תוספתא כפשוטה על גיטין ג:ב

113-14. הניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני וכו'. כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע, בחי' הרשב"א ל"א ב' ובנ"י שם (עמ' ע"ד) בשם התוספתא. ובכי"ו בהשמטה ובטעות: להיות מפריש עליהן מעשר עני . והיא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"ח, ולא נזכר שם אלא חשש אבדת הפירות.

216-17. הלך ומצאן שהרקיבו, ושהחמיץ, ושהחלידו, הרי זה, חושש. חשש לתבואה כדי שתרקב, וליין כדי שיחמיץ וכו'. כ"ה בד, ברשב"א ובנ"י הנ"ל. וכן מעתיק הר"ח 21 "מספרות הגאונים", הוצ' ר"ש אסף, ירושלים תרצ"ג, עמ' 185. בשם: תניא בתוספתא. ובכי"ע: הרי זה חושש לתבואה עד שתרקב וכו'. ובכי"ו בטעות: הרי זה אינו חושש חשש לתבואה וכו'. וכנראה שהמלה "חשש" באה לתקן, כלומר, צ"ל: חשש. ובירקות היה להם שעור קבוע כמה הם משתמרין, כלעיל תרומות פ"ד ה"ה, אבל בתבואה, יין ומעות הכל לפי המקום, הלחות והזמן. ובחי' הרשב"א ובנ"י הנ"ל סיימו: וג"כ היא שנויה בירושלמי, ואינה לפנינו בירושלמי, ושמא נשמטה בטעות. ולעיל תרומות פ"ד ה"ח, סוף עמ' 124: היה בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך ונמצאת של חומץ, עד שלשה ימים ודיי, מכאן והלך ספק, אבל יין מגיתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין כל ארבעים יום. ועיין במקבילות שצוינו במסורת התוספתא שם. ובבלי ב"ב צ"ו א': ור' יהושע בן לוי אמר כל ג' ימים האחרונים ודאי חומץ, מכאן ולהלן ספק. ועיין בירושלמי כאן ספ"ג, מ"ה ע"ב, ובמקבילה ב"ב פ"ו ה"א, ט"ו ע"ב. ולכאורה התוספתא כאן סותרת את דבריו. וכבר הרגיש בכך בר"ח הנ"ל שכתב: ר' יהודה או' בשלשה פרקים בודקין את היין וכו', ואם לא החמיץ מפריש עליהם, כדגרסינן בפרק המוכר פירות לחבירו ולא צמחו, דתניא הבודק את החביות וכו' כל שלשה ימים ודאי חומץ, מיכן ואילך ספק, לפי שאלו שלשה פרקים עשוי היין להע[קר ולהת]חמץ וכו', תניא בתוספתא הלך ומצא שהרקיבו וכו'. ולפי זה לא אמר ר' יהושע בן לוי את דבריו, אלא בשעת בדיקה (כפי שמוכח מן הלשון "היה בודק") ואין בודקין אלא בשעה שכבר יש חשש שמא נתחמץ היין, ושמא לא הרגיש בבדיקה, עיין בבבלי שם, אבל בתוספתא שלפנינו מדברים בזמן שעדיין לא הגיע זמן בדיקה. ואפילו לרבנן שחולקים על ר' יהודה, הרי אפשר לפרש "וליין כדי שיחמיץ", היינו אחר ארבעים יום, ולפני כן אין כלל לחשוש שמא החמיץ, כמפורש בתוספתא שהבאנו לעיל ובירושלמי כאן פ"ג ה"ח, מ"ה ע"א. ועיין להלן בסמוך מ"ש בשם כי"ע, ושם סד"ה והברייתא.

318-19. אבדו, הרי זה חושש מעת לעת, דברי ר' לעזר. ר' יהודה או' בשלשה פרקים בודקין את היין. וכ"ה בד ובמשנתנו ספ"ג, אלא ששם מפרט ר' יהודה את שלשת הפרקים. אבל בכי"ע הסדר הפוך: ר' יהודה אומ' בשלשה פרקים בודקים את היין. אם אבדו וכו'. ולפי זה אפשר לשער שר' יהודה מפרש מאימתי חוששים ליין שיחמיץ, והוא מעין פירוש הר"ח הנ"ל לדברי ר' יהושע בן לוי. ונחלקו בירושלמי ובבבלי למשנתנו אם הכוונה למעת לעת האחרון, או למעת לעת הראשון (כלומר, חושש עד מעת לעת), למעת לעת של בדיקה, או למעת לעת של הנחה. והברייתא מחלקת בין הרקיבו הפירות וכו' שאינן אבודין בבת אחת לבין אבדו, כלומר, שנאכלו הפירות, בין החמיץ היין והחלידו המעות לבין נשפך היין ואבדו המעות ואינו יודע היכן הן, שאף זו בכלל "מעות שאינן ברשותו" (מע"ש פ"א מ"ב), וכמו שאמרו (בבלי ב"ק צ"ח א'): שאני לעניין מעשר דבעינן מצוי בידך. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 718. ואמרו בירושלמי ובבבלי למשנתנו שהחכמים חולקים על ר' אלעזר, ולדבריהם חוששים באבוד עד שעת הבדיקה, ולא נתבארה שם שיטתם בהרקיבו הפירות והחמיץ היין וכו'. והרשב"א הנ"ל בחידושיו ל"א ב' הנ"ל כתב: וה"מ כשנאבדו לגמרי, אבל החמיץ היין, והרקיבו הפירות, והעלו חלודה המעות, אין חוששין להם אלא עד שעה שאפשר להם לההמיץ ולירקב ולעלות חלודה וכו', והביא את התוספתא כאן, ואת הבבלי בב"ב צ"ו א'. וכן לכאורה מוכח מן הירושלמי והבבלי ממחלוקת האמוראים בהחמיץ, שאם נניח שלחכמים אין חילוק בין הרקיבו, החמיץ וכו' לבין אבדו, הרי אף בהחמיץ צריך לחשוש עד שעת בדיקה. וכן, כנראה, סובר גם הר"ח הנ"ל שהביא את התוספתא שלנו. אבל מן הבבלי קידושין ע"ט א', נדה ב' ב', מוכח שאף בהחמיץ סוברים החכמים שחוששים עד שעת בדיקה, עיי"ש, כר"י בן לוי בב"ב צ"ו א'. והר"מ השמיט את הברייתא שלעיל, עיין מ"ש בח"ד. ברם כל האמור לעיל הוא רק ביחס ליין שהחמיץ, ופעמים הוא מחמיץ בן שעתו (עיין ב"ב צ"ו א' הנ"ל), אבל פירות אינן מרקיבין ביום אחד ומעות בוודאי אין מחליאין בבת אחת, ולמה יחשוש עד זמן הבדיקה? ומטעם זה הביאו הר"ח והרשב"א את הבבא שלעיל להלכה.