזין, יכול לעשות שליח. על מנת שתתן לך מאתים זוז, אין יכול לעשות שליח, שלא האמין לכל אדם אלא לו. וכ"ה בד. ובכי"ע: על מנת שתתן לי מאתים זוז וכו', והוא הוא, והכוונה שתתן לי על ידך וכו'. ובמשנתנו פ"ג מ"ה: המביא גט בא"י וחלה, הרי זח משלחו ביד אחר. ואם אמר טול לי חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. ובבבלי כ"ט א': אמר ריש לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר, אמר לו ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי, דנעשה כמי שאומר לה אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה, אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל וכו'. 56 ר' יוחנן תפס דוגמאות מן ההוה, וכן אמרו לעיל שבת פ"ו הי"ז, עמ' 25: והמקדש ביתרי, והמשלח ביתרי וכו', הרי זו מדרכי האמורי. וכבר כתבנו לעיל ח"ג סוף עמ' 80 ואילך, שיש שחשבו את היד הימנית לבת מזל, ויש שחשבו את השמאלית לבת מזל. ויש שרצו לצאת את כל הדעות, וקדשו בשתי הידים, וגרשו בשתי הידים, עיי"ש. ולפיכך אם אמר אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל יש כאן קפידא. ומדברי ר' יוחנן כאן רואים שהיתה קיימת אמונה טפלה שהבית בר מזל והעלייה היא ביש גדא, ויש כאן קפידא. ואף כאן מקפיד הבעל שיהא מקבל את החפץ בשעה שהוא נותן את הגט. ועיין מ"ש ב"פרקים" ה"א, הוצ' מכון שוקן, עמ' 100. והנה בכל מקום שאמר ריש לקיש "כאן שנה רבי" יש כאן אף מעין צליל תמיהה. 57 ועל סיגנון זה בפי אמוראים אחרים, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי כי"ח אות כ' (כ'-כלל), עמ' 9, ערך "כאן שנה רבי". וכן אמר ר"ל בבבלי ב"ק נ"ה א': כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה. והכוונה שבמקומו העיקרי בכלאים לא הזכיר רבי במשנתו עופות, 58 וכן מביא ביד מלאכי כללי הכף סי' שמ"א בשם מגיני שלמה "דלשון זה מורגל היכא דאין זה מקום הדין, אלא אגב אורחא קמ"ל נמי האי דינא". ועיין גם בירושלמי דמאי פ"ד סה"ד, כ"ד ע"א: אמר רב חסדא כאן שנינו שאסו' לחבר שיאכל בסעוד' שאין לו שם. וכן להלן שם פ"ו ה"ח, כ"ה ע"ד: אמר רב חסדא כך (צ"ל: כן-כאן. וכ"ה: " כאן שנינו" וכו" בריבמ"ץ ובנוסח הרש"ס, ועיין להלן הערה 59) שנינו שהכשר נקרע צנוע. ושנה את ההלכה בב"ק. 59 עיין בירושלמי שם ספ"ה, כגירסת שרי"ר, עמ' 242: ר' שמעון בן לקיש א' משנה תמימה שנה רבי, וכן היה ועוף כיוצא בהם. א' ר' יוחנן ואנה אייתייה מן דבית לוי תרנגול עם הפסייני וכו'. ואף כאן הכוונה שהביא את ההלכה מדבית לוי ששנה בדייתא זו בכלאים, וריש לקיש אמר שאין צורך בזה. ואף רבי שנה כן, אלא שלא במקומו. ועיין במקבילה בכלאים פ"א ה"ו. כ"ז ע"א. ובמבוא לנוה"מ, עמ' 287, פירש מהרי"ן אפשטין שריש לקיש "כבן זמנו אילפא, חילפא (תענית כ"א א', ירושלמי קידושין פ"א, נ"ח ע"ד), מחפש למצוא רמז במשנתנו להלכה של ברייתא: 'כאן שנה רבי', כאן רמז רבי להלכה המפורשת בברייתא... בשם 'תני ר' חייה' (תוס' ב"מ פ"ג א')". ועיי"ש, בהערה 2, שציין לדברי הר"ח בשטמ"ק ב"מ כ"ט ב'. ועל עיקר הדברים כבר עמד ר"ן גאון בהקדמתו לס' המפתח, הוצ' גאלדענטהאל ג' ע"א. ומהרי"ן אפשטין דן שם בסוגייא שלנו בגיטין כאן, והביא גם את הבבלי והירושלמי ב"ק עיי"ש. ולדבריו אין הבדל בין "כאן שנה רבי" לבין "כך שנה רבי" (בכמה מקומות אפשר ש"כך" אינו אלא שיבוש קטן של "כן"-"כאן", עיין כריתות י"ח ב' בד"ו, ומ"ש להלן בסמוך. וכן מה שהביא מהרי"ן אפשטין בעמ' 811 מה' ראו שתרגם לעברית " כך שנה רבי" במקום " כאן שנה רבי" שבמקור, הרי יתכן ויתכן שהיתה לפניו הגירסא "כן" שנה רבי. ותרגם "כך" במקום "כאן". ועיין גם לעיל הערה 58). ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל, ולא עוד אלא שהביא שם גם את הגמרא בשבועות וכריתות, ולא השגיח שהדברים אמורים על ברייתא ולא על משנה. אמנם בעמ' 811 כתב: "ר"ל לא אמרה על דברי רבי שבברייתא אלא על סתם משנתנו כריתות פ"ד מ"ב (כשם שהוא מביא חטאת וכו')", ובהערה 1 שם: "בד"ו רפ"ב אמר רבי זירא כך שנה רבי, ולהלן שם: וכן אמר ריש לקיש וליתא 'כאן שנה רבי ידיעות ספק מחלקות', ולא היה אף לפני ר"ג בפירושו, עי' שם". והיא פליטת הקולמוס, שכן גם בר"ו רפ"ב ובפי' ר"ג כ' א' הגירסא היא כמו שהיא לפנינו (חוץ מן הגירסא "כך"), ולא יתכן אחרת, שהרי כל הסוגייא שם (בכריתות ובשבועות) מדברת בידיעות ספק, ואף שלא נודע לו בנתים שחטא בוודאי, חייב שתי חטאות כבשתי העלמות, ואינו עניין כלל למשנתנו שם. ובמשנתנו מדברים בידיעת וודאי, וכבר שנאה רבי שם בפ"ג מ"ב שדווקא בהעלם אחר אינו חייב אלא חטאת אחת, עיי"ש. ודברי ר' זירא (כריתות י"ח רע"ב) ודברי ריש לקיש שם בהכרח עונים על הברייתא ולא על משנתנו, עיי"ש. וכן יוצא ברור מקושיית התלמוד (שם סע"ב): אלא לריש לקיש חטאת באשם מיבעיא ליה. וכן בשבועות י"ט ב' (כריתות י"ח ב'): תניא וכו' רבי אומר כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד וכו' ואמר ריש לקיש כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות. ואף כאן הכוונה שרבי לא שנה את העיקר שידיעות ספיקות מחלקות (והרי חטאות הן מרובות יותר מאשמות תלויים), אלא דרך אגב אמר "כשם שמביא חטאת" וכו'. וכן ביבמות מ"א א': אמר ריש לקיש כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו'. ואף כאן הכוונה שהלכה זו נאמרה במשנה דרך אגב, ולא שנה אותה בריש כריתות: ועל אחות אשתו, ואפילו נתגרשה, או בין חצרות ביבמות פ"א: ואחות אשתו, ואפילו נתגרשה. והערות אילו גם בירושלמי, אלא בסיגנון אחר קצת. וכ"ה בירושלמי שביעית רפ"ב, ל"ג ע"ג: וכן (=וכאן) אתינן מתני 60 כ"ה בכי"ר. ולפנינו בטעות: מתניתא. ר' מאיר כבית שמאי וכו', כלומר, וכי כאן באנו לשנות את הדברים? וכן להלן שם פ"ד סה"ה, ל"ה סע"ב: וכן אתינן מתני ר' יוסי הגלילי כבית שמאי וכו'. וכן במעשרות פ"ג ה"ג, ו' ע"ג: וכה אתינן מתני 61 כ"ה בכי"ל, ובד"ו בטעות: מתני'. משום אוכל עראי בשדה והוא פטור. ואף כאן הכוונה וכי כאן (כלומר, בדברי רבי שבריש ההלכה) המקום ללמדנו על עראי בשדה, עיי"ש. ולפיכך נראה שריש לקיש העיר כאן כדרכו, בסיגנון הבבלי, שכאן שנה רבי את ההלכה אין השואל רשאי להשאיל וכו', ועיקר מקומה אינו כאן. וע"ז ענה לו ר' יוחנן, שהגט תלוי בהלכה זו. ובירושלמי פ"ג ה"ה, מ"ה ע"א: לית הדא פליגא על ר' יוחנן, דר' יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב. ר' בא בריה דר' חייה משום תנאי גיטין וכו'. ואף הרשב"א (כ"ט א') העתיק את הירושלמי כגירסא שלנו ופירש "לית הדא פליגא" בניחותא, והוא קשה מאד. ובדרך השערה נ"ל שיש כאן השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: לית הדא פליגא על דר' יוחנן דר' יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב, [וכה אתינן מתני שומר שמסר לשומר הראשון חייב]. 62 בדוחק יש לפרש גם בלי הגהה, וכמו שפירשנו על פי הגהתי, אבל הסיגנון בירושלמי פ"ז שהבאנו להלן בסמוך (בפנים), ד"ה והנה ממש, מקיים את ההגהה. והכוונה היא שאם נאמר שבכל מקום אסור לשומר הראשון למסור לאחר, הרי פשיטא שלא ישלחנו ביד אחר, וכי כאן באנו לשנות דיני שומרין? ובעל כרחינו אנו אומרים שבכל מקום שומר שמסר לשומר השני חייב, והראשון פטור מפני שמסרו לבן דעת, אבל כאן אנו מחמירים משום חומרא דגיטין. וע"ז ענה ר' בא בריה דר' חייה "משום תנאי גיטין", כלומר, עיקר הטעם הוא משום תנאי, ואפילו בדיעבד אינו גט, וכמו שממשיך הירושלמי: מה נפק מביניהון קידם הבעל ונטלה, אין תימר משום תנאי גיטין יאות, אין תימר שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הרי אין פקדונו ביד אחר. ולפי תירוץ זה הטעם "שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר" אינו אלא באור למה יש כאן קפידא מצד הבעל, אבל קפידא זו הוא תנאי בגט, ואפילו קידם הבעל ונטל את החפץ, לא נתקיים התנאי והגט בטל. וזו היא מעין מאמר ר' יוחנן בבבלי שרבי לא בא כאן ללמדנו שאין שומר מוסר לשומר, הלכה שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, אלא זימנין דגיטא נמי לא הוה וכו', כלומר, כאן יש תנאי גיטין, ואפילו בדיעבד הגט בטל. 63 אלא שהירושלמי והתוספתא, עיין להלן, לא נחתו לחילוקים של הבבלי. וריש לקיש אמר שם כעין שאמרו בירושלמי (לפי הגהתי): וכא אתינן מיתני וכו'. ונשארו לנו הדים מבתי המדרש שבא"י. והנה ממש כסיגנון זה להלן בירושלמי פ"ז ה"ה, מ"ט ע"א: אמר ר' יודן בשאבדה באונס אנן קיימין, עשו אותה כמתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה. א"ר יוסה וכא אתינן מיתני [מתנה] שומר חנם להיות פטור מן השבועה וכו', כלומר, וכאן באנו לשנות דיני שומרין? רבנן אמרין אחת זו ואחת זו משום תנאי גיטין. והוא בדיוק ע"פ הדרך שהגהנו בסוגייא כאן. 64 והפירוש הנכון בסוגייא שם הוא באו"ש פ"ח מה' גירושין ה"א, שר' יודן היה קשה לו למה נותנת את דמיה של האיצטלה כשאבדה, והרי רשב"ג בעצמו אומר (שם סמ"ו): כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, ולמה נותנת את דמיה? ולפיכך פירש ר' יודן שהאיצטלא אמנם אבדה באונס, אבל עשו אותה כמתנה שומר חנם להיות פטור מן השבועה. והתנאי כאן אינו מובן כלל. והגיה באו"ש הנ"ל: עשו אותה כמתנה שומר חנם להיות כשואל, וזו היא הגהה מוכרחת ע"פ העניין, אבל היא יותר מדאי ביד חזקה. ונראה שצ"ל בירושלמי: כמתנה שומר חנם [ל]להיות (-לא להיות, עיין מ"ש לעיל ח"ב, חלה, עמ' 794, העדה 17, ח"ו, עמ' 166, בעוד כ"מ) פטור (מן) בשבועה. וממילא אף באונס צריך לשלם את הדמים, ומשום כך משלמת את דמיה. וע"ז שואל ר' יוסה, וכי כאן המקום ללמד שהשומר יכול להתנות [ל]להיות (-לא להיות) פטור בשבועה? ורבנין אמרו שלא מדיני שומדין אתינן עלה, אלא משום תנאי גיטין, ובין שאבדה בפשיעה ובין שאבדה באונס אינו גט עד שתתן את דמי האיצטלית, עיין באו"ש שם. ואף בתוספתא כאן שנו בפירוש שיש כאן תנאי "על מנת", ואם לא יקיים את התנאי פשוטו כמשמעו, אינו יכול לעשות שליח, והגט אינו גט. ולפי דרכנו למדנו שבתנאי "על מנת שתתן לאבא" וכו' יכול לעשות שליח, ואין חוששין שמא לא ידקדק השני וישנה, כמו שפירש במנ"ב, ועיין בעיטור בכורים. וכן מוכח מכאן שאין הבדל בין חפץ לבין מעות. ובשניהם קיים הדין שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, משום "שלא האמין לכל אדם אלא לו", ועיין גם בבבלי ב"מ ל"ו ב'. וכן מוכח בבבלי כאן י"ד א'. ועיין במהרש"א שם ובקרבן נתנאל על הרא"ש פ"א סי' י"ט, אות ו'. ועיין טור אה"ע סי' קמ"א ובשו"ע שם סע' נ"א, בב"ש שם ובשו"ת הריב"ש סי' שט"ז.

261-62. אמר לו הולך גט זה לאשתי, יכול לעשות שליח. את הולך גט זה לאשתי, אין יכול לעשות שליח, שלא האמין לכל אדם אלא לו. כ"ה בד ובכי"ע ובליקוטין הנ"ל 65 לעיל פ"א, הערה 5. (אלא שבשניהן: לאשתו... לאשתו). ובכי"ו נשמטה בבא זו ע"י הדומות. ובבבלי כ"ט א' הובאה ברייתא זו, ושנו שם בסיפא: ר' שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. ואמרו שם (לפי אוקימתא אחת) שאם חלה הראשון אף לרשב"ג שליח עושה שליח, ומשנתנו הנ"ל כרשב"ג, ולת"ק שליח עושה שליח אפילו לא חלה. וכן משמע לעיל פ"א ה"א, שו' 8 ושו' 8–9, עיין מש"ש.