תוספתא כפשוטה על גיטין ב:ב

13-4. נאמנת אשה שתאמר, זה גט שנתת לי. המפרשים האחרונים הסמיכו הלכה זו לפסק הר"מ בספ"ז מה' גירושין, ואינו עניין לו כלל. ולפנינו חידוש, שהרי האשה אומרת שהוא הגט שנתן לה השליח, והוא אינו מועיל מדרבנן (שהרי לא אמר בפני נכתב ובפ"נ), והשליח אינו מכיר אותו, כיצד יכול לומר עליו בפני נכתב, ומלמדת התוספתא שהיא נאמנת על כך. אבל באשה שמוציאה גט מתחת ידה ואמרה שנתגרשה בו נאמנת שהיא מגורשת לשיטת הר"מ שם. ומאידך גיסא אפשר שכאן נאמנת אפילו לשיטת הראב"ד פי"ב מה' גירושין ה"ב. ומ"מ לא מצאתי הלכה זו בפוסקים, אלא שהביאה בליקוטין הנ"ל ובשו"ת ב"י הנ"ל, ועיין מ"ש להלן.

24. נקרע כשר, נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול. כ"ה בד. וכ"ה להלן בסוף מכילתין ובב"ב פי"א הי"א (בשאר שטרות) בכל הנוסחאות ובראשונים (עיין מש"ש), וכ"ה במקבילות. ובכי"ו בטעות: קרע של בית דין כשר. ובכי"ע ובליקוטין הנ"ל חסרה כאן ההלכה של נקרע בו קרע של בית דין. והנה הברייתא שלפנינו כאן לא הובאה בראשונים, אלא הם הביאוה מלהלן סוף מכילתין ומב"ב פי"א הנ"ל. ושם נחלקו בפירושה רבותינו הראשונים ז"ל. לשיטת הר"מ והראב"ד והטור (אה"ע סי' קכ"ח) מדברים בגט שיצא מתחת ידי האשה כשהוא קרוע קרע של ב"ד, ואינו יכול לשמש כראייה, אבל אם יש לה עדי מסירה שנמסר לידה כשהיה קרוע קרע של ב"ד כשר, שהרי הלכה כר' אלעזר שעדי מסירה כרתי, עיין ר"מ פ"ד מה' גירושין הט"ו, 3 ואף הראב"ד לא חלק על הר"מ שם אלא בגט מקויים שיכול לשמש כראייה אעפ"י שהוא קרוע. והוא פירש "פסול" אם הוא קרוע שלא תגבה בו כתובתה, שמשום כך קרעוהו ב"ד. עיי"ש. הט"ז והי"ז ובמ"מ ובמגדל עוז שם. וקרע ב"ד (שתי וערב, עיין להלן) הוא שכופלים את הנייר לאורכו וקורעים קצת מן הקמט ולמטה, ואח"כ כופלים אותו לרחבו ועושים כיוצא בו, ונמצא קרע בתוך הגט כשתי וערב, 4 וכן היה הנוהג בזמן העתיק לבטל שטרות ע"י שהעבירו סימן כמין כ"י X על פני השטר, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י. סוף עמ' 44 ואילך, ובהערות שם. אבל הוא מחובר מכל הצדדים, וכן קרע בין הכתב לעדים הוא מחובר בקצהו, ואין כאן שני ספרים. ועיין מאירי כ' ב', עמ' 71 (הוצ' שנייה, עמ' 73). אבל הרשב"א וסיעתו פוסלים גט קרוע לגרש בו אפילו בעדי מסירה, מפני שגט קרוע הוא כחספא בעלמא ופסול לגרש בו, והרשב"א מוסיף שאעפ"י שבתוספתא ב"ב הנ"ל מדברים בשאר שטרות, שמא מדברים שם בשטרות שקונים בהם, כגון שטר מתנה וכיוצא בו, 5 עיין מה שתמהנו על כך להלן פ"ז הי"א שורה 37–38, ד"ה ובחי' הרשב"א. עיין בחידושיו ס"ד א', בנימוקי יוסף שם, עמ' קס"א, ובר"ן פ"ט סי' תקנ"ו. ועיין באה"ע סי' קכ"ה סעיף כ"א ובכנה"ג שם הגהות ב"י ס"ק כ"ו ואילך. ברם מן התוספתא כאן משמע לכאורה כשיטת הרשב"א שגט שנתקרע פסול לגרש בו, כפי שהוכיח ר' יוסף סאגיט (סאגיס) בשו"ת ב"י אה"ע סי' ו' הנ"ל. ומרן שם פירש שכל ההלכה דבוקה יחד ומדברים בשליח שאינו מכיר את הגט, והאשה נאמנת לומר זהו הגט שנתת לי, ומלמדת התוספתא שאם הגט נתקרע (עיין ע"ז להלן), או שהוא קרוע קרע של בית דין, אינה נאמנת, ור' שמעון בן אלעזר חולק (להלן) וסובר שהיא נאמנת. 6 ולולי דברי רבינו אולי היה אפשר לומר שמן התוספתא אין קושיא לשיטת הר"מ, שהרי בשליח עסיקינן כאן, וכל נאמנותו היא משום "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ר" (בבלי ג' א'. ועיין ר"מ פ"ט מה' גירושין הל' ל"ב). וכל שהשטר קרוע אינו נאמן. ומסירתו הראשונה (כשהיה שלם) לא התירה אותה להנשא (שהרי לא אמר בפני נכתב ובפ"נ), ומסירתו השניה דינה כאילו מסר לה בתחילה שטר קרוע. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' גירושין הט"ו. והנה רבותינו הנ"ל לא פירשו מהו גט שנתקרע שהוא פסול. ובבבלי ב"ב קס"ח ב' (לעניין שאר שטרות) נקרע פסול, נתקרע כשר. ה"ד נקרע, ה"ד נתקרע? אמר רב יהודה נקרע, קרע של בית דין, נתקרע, קרע שאינו של בית דין. ה"ד קרע של ב"ד? א"ר יהודה מקום עדים, ומקום הזמן, ומקום התורף. אביי אמר שתי וערב. והנה שם ברור שנקרע פירושו ע"י אדם, ונתקרע פירושו נתקרע מאליו, כמו שפירשו במיוחס לר"ג וברשב"ם שם, ועיין חו"מ ריש סי' נ"ב ובנו"כ שם. ועיין להלן פ"ה שורה 27, ד"ה הרי זה גיטך, ומש"ש. והברייתא שלנו הובאה גם בירושלמי כאן פ"ב ה"ג, מ"ד ע"ב: עור הנקרע הרי כשר, נתקרע, הרי זה פסול, כשלא נתקרע כקרע בית דין, אבל נקרע כקרע בית דין פסול . 7 כ"ה בשרי"ר, עמ' 223, ולפנינו חסרה המלה "פסול". איזהו קרע של בית דין? בין כתב לעדים. ופירש בפ"מ: אם היה כבר נקרע, וכתב עליו הגט, כשר. נתקרע אח"כ, בין כתיבה לנתינה, ה"ז פסול וכו'. ולפי הסיגנון שלפנינו פירוש בעל פ"מ מסתבר, והירושלמי מבדיל בין "הנקרע", כלומר, שכבר היה קרוע לבין שנתקרע אח"כ. ובעיטור בכורים כאן הרעיש עליו ואמר שנעלמה ממנו גמרא מפורשת בב"ב הנ"ל, וכן כתב: "ודבריו דחוקין, מניין לנו חילוק זה דאם נקרע מתחלתו כשר לכתב עליו הגט, אבל אח"כ בין כתיבה לנתינה פסול, מניין לנו להמציא חילוקים שונים בלי טעם כלל". ועיי"ש שפירש את הירושלמי ואת התוספתא, וכתב: "וז"ב (=וזה ברור) בפירושא דהך מילתא בלי גמגום כלל, ודלא כהפ"מ ששגה בזה [לפע"ד] ", ובמצפה שמואל: "והפני משה שגה בזה הרבה". וכבר אמרנו שהפ"מ לא שגה כלל, ולפי סיגנון הירושלמי בגירסא שלפנינו פירושו מסתבר מאד, והגמרא בב"ב בוודאי לא נעלמה ממנו, שהרי שם הגירסא להפך, ומדברים שם בשטר לראייה, אבל בירושלמי כאן ברור שמדברים בשטר הכשר לגרש בו (כפי שמוכח גם מהמשך הירושלמי להלן), וכשיטת הרשב"א הנ"ל. ובשטר שנקרע שלא כקרע ב"ד הרי כשר לגרש בו אף לשיטת הרשב"א שהביא את התוספתא להלן בסוף מכילתין. אבל אם נתקרע בין כתיבה לנתינה, ויש חשש שנתקרע בציווי הבעל, הרי נתבטל הגט לכולי עלמא (עיין בבלי ל"ב ב', וכאן הרי יש מעשה), ופסול לגרש בו. וכן כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סוף סי' תס"א): "וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' המגרש (אינו לפנינו שם), והיכא דקרוע גיטא שתי וערב ויהבי' ניהלי' בעדי מסירה, אי כתבי' לגטא עלויה בתר דאיקרע, או דאיקרע שלא מדעת הבעל לאחר כתיבה, כשר בעדי המסירה, דלא איקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה, אבל אי איקרע מדעת הבעל לאחר כתיבה בטלי' מלגרושי ביה, ותו לא מצי לאתכשורי ע"כ". ועיין לעיל שם בתשובה ולהלן שם סי' תס"ד ובה"ב שם סי' תשצ"ה. ואעפ"י שרבינו מדבר בקרע ב"ד כפי שמוכח מן הסוגיא בבבלי כאן ס"ד א', אבל ברור שאם הבעל קרע שלא כקרע ב"ד אף הוא ביטל את הגט, שאטו כולי עלמא דינא גמירי. וסברת בעל פ"מ קיימת, שאם נקרע אחרי הכתיבה חוששים שהבעל ביטל את הגט. ועיין בשו"ת המבי"ט ח"א סי' כ"ד שהאריך בעניין, עיי"ש. ברם הגירסא שלפנינו בירושלמי משובשת, כפי שמוכח מן הסיגנון "עור הנקרע", ואף שאלת הירושלמי לעיל בסמוך שם "ויש כתב", אינה מובנת. אבל הנכון הוא בשרי"ר, עמ' 223: כתבו על כוס של זהב, ואמר לה מקום הכתב שליך ובין השיטים שלי? ויש כתב פורח ? נקרע 8 לפנינו בירושלמי: ויש כתב עור הנקרע הרי כשר וכו'. ועיין בבלי כ' ב'. ובריטב"א שם: הרי גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וכו', ועוד שהוא כאילו האותיות פורחות באויר (כלשון רש"י) וכו', והנייר שבין שיטה לשיטה, או בין תיבה לתיבה, שלי, דהשתא אין האותיות פורחות. אבל בירושלמי משמע, שכל שהשיטים אינן סמוכות נראה כאילו הכתב פורח . ובמחברתי "על הירושלמי", עמ' 32, שערתי שצ"ל לפנינו: ויש כתב [פורח. במ]עורה. נקרע וכו', והוא כתירוץ הבבלי כ' ב' הנ"ל. ובהוצאות שלפנינו נשמטו המלים שהסגרתי במרובעות, וההי"א של "במעורה" נמשכה למטה, ויצא "הנקרע". ובשרי"ר נשמטה המלה "במעורה". הרי כשר וכו'. ועיין גם במאירי כ' ב', ומוכח שלא היה לפניו "עור" בבבא שלנו. ולפי גירסא נכונה זו ("נקרע" בלי הי"א הידיעה) הרי אין מקום לפירוש בעל פ"מ ז"ל. והפירוש בתוספתא ובירושלמי הוא שאם נקרע במקום אחד כשר, אבל אם נתקרע בהרבה מקומות, קרעים קרעים, ונעשה כפוחח, פסול, ודינו כקרע ב"ד, כמו שפירש בח"ד בלשון שני. ובירושלמי הנ"ל ממשיך: על העלה של זית (פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ג). ולא כמקורע הוא? אמר ר' זעירא תנא בינה בר שילה 9 כ"ה בשרי"ר הנ"ל, וכע"ז גם בחי' הרשב"א כ"א ב', סד"ה יצא זה, ובמ"מ פ"ד מה' גירושין הי"ז. אפילו כותב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. ואתייא כיי דמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר. ועיין מ"ש בפירוש דברי ר' אילא בירושלמי באו"ש פ"א מה' גירושין ה"א, ד"ה ושאר הדברים. אבל במאירי כ' ב' הנ"ל הביא את הירושלמי, וכותב: ויש מפרשין בלשון זה, אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים, לא פירש, אלא שהם מחוברים בבד כשר, ופי' הדברים, זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא, איפשר לפרשה בעלה אחד, ואתיא נמי כדמר ר' אילא, כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד. ועיין מ"ש לעיל שהיבור הענף הוא היבור גמור הואיל והוא מקום יניקת העלים, עיי"ש. ובאמת בירושלמי לא נזכרה הדרשה של שנים ושלשה ספרים, ועיין בשי"ק, ד"ה ובין. ועיין מה שהאריך בזה בשער המלך פ"ד מה' גירושין הי"ז. וכנראה שהירושלמי פוסל בשנים שלשה ספרים שאינם מחוברים, מפני שאין כאן ספר.

35. ר' שמעון בן לעזר אומ' מדבק את הקרעים ונותן לה וכו'. כ"ה ("מדבק") בד, בכי"ע, בליקוטין 10 לעיל פ"א. הערה 5. ובשו"ת ב"י הנ"ל, ובכי"ו בטעות: מרבין. ולכאורה דבריו קשים, שאם אינו יכול לתת לה את הגט כמות שהוא, מה מועיל אם מדבק את הקרעים, אבל עיין בשו"ת ר"א ששון סי' ל'. ולפי פירוש מרן (והבאנו את דבריו לעיל, שורה 4, ד"ה ברם) שבשליח שאינו מכיר את הגט עסיקינן, ובנתקרע, או נקרע כקרע ב"ד, אין האשה נאמנת לומר שהוא הוא הגט שמסר לה, מה מועיל אם מדבק את הקרעים. וצ"ל שהוא חולק על הת"ק וסובר שגם בנידן דידן היא נאמנת, מכיון שיש עדי מסירה שמסר לה את הגט, אלא שלכתחילה מחמיר שיאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם על גט דבוק, כמו שהיה בזמן שנכתב לפניו. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' גירושין הט"ו שהבאנו לעיל. ונראה שר' שמעון בן אלעזר מכשיר כשנכתב הגט על גט דבוק. ועיין בתוספות סוטה י"ח א', ד"ה כתבה, ובשו"ע אה"ע סי' ק"ל סעיף ז', בהגהת הרמ"א ובב"ש שם, בבית אפרים לרא"ז מרגליות או"ח סי א', ועוד. ועיין במס' סופרים פ"ב הי"ז, הוצ' היגר, עמ' 120, ומ"ש בס' דברי אמת קונטרס ד' בעניין גיטין, ובחקרי לב אה"ע סי' מ"ח, ק"ט ע"ב ואילך. ועיין בשו"ת חתם סופר או"ח סי' ה', והוא כפירוש ח"ד כאן, שלא הכשיר ר"ש אלא כאן משום שע"פ דין תורה כבר נתגרשה האשה ע"י עדי מסירה בלי שאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ולפי פירושנו לעיל (הערה 6) בברייתא זו שהאשה נאמנת על הגט, אם יש עדי מסירה שמסר לה את הגט כשהוא שלם, אבל אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, הרי לחכמים צריך שתהא המסירה השנייה כדין המסירה הראשונה, וכשם שאם היה הגט קרוע כשהביאו אינו נאמן לכולי עלמא (כמו שכתבנו שם), אף במסירה שנייה צריך שיהא הגט שלם (או קרוע בקריעה שאינה פוסלת בשטר ראייה), כאילו נמסר בראשונה, אבל ר' שמעון בן אלעזר לא איכפת לו, הואיל וכבר נתגרשה מן התורה כדין, ומשום תקנת חכמים של אמירת בפני נכתב ובפ"נ, דיו אם מדביק את הקרעים. ועיין ירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב (ור' יוחנן כר' שמעון בן אלעזר וכו'), וכנראה שהברייתא שלנו לא היתה לפניהם. ועיין בתוספות פ"ד ב', ד"ה אמר, ובחי' הרשב"א שם.

46-7. אחד או' בפני נכתב ואחד אומ' בפני נתחתם, פסול. שנים או' בפנינו נכתב, ואחד אומ' בפני נתחתם, ר' יהודה מכשיר בזה. וכ"ה בד. ובכי"ע בסיפא: פסול . ר' יהודה וכו'. ואף לפי גירסא שלפנינו הכוונה שר' יהודה גרידא מכשיר, והחכמים חולקין עליו, כמפורש במשנתנו פ"ב מ"א. והתוספתא לא הוסיפה על משנתנו אלא את המלה "בזה". והברייתא שלנו הובאה בירושלמי פ"ב ה"א, מ"ד ע"א, ובבבלי ט"ז ב', ודייקו בבבלי מן המלה "בזה" שברישא מודה ר' יהודה שהוא פסול, אבל בירושלמי הביאו ברייתא: אחד או' בפני נכתב [ואחד א]ו' בפני נחתם פסול. ר' יודן מכשיר. וכן בבבלי הנ"ל: אמר עולא חלוק היה ר' יהודה אף בראשונה. ותירצו בבבלי שהמלה "בזה" באה למעט את הרישא שבמשנתנו: בפני נחתם, אבל לא בפני נכתב וכו' פסול. וסלקא דעתך אמינא שאף בזה מכשיר ר' יהודה, ואינו חושש שמא יבואו לטעות בקיום שטרות, ומלמדת התוספתא שר' יהודה אינו מכשיר אלא בשנים, אבל באחד אף הוא פוסל. ואף שבתוספתא לא נזכרה כלל הרישא של משנתנו הנ"ל, אבל כל הברייתא כאן היא פיסקא ממשנתנו, והתוספתא מקצרת כדרכה בכ"מ, כידוע. ונחלקו בירושלמי ובבבלי הנ"ל אם מדברים ביצא הגט מיד אחד מהם, או משניהם, ולמ"ד (בבבלי שם ובמקבילות, וכן בירושלמי שם ולעיל פ"א ה"א, מ"ג ע"ב) ששנים שהביאו גט ממדינת הים אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם, מדברים בגט שיוצא מתחת ידי אחד מהם.

57-8. ר' שמעון או' אפי' כתבו היום וחתמו למחר כשר. וכ"ה בד. ובמשנתנו פ"ב מ"ב: ביום ונחתם בלילה פסול. ר' שמעון מכשיר, שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. ובירושלמי (פ"ב רה"ב, מ"ד סע"א, ועיי"ש פ"ד ה"ג, מ"ה סע"ג) ובבבלי י"ז א' נחלקו למה תיקנו זמן בגיטין, ומה איכפת לנו מתי נתגרשה, ולחד מאן דאמר תיקנו זמן כדי שלא יחפה על בת אחותו, שאם זנתה יתן לה גט בלי זמן, והיא תטעון שנתגרשה לפני שזנתה, ולחד מ"ד דין גיטין כדין שאר שטרות, שהרי הבעל אוכל פירות של נכסי אשתו, והזמן מוכיח מתי פקעה זכותו של הבעל. ואמרו בבבלי (י"ז ב'), שר' שמעון סובר שתקנת הזמן בגיטין הוא משום פירות, אלא שלשיטת ר' שמעון אין לו פירות משעה שנתן עיניו בה לגרשה, והפסידן משעת כתיבה. ועיין מ"ש להלן, עמ' 992. ולכאורה אין הבדל בין לשון משנתנו ולשון התוספתא, והרי אם חתמו בלילה "למחר" הוא. אבל בירושלמי הנ"ל: אמר ר' יוחנן לא אמר ר' שמעון אלא בלילה, אבל למחר אוף ר' שמעון מודה. ריש לקיש אמר לא שנייא, הוא לילה, הוא למחר, הוא לאחר כמה (וכן בבבלי י"ח ב': אפילו מכאן ועד עשרה ימים). היידן הוא למחר (כלומר, שר' שמעון פוסל בו לשיטת ר' יוחנן). ר' חנניה ור' מנא, חד אמר למחר, וחרנא אמ' מחרא דמחר. ולשיטת ריש לקיש "למחר" שבתוספתא, הוא מחר לאחר זמן (כמכילתא בא פי"ח, עמ' 73), ואפילו חתמו לאחר כמה כשר לר' שמעון. 11 ואינו חושש שמא נתפייסו בנתים, וחזרה לו זכות הפירות, משום שאם נתפייסו מתפרסם הדבר (בבלי י"ח ב'). ומי שאומר בשיטת ר' יוחנן שר' שמעון פוסל במחרא דמחר, לשון הברייתא הוא בדווקא, ו"למחר" מחר ממש הוא ודווקא בזה הוא מכשיר. אבל מי שאומר בשיטתו שאפילו למחר ממש פוסל ר' שמעון, הוא נגד התוספתא שלפנינו. ועיין בירושלמי שם, והשוה הלשון בבבלי י"ח ב'-י"ט א'. אבל בכי"ע: ור' שמעון אומ' אפילו כתבו ביום וחתמו ביום שלאחריו כשר. ולפי גירסא זו מפרש ריש לקיש שביום שלאחריו לאו דווקא, דוגמת "ונחתמו בלילה" שבמשנתנו שהוא לאו דווקא. ולשיטת ר' יוחנן הוא כמו שכתבנו לעיל בגירסת כי"ו וד.

68-9. כתבו בעיר זו, לא יחתמנו בעיר אחרת, ואם חתמו כשר. מ"מ פ"א מה' גירושין סהכ"ה, ליקוטין הנ"ל. 12 לעיל פ"א, הערה 5. ועיין ברא"ש פ"ח סי' ט' ובס' התרומה סי' קכ"ט ובב"י טאה"ע ריש סי' קכ"ח ובשו"ע שם ובנו"כ שם. ועיין להלן בסמוך. ועיין ח"ד.

79. כתבו בארץ וחתמו בחוצה לארץ וכו'. ליקוטין הנ"ל, ר"מ פ"ז מה' גירושין הי"א, טור אה"ע סי' קמ"ב (בשמו), ועיין ירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב, ובהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל. ועיין לעיל בסמוך.

810-11. כתבו בחוצה לארץ וחתמו בארץ ישראל, אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם. כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע ובליקוטין הנ"ל (וחסרה המלה "ישראל") ובר"מ הנ"ל. ובכי"ו נשמטה בבא זו ע"י הדומות.