תוספתא כפשוטה על גיטין ג:י

159. ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון, מפני יישוב המדינה וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ו: לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה וכו'. מוצא המלה "סיקריקון" לא נתברר בוודאות, 60 עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ה, עמ' 23 ואילך. אבל אנו חוזרין לנושנות, ומסתבר בעיני קביעותו של קרויס 61 Byzantinische Zeitschrift ח"ב (1893), עמ' 511 ואילך. ועיין גם שירער Geschichte וכו', הוצ' ד' ח"א, עמ' 574, העדה 31. שהכוונה למלה σικαρικόν, כלומר, ηστικόν, היהודים כינו בשם זה את החרמת הקרקע ביהודה בימי מלחמת אספסיינוס וחלוקתה לחיילים שלהם, את חמס הקרקעות ע"י בעלי זרוע בסמוך לחורבן הבית, לרבות גם יהודים, 62 עיין ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, ס"ט ע"א (שהיו בולווטי ירושלים יושבים באמצע המדינה וכו'), ואגדה זו משקפת את המציאות של הזמן ההוא. וגם חמס מטלטלים על ידיהם, 63 עיין מ"ש להלן שורה 69–70, ד"ה העריסין. ובמשנת מכשירין ספ"א: מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבילתן במים מפני הסיקרין . ומסתבר מאד שהסיקרין היו רדופין בייחוד אחרי דבילה כהכנת מזון בשעת מצור, כב"ר פל"א, י"ד, עמ' 287: תני משום ר' נחמיה רוב מכנסו (כלומר, של נח בתבה) דבילה . ועיין אבות דר"ן ספ"ו, הוצ' שכטר, י"ז ע"א, ובהערה פ' שם, ואף שם הכוונה לעגולי דבלה שהיו מסתירין אותם מפני הסיקריקון. וכל עניין זה היה בעיניהם מילא דליסטיותא σικαρικόν [πρᾶγμα], והשתמשו בדיבור זה בין במשמעות מופשטת ובין בציון בני אדם שהיה בידיהם הדבר המוחרם. 64 ולפ"ז הסיקריקון שנזכר בקשר עם תרומות ומעשרות הוא לפעמים לאו דווקא הלוקח מן הסיקריקון, אלא סיקריקון עצמו, והוא יהודי. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמר 297, ושם מוכח מן הלשון שביהודי לוקה מן הסיקריקון עסיקינן. ולעצם העניין פירשו בבבלי (נ"ה ב') "אין בה משום סיקריקון", שלא דנו בה דין סיקריקון, דין הגזלנים, משום שבזמן המלחמה שהחיילים היו מצווים להרוג את התושבים ביהודה שמח היהודי אם הציל את חייו בקרקע, ואגב אונסיה גמר ומיקני, ולפי זה הלוקח מן הסיקריקון הקרקע שלו מן הדין. וכבר ראו הראשונים, הרמב"ן נ"ח א', רשב"א נ"ה ב', מאירי שם, עמ' 229 (הוצאה שנייה, עמ' 239), שמן התוספתא כאן מוכח שמדינא אין הקרקע של הסיקריקון, והוא גזלן ככל הגזלנים, אלא משום יישוב המדינה, שלא תהא הארץ מוחלטת בידי גויים, תיקנו שאין הבעלים מוציאים מידי הלוקח מן הסיקריקון. ועיין גם בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ח, סד"ה אליך. ומטעם זה הכניס רבינו הקדוש משנה זו לפירקין שמדבר בתיקונים (תיקון העולם, תיקון המזבח. וכאן בתיקון המדינה, ביישובה). וכן הביאו הראשונים הנ"ל (וכ"ה גם בריטב"א ובחי' הר"ן במקומו) את הירושלמי (פ"ה ה"ו, מ"ז ע"ב): בראשונה גזרו שמד על יהודה וכו' והיו הולכין ומשעבדין בהן ונוטלין שדותיהן ומוכרין אותן לאחרים, והיו בעלי בתים באים וטורפין, נמנעו מליקח, והיתה הארץ חלוטה בידי סיקריקון, 65 כ"ה ברמב"ן, רשב"א, מאירי וריטב"א הנ"ל (בפנים). ולפנינו בירושלמי הסדר מסורס קצת: והיתה הארץ חלוטה וכו', נמנעו מליקח וכו'. התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה. והוא כבתוספתא כאן שיש לפנינו תקנה שלא ידונו ביהודה בכגון דא כדין לוקח מן הגזלן, ומשאירים את השדה בידי הלוקח, משום יישוב המדינה.

259-61. במה דברים אמורים בהרוגין שנהרגו לפני מלחמה, ובשעת מלחמה, אבל הרוגין שנהרגו מן המלחמה ואילך יש בו משום סיקריקון. וכן בירושלמי הנ"ל: במה דברים אמורי' בהרוגי המלחמה [ו]לפני המלחמה, אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה והילך אין (צ"ל: אית) בהן משום סיקריקון. והרוגים שלפני המלהמה לא כלאחר המלחמה הן? תפתר שבא סיקריקון וגזל וחמס, לא הספיק לכתוב תרפו עד שיבוא סיקריקון לכל העולם, שלא תהא הלכה למחצה. תאור הירושלמי מתאים למציאות של אותו זמן, וכוונתו שאין מדברין בהרוגין שנהרגו זמן רב לפני המלחמה, אלא בסמוך לה, בזמן שכבר התחילו הבלבולים, וכבר לא נפנו לתבוע את האנסים לדין המלכות, ובנתים פרצה המלחמה והמרד בתוקפן, ובא סיקריקון לכל העולם, ודנו את הסיקריקון שבסמוך למלחמה לפניה כבזמן המלהמה עצמה, שלא תהא הלכה למחצה. וכן הפירוש גם בתוספתא.

361-62. גליל לעולם יש בה משום סיקריקון. וכ"ה בד, בכי"פ, 66 בכ"י פריס, קטע מתוספתא גיטין בספריה של. .Alliance Isr ברמב"ן, ברשב"א, במאירי ובירושלמי הנ"ל. אבל בכי"ע נשמטה בבא זו ע"י הדומות. והטעם הוא מפני שהגליל נכנע לרומאים לפני הכיבוש האכזרי של ארץ יהודה, ורוב האדמה נשאר בידי היהודים. ור"י בן זכאי קלל את הגליל שאף הוא יבוא לידי מדה זו, עיין ירושלמי שבת ספט"ז, ט"ו ע"ד.

462-63. הלוקח מן הסיקריקון, וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו קיים. מבעל הבית, וחזר ולקח מסיקריקון מקחו בטל. וכ"ה הגירסא בד, וכע"ז גם בכי"ע. אבל בכי"פ הגירסא להפך. וכגירסת כי"פ כ"ה גם במשנתנו פ"ה מ"ו. ואם אין כאן ט"ס לפנינו נראה שהברייתא חולקת על משנתנו. וסוברת שאם לקח מבעה"ב תחילה אין מקחו קיים, שמכר לו דבר שאינו ברשותו, ולא כיון אלא שיוציא מן הסיקריקון, ואח"כ יטרוף ממנו. אבל אם כבר לקח מן הסיקריקון תחילה, הרי יכול היה להוציא ממנו, ואם מכר לו, כדין מכר.

563-64. אם עשה לו בעל הבית אחריות, מקחו קיים. וכע"ז שנינו להלן הי"א הנ"ל (גבי לוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה). ובבבלי נ"ח סע"א: אמר רב לא שנו (כלומר, שאם לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל), אלא דאמר לו לך חזק וקני, אבל בשטר קנה. ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות. והביאו ראייה לשמואל מן הברייתא שלהלן הי"א הנ"ל. ועיין בבלי ב"ב מ"ח א'. ומכאן שבבא זו שלפנינו כאן לא היתה להם בבבלי.

664-65. זו משנה ראשונה. בית דין שאחריהם אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע. רביע בקרקעות, רביע במעות. וכ"ה בד ובכי"פ. 67 ועיין להלן ב"מ פ"א הי"ח, ונדחקו שם המפרשים בפירושו. ובאמת יש שם אשגרה מכאן, עיי"ש היטב. אבל בכי"ע: זו משנה ראשונה, רבותינו אמרו לוקח ואין נמנע, נותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות, עיין מ"ש להלן שו' 68–69. וכנראה שגם בסיקריקון שאחרי המלחמה היה קשה להוציא מהם, ונמנעו מליקח (כלשון הירושלמי לעיל), ולפיכך תקנו שלא ימנע מליקח וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ו כגי' כי"ו וכו', אלא ששם מסיים: נותן לבעלים רביע (ולא יותר). ועיין הגירסא בברייתא שבבבלי נ"ח ב'. ואמרו בבבלי שם: אמר רב רביע בקרקע, או רביע במעות. ושמואל אמר רביע בקרקע שהן שליש במעות. ופירש ר"ח שאם קנה שדה בת ארבע מאות אמה בשלש מאות דינר, לשיטת רב נותן לו שמנים אמה בקרקע שהן רבע ממה שנשאר אצלו, או נותן לו שבעים וחמשה דינרים שהן רבע ממה ששלם. אבל לשמואל נותן לו מאה אמה בקרקע (רבע מכל השדה שלקח), או נותן לו מאה דינר, שליש ממה ששלם. ופירשו בגמרא שם שלדברי רב הגוי מוזיל גבי הלוקח חומש, ואם מכר לו קרקע בת ד' מאות אמה בשלש מאות דינר שוויה שלש מאות ושבעים וחמשה, ונותן לו לבעלים את ההפרש, והיינו שבעים וחמשה דינרין, או שמנים אמות קרקע (לפי המחיר ששלם). אבל לשמואל מוזיל הגוי רבע, ואם מכר לו לגוי בשלש מאות דינר שווייה ארבע מאות, ולפיכך נותן לבעלים מאה דינר, שהן שליש המעות ששילם, או שנותן לו מאה אמה קרקע שהן רביע של כל השדה שקנה. ושאלו בגמרא מן הסיפא שלהלן (בדברי רבי) ששנו בה כלשון זו שלפנינו כאן, ותרצו שרביע בקרקע רביע במעות הכוונה לאחר שבאו מעות לידו, והיינו מאה זוז. שהרי הבעלים שלמו לגוי שלש מאות דינר, ועכשיו משלמים לבעלים מאה דינר, והם רביע בקרקע (מאה אמה) לפי שווייה האמיתי. ובירושלמי פ"ה ה"ח, מ"ז ע"ב: רב אמר אנא הוינא ממיניינא (עיין בבלי נ"ט רע"א), ולאו שנייא היא, הוא רביע קרקע, הוא רביע מעות. א"ר יוסי בי ר' בון קרקע דינר אגרמא , רביע מעות סרימיסין . וברור שצ"ל "טרימיסין" במקום "סרימיסין", כמו שהגיה בפ"מ (אלא ששם בטעות הדפוס: טריסיסין). ובכתובת שבבית הכנסת בחמת גדר: 68 לפי סוקניק בספרו The Ancient Synagogue of El-Hammeh, ירושלים 1935, עמ' 48. דהב (=שנתן) חד טרימיסין וכו', דיהבון תלתיהון תלת גרמין וכו'. ובאר סוקניק 69 שם, עמ' 52. ש"גרמא" שם כוונתה לרבע דינר זהב, והטרימיסין שוויו שליש דינר זהב. 70 עיי"ש, עמ' 50. ולפ"ז גם בירושלמי כאן פירושו שאם נותן לו קרקע נותן לו בשווי רבע דינר זהב בעד כל דינר זהב ששלם, בעד כל דינר נותן לו קרקע באגרמא (=בגרמא) והיא רביעית הקרקע שקנה מן הגוי, אבל אם נותן לו מעות, נותן לו טרימיסין (τριμίσσιον), שליש דינר זהב, על כל דינר זהב ששילם, משום ששווי הקרקע ששלם בשבילה לגוי דינר זהב הוא ארבע שלישים של דינר זהב, ולפיכך מחזיר לו טרימיסין.

765-66. ויד בעלים על העליונה. וכן מפורש בבבלי נ"ח ב': ויד בעלים על העליונה, רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלין. ועיין לעיל, הערה 67.

866. אם יש בידן ליקח, הן קודמין וכו'. משנתנו פ"ה מ"ו. וכנראה שהכוונה היא שאם אינו רוצה לקבל את הרביע אלא להחזיר לו את כל המעות שנתן לסיקריקון הרשות בידו. 71 ותועלת התקנה של ב"ד שלאחריהם היתה בזה שנמצאו לקוחות מידי הסיקריקון, שהרי לא הפסידו כלום, ואם הבעלים רצו לקנות מן הסיקריקון יפה, ואם לאו, נותנין לבעלים רביע, ושוב אינם יכולים לחזור בהם ולהוציא את הקרקע מידיהם.

966-68. ר' השיב בית דינו ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש, כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע. וכ"ה בד ובכי"פ. 72 ובשניהם חסרה המלה "ונמנו", ובכי"פ: הושיב וכו'. ובד בטעות: שם שאם שהתה וכו', והסופר, כנראה, שכה למחוק את המלה "שם". ובכי"ע: ר' הושיב בית דין ונמנו וכו', כל הקודם ללוקח נותן וכו'. ובמשנתנו פ"ה מ"ו: רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש, כל הקודם ליקח זוכה, אבל נותן לבעלים רביע. ובמשנה שבירושלמי בטעות: ר' יהושע הושיב בית דין וכו', והוא שיבוש ברור, 73 המלה "הושיב" והיו"ד שבמלה רבי נשתבשו ל"יהושע". שהרי רב נמנה בבית זה, עיין ירושלמי פ"ה ה"ח, מ"ז ע"ב הנ"ל, ובבלי נ"ט רע"א. ולהלן שו' 69, ד"ה אם יש, נתבאר מה הוסיף רבי על "ב"ד שלאחריהם".

1068-69. רביע בקרקעות, רביע במעות, ויד בעלים על העליונה. וכ"ה בד. ובכי"פ: רביע בקרקע ורביע במעות וכו'. ובכי"ע: נותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות וכו'. ובבבלי נ"ח ב': אבל נותן לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות. ועיין בדק"ס של רמ"ש פלדבלום שם. וכבר נתבארה בבא זו לעיל שורה 64–65, סד"ה ובמשנתנו.

1169. אם יש בידן ליקח, הן קודמין לכל אדם. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"פ. ובמשנתנו נזכרה בבא זו רק אצל תקנת "בית דין שלאחריהם". וכתב במאירי למשנתנו (נ"ה ב'), עמ' 231 (הוצ' שנייה, עמ' 241): ועל זה הושיב ר' בית דין ונמנו שלא ידונו כך אלא תוך שנים עשר חדש, שאיפשר שהבעלים טורחים במעות, אבל כל ששהה ביד הסיקריקון שנים עשר חדש כל הקודם יקח ונותן לבעלים רביע, וכופין אותו להסתלק ממנו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד גוים. ולפי פירושו כל תקנת רבי היתה שלא יהו הבעלים קודמין אלא בתוך י"ב חודש, אבל לאחר י"ב חודש הלוקח זוכה ואין יכולים להוציא מידו ובעל כרחו נוטל רביע. ועיין רש"י נ"ח ב', ד"ה צריכה שתשהה. ועיין באוה"ג, עמ' 117, מס' המקח והממכר לרב האיי. וכן מוכח מלשון הר"מ פ"י מה' גזילה ואבידה ה"ג, וכ"ה בתוספ' רי"ד נ"ה סע"ב. והוא נגד התוספתא כאן. ועיין מ"ש להלן, ד"ה ולפי פשוטה. ובירושלמי פ"ה ה"ח, מ"ז ע"ב (על תקנת ב"ד שלאחריהם): הן אומ' בידינו ליקח, והלוקח אומר לאו. אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת הבעלים , 74 עיין מ"ש להלן הערה 75. שהמוציא מחבירו עליו הראייה. ובחי' הר"ן נ"ה ב': רבי הושיב ב"ד ונמנו וכו', ומיהו משמע דבתוך י"ב כל שיש בידם ליקח הן קודמין, ואע"ג דמשמע בירושל' דכי אמרינן דביש בידו ליקח הם קודמין לכל אדם דווקא כשיש בידו ליקח בשעת המקח אבל לאחר מיכן לא, דגרסינן התם, הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידכם ליקח. אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת בעליה, דאלמא בשעת מכר דווקא, דאם איתא דבכל שעה שירצו יכולים לקנות, ולא היה מקום למחלוקת זה, אפ"ה משמע לי דכל שלקח בתוך י"ב חדש, ויש לבעלים ליקח תוך זמן זה הם קודמים, דבתוך י"ב חדש לא קפדינן אם הארץ היה בתוך סקריקין. ועיין בחי' הריטב"א שם שכתב: והא דאמרינן דבזמן שיש בידם ליקח שהם קודמין לכל אדם, ה"מ בשעת המקח, או אחר המקח מיד כשידעו בדבר, אבל אם ידעו בדבר ולא רצו הבעלים ליקח, או שלא היה בידם ליקח, אחר זמן אין לבעלים כלום שאם אי אתה אומר [כן] נמצאו נמנעין מליקח וכו', וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, והכי משמע בירושלמי וכו' (כלומר, הירושלמי הנ"ל), ואעפ"י שזה ברור, הוצרכתי להאריך בזה, מפני שראיתי בזה מי שסובר דהבעלים מוציאים מיד הלוקח לעולם כל זמן שהיה בידם ליקח, כל היכא שלא נטלו רביע חלקם, וזה אינו, וכדמוכח בירושלמי דכתיבנא. ועיין במישרים נתיב ל"א ח"ה, ומ"ש בתיו"ט למשנתנו, ומ"ש בעמודי ירושלים בירושלמי הוצ' ראם במקומו. ברם מחלוקת זו של הראשונים היא לכאורה לפי תקנת ב"ד שלאחריהן, אבל בתקנת רבי בוודאי אין לומר כן. ואף הר"ן לא אמרה אלא בלקח תוך י"ב חודש (אחרי תקנת רבי), אבל אם לקח לאחר י"ב חודש אינו מוציא מידו. ואפשר היה לפרש את התוספתא שכוונתה אם היה (והמלה "יש" היא באשגרה מלעיל וממשנתנו) בידם ליקח בתוך י"ב חודש הן קודמין לכל אדם שלקח בתוך י"ב חודש ומוציאין מידו לעולם. אבל הלשון היא דחוקה. ולפי פשוטה פירושה שלפי "ב"ד שלאחריהם" חושש הלוקח שמא יטענו הבעלים אח"כ שהיה בידם ליקח, ועל הלקוחות להביא ראייה 75 וכגירסא שלפנינו (עיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה ובירושלמי). וכן מביאים הראשונים את הירושלמי בחידושיהם על הש"ס (רשב"א נ"ח א', ריטב"א וחי' הר"ן נ"ה א') כגירסא שלפנינו: "השדה בחזקת בעליה". אמנם בעיטור, מכירת קרקעות, הוצ' רמא"י ס"ו ע"ד, מביא מן הירושלמי "הקרקעות בחזקת הלקוחות", אבל אפשר שאין כאן אלא פירוש, והוא פירש בחזקת בעליה של עכשיו. והרשב"א בתשובה (ח"א סי' תתקט"ו) בוודאי שאב מן העיטור שסמך על הירושלמי בדין בר מצרא, עיי"ש. והר"ן בפירושו על הרי"ף למשנתנו כתב בפירוש: וכלשון הזה הביא הרשב"א ז"ל בתשובה. ועיין גם בשטמ"ק ב"מ ק"ח ב' בשם הרמ"ך (ר' מאיר מסרקוסטה). ועיין בעמודי ירושלים בירושלמי הוצ' ראם כאן במקומו (ויש להוסיף שם גם את דברי הרמ"ך הנ"ל), ולפ"ז אין לנו אלא עדות אחת על "הגירסא בחזקת הלקוחות", מפני שכולם שאבו מן העיטור. ואשר לפירוש "בחזקת בעליה", הרי ברור שהכוונה לבעל השדה מכבר, לבעליה הראשונים, כפי שמוכח מלשונו של ר' יוסה עצמו בירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג, וב"ב פ"ג ה"', י"ד ע"א (עיין מ"ש במחברתי "תלמודה של קיסרין", עמ' 65, הערה 134). נמצא שלפי תקנת ב"ד שלאחריהם יכולים הבעלים להוציא מן הלוקח לאחר זמן, ועל הלוקח להביא ראייה שלא היה בידי הבעלים ליקח. שלא היה בידי הבעלים ליקח, ורבי תיקן שלאחר י"ב חודש כל הקודם ליקח זכה, ואין הבעלים יכולים לטעון לאחר זמן שהיה בידם ליקח, אבל אם בשעת המקח אומרים הבעלים ברצוננו ליקח הם קודמין לכל אדם, ודינם כבר מצרא (לפי שיטת הבבלי). וגדולה מזו כתב הריב"ש בתשובה סי' שפ"ח: "דיקא נמי דקתני ארבע שבתות. וכן מירושלמי שמביא בעל העיטור ז"ל על ההיא דמורדת, וכתב כמו שאמרו בירושלמי גבי סיקריקון לאחר י"ב חדש מכריזין עליו ד' שבתות רצופות". ולפי דעתו מכריזין ד' שבתות לאחר י"ב חודש שמא רוצים הבעלים לקנות והם קודמין. אמנם בעיטור שלפנינו (אות מ' מרד, הוצ' רמא"י ס"ח ע"ב): ודכוותא גרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ז, מ"ז ע"ב) ואנפרות עצמה צריך שתשהא י"ב חדש, א"ר יהודה בן פזי ומכריזין והולכין ד' שבתות, ואינו מדבר בסיקריקון לאחר י"ב חודש, מ"מ למדנו מדברי הריב"ש שלאחר י"ב חודש מיד אם הבעלים רוצים לקנות הרשות בידן, והם קודמין לכל אדם אחר, וכן הדין נותן. ואין לשבש ארבע נוסחאות של התוספתא. ודע שדין בר מצרא לא נזכר כלל בירושלמי.