תוספתא כפשוטה על גיטין ב:ו

127-28. הכל נאמנין להביא לה גיטה, אפי' בנה, אפי' בתה. סמ"ג עשין נ', ק"ל ע"ב, בשם התוספתא. ובשו"ת בנימין זאב סי' צ"ט, קס"ד ע"ב, נשאלה שאלה בבן שנעשה שליח להולכה לגט אמו, אם הוא כשר, ופשט הרב מן התוספתא כאן, והביא את הסמ"ג הנ"ל. ואף מסתימת לשון הר"מ ושו"ע הנ"ל מוכח שכל הקרובים כשרים להביא את הגט, ואף בנה ובתה בכלל.

228. ואף חמש נשים שאין נאמנות וכו'. כ"ה ("נאמנות") בד ובכי"ע ובמשנתנו ספ"ב. ובכי"ו בטעות: "נאמנת", והיא פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ולא הובאה אלא משום דברי ר' שמעון בן אלעזר שלהלן, שהוא מפרש את הסיפא של משנתנו. ובבבלי כ"ג ב' הביאו ברייתא: כשם שאינן נאמנות לומר מת בעלה (יבמות פט"ו מ"ד) כך אין נאמנות להביא גיטה. ונחלקו רב יוסף ואביי בפירושה. לפי רב יוסף בחו"ל אינן נאמנות, משום שסומכין על דיבורן (בפני נכתב ובפני נחתם), אבל בארץ שאינן צריכות לומר כלום, נאמנות. ואביי מפרש להפך שבארץ הבעל יכול לערער ולקלקל, ולפיכך אינן נאמנות, אבל בחו"ל שאין הבעל יכול לערער נאמנות. ומביאים ראייה מדברי ר' שמעון בן אלעזר שלהלן שמדברים בחו"ל. ובירושלמי ספ"ב, מ"ד ע"ג: 27 הגירסא הנכונה היא ביבמות פט"ו ה"ד, ט"ו ע"א, ובשרי"ר, עמ' 224. אפילו בכתב. ולא מפיה (כ"ה ביבמות) מאמינים אותה, שאילו לא אמרה בפני נכתב ובפני נח', אף את אין מתירה להינשא. א' ר' יוסה בר' בין, כיי דאמ' ר' אבין (פ"א ה"א, מ"ג ע"א) אינו חשוד לקלקלה בידי שמים וכו'. ומכאן ברור שהירושלמי מעמיד את משנתנו גם בחו"ל. ולא נתבררה דעת הירושלמי מה דינן של חמש נשים שהביאו גיטין מא"י, והברייתא שהביאו בבבלי אינה שם. והשאלה של הירושלמי "אפילו בכתב" אינה מוכיחה כלום, משום שהמשנה אמרה "שהכתב מוכיח" וסתמה את דבריה, ואפשר לפרשה בין בארץ ובין בחו"ל, ולפיכך שאל הירושלמי למה יהיו נאמנות בחו"ל, במקום שבלי דיבורן אינה יכולה להנשא.

330. ר' שמעון בן לעזר או' משום ר' עקיבא וכו'. בבלי כ"ג ב', יבמות קכ"ב א'.

431. מביאה את גיטה מקל וחומר וכו'. מתוך הבבלי יבמות הנ"ל משמע שהלכה זו נתחדשה בסוף זמנו של ר' עקיבא.

534. אף היא צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נתחתם. כלומר, ומק"ו זה למדנו במשנתנו ספ"ב: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נתחתם. ופירושו, שאם הצרות נאמנות על הגט (משום שהכתב מוכיח), אעפ"י שאין נאמנות לומר מת בעלה, אשה עצמה שהיא נאמנת לומר מת בעלי, ק"ו שתהא נאמנת על הגט. והואיל ולא למדנו את ההלכה אלא מקל וחומר, דיו להיות כנדון (או: וממקום שבאת, כלשון הבבלי), ואינה נאמנת אלא אם אמרה בפני נכתב ובפני נתחתם. ומקל וחומר זה לכאורה היה משמע שלאו דווקא בשליחות עסיקינן, אלא כל אשה שהיא מביאה את גיטה ממדינת הים נאמנת, וצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ברם זה לא יתכן, וכמו שהקשו בבבלי: אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה? כלומר, ומה מועיל בפני נכתב ובפני נחתם אחרי הגירושין, והרי גם בשליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אחרי שבא הגט לידה, כמו שאמרנו לעיל בריש פירקין, וכפירוש הריב"ש בשו"ת סי' שפ"ה, ומתרץ רב הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני בית דין פלוני, ולפ"ז היא אומרת בפני ב"ד בשעת חלות הגירושין בפ"נ ובפני נתחתם, ומתירים אותה להנשא. אבל אם כבר נתגרשה בחו"ל אינו עניין כלל לנשים שהביאו את הגט ולאמירת בפני נכתב ובפני נתחתם, עיין בתוספות רי"ד במקומו. והבבלי דוחה שם את דברי רב הונא, 28 ברור שרב הונא חולק, ואינו סובר כמסקנת התלמוד, שהרי אין כאן תנאי בעל מנת, ואינה מתגרשת למפרע, והואיל ואין הגירושין חלין אלא בחו"ל, צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ, ולא סבירא ליה ההסבר שנתן רש"י, ד"ה סוף כל סוף, ויש הבדל בין תנאי לבין שלא תתגרשי אלא כשתגיעי למקום פלוני, וכהסבר ר' יוחנן בירושלמי. ועיין בגליונות של ר' שלמה איגר (שבש"ס הוצ' ראם בסופו) כ"ד א' שציין לתוספ' רי"ד קידושין ח' ב', סד"ה התם במשכון (והדברים גם בחי' הרשב"א במקומו, כמו שציין בס' מים חיים כ"ד א'), וכן מוכח בתוספות רי"ד כאן במקומו. וכל שאינה מתגרשת למפרע, דינה כשליח. וכן כתב במאירי כאן "כל שאינו בתורת שליחות אין מקום לבפני נכתב". ומכאן שכולם תופסים את הסבר רש"י הנ"ל, אלא ביתר ברור קצת. ומתרץ באופנים שונים. 29 עיין בבלי ח' ב' ובפירש"י שם, ד"ה עבד. ובתוספ' רי"ד שם חולק. וכן, כנראה, פירש הר"מ בפ"ז מה' עבדים ה"ב, ועיי"ש בפ"ו ה"ז. ובסוף ה"ז שם מוסיף: אם התנה עליה כמו שבארנו במקומו (בפ"ז מה' גירושין הכ"ג) וכו'. ומשמע מדבדיו שאף בעבד אינו כשר לומר טול שטר שחרורך מע"ג קרקע, שאם לא כן, למה לו כל הטורח הזה, והרי יכול לומר לו: "כי מטית התם, אתנחיה אארעא ושקליה", כבבלי כ"ד א'. ועיין מ"ש לעיל בפנים שורה 26. ד"ה ורבני דווינסק. אבל כבר ראו החכמים האחרונים שהירושלמי עומד בשיטת רב הונא. ובס' אור שמח פ"ו מה' גירושין ה"ח הביא את שיטת האחרונים ששליח להולכה אפילו אם ביטל את שליחותו יכול לחזור בו, ותפסו עליהם מן הירושלמי כאן פ"ו ה"א, מ"ז ע"ד: הא תנינן היא עצמה מביאה את גיטה, חש לומר שמא חזרה בה. ואם נאמר שהשליח יכול לחזור מחזירתו הקודמת הרי קושיית הירושלמי אינה קושיא כלל. ודחה באו"ש שאין משם ראייה כלל, שהרי שיטת הירושלמי היא במשנתנו שאינה שליח, והואיל והגט אינו חל אלא לאחר זמן, יכולה לחזור בה, ואפילו אם תתרצה אחר כך, אין כאן נתינת הבעל, והוי לה כטלי גיטך מעל גבי קרקע. ואף שלעצם העניין אין ספק שהירושלמי (ספ"ב) חולק על הבבלי, אבל בקושיית הירושלמי שם לא נתחוורתי בפי' בעל פ"מ ובעל ק"ע, ועיקר הפירוש הוא בשדה יהושע במקומו, וקושיית הירושלמי היא קושיית הבבלי הנ"ל, אלא שהירושלמי כדרכו מגזים יותר, ואומר הגע עצמך שהיתה בחזקת אשת איש בא"י, ואח"כ שהת עשר שנים ברומי 30 כן דרכו של הירושלמי לתפוס את דומי כמקום רחוק בחו"ל, עיין ירושלמי שביעית פ"י רה"ד, ל"ט סע"ג. ונתגרשה ונישאת שם, וכי יעלה על דעתך כשתחזור לארץ תצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אתמה. ובמקום שהבבלי אומר למה לה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, והרי היא כבר גרושה (בחוץ לארץ), אומר הירושלמי למה לה לומר בפ"נ ובפני נחתם, והרי היא כבר גרושה ונשואה עשר שנים, ומתרץ הירושלמי: אמר ר' יוחנן מתני' בשאמר לה אל תיגרשי אלא במקום פלוני. וסובר הירושלמי הואיל והגט בא מחו"ל ואין הגירושין חלין אלא בארץ, עשו אותה כשליח שהביא גט מחו"ל. ובירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב: אלא מיסבור סבר ר' יוחנן שאין האשה נאמנת לו' התקבלתי גיטי משלוחי בעלי? והא תנינן האשה עצמה מביאה גיטה, וחש לומר שמא משלוחי הבעל קבלה. והמלים "וחש לומר שמא" הוא מטבע של לשון, ורגיל מאד בירושלמי, 31 עיין לעיל שם בסמוך. מ"ג ע"א: וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולין. וכן בירושלמי שם פ"ו ה"א שהעתקנו לעיל בסמוך בפנים, ד"ה ובאור שמת, ועוד בכ"מ. וכאן הכוונה וחש לומר משלוחי הבעל קבלה, כלומר, שהרי ר' יוחנן בעצמו משוה אשה שהביאה את גיטה ממדינת הים לשליח שהביא את הגט, ואם אינה נאמנת אלא בשעה שטוענת שנתגרשה מבעלה בשעת קבלת הגט, למה נאמנת בשעה שהביאה את הגט ואומרת שלא נתגרשה בו מיד בקבלתה מן הבעל, וחש לומר שדינה כאילו אומרת שקיבלה משלוחי הבעל. סוף דבר אין בשום אופן להעמיס את אוקימתות הבבלי (כ"ד א') בלשון הירושלמי. ולא עוד אלא שלשיטת הבבלי שם נקטה משנתנו הלכה שאין לה מקום במציאות, אלא בדרך רחוקה מאד, ולמה לו לבעל לומר לה שתהא שליה להולכה עד שתגיע לחו"ל, ואח"כ תעשה שליח אחר וכו', ומה תועלת יש לו לבעל בכך, ואין זה דרך הירושלמי כלל וכלל. אבל לדעת רב הונא בבבלי, ולדעת ר' יוחנן בירושלמי, נקטו מעשה מצוי, והיינו שהבעל אינו רוצה שתנשא במקומו, ושולח אותה למקום רחוק, לרומי, ואם רוצה להתגרש לא יחול הגט אלא כשתגיע לשם. והוא מקוה שלא יהיו לה הוצאות הדרך לחזור משם.

635. הוא עצמו שיביא אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נתחתם. וכן בכי"ע: הוא עצמו שהביא את הגט אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואף לפנינו צ"ל: שי[ה]ביא. 32 על כתיב זה עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1243. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 227 (לסוף שורה 22). ובד ליתא, וכן בהוצאת צוקרמנדל נשמטה בבא זו. ולברייתא זו כיוונו בבבלי ה' א': אלמה תניא הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. וכן בירושלמי פ"א ה"א, מ"ג ע"ב: הוא עצמו שהביא את הגט אינו צריך. [צריך] ליתנו לה בפני שנים, כדי להחזיקה גרושה בפני שנים. ושמא צ"ל בירושלמי: אינו צריך. (ל)יתנו לה בפני שנים וכו'. והוא כפירוש בעל שדה יהושע (אלא שלא הגיה), והעיקר כפי' ק"ע ופ"מ. וכבר העיר בשי"ק, ד"ה הוא, שמכאן ראייה לשיטת הרי"ף שלר' אלעזר אף עדי חתימה כרתי. והירושלמי הביא הלכה זו כאן, מפני הדברים שהובאו להלן שם בסמוך, וא"צ בשום הגהה. 33 ובגט חתום א"צ להחזיקה גרושה אלא בשצריך לומר בפני נכתב ובפ"נ.