תוספתא כפשוטה על גיטין ה:א

11-2. פ"ה 1 וכ"ה מניין הפרקים לפני הרשב"א והרב המגיד, עיין רשב"א ל"ח סע"א ומ"מ פ"ט מה' זכייה ומתנה הי"א. ועיין לעיל פ"ד, הערה 1. (פ"ז בכי"ע) היה צלוב, ומגוייד, ורמז לכתוב גט לאשתו, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה. וכ"ה בד. ובכי"ע: היה צלוב, או מגוייד, ורמז ואמ' כתובו גט לאשתו וכו'. וכע"ז בליקוטין הנ"ל. 2 עיין לעיל פ"א, הערה 5. ובעיטור ח"א מאמר ז', כתיבת גיטין, הוצ' רמא"י, כ"ט ע"א: היה צלוב, ומגוייד, ואמר כתבו גט לאשתו כותבים כל זמן שיש בו נשמה. ובראבי"ה כת"י סי' תתקל"ג: ובתוספתא תניא ראוהו מגוייד, או צלוב, ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים, וכל זמן שהנשמה בו. ובמיוחסות לר"י הזקן קידושין ע"ח סע"ב: ובהדיא אמרי' בתוספתא היה צלוב, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבים ונותנים כל זמן שיש בו נשמה. ועיין ברא"ש שם פ"ד סי' ט"ז, ובהגהות הרד"ל שם שנסתפק מה דינם של הללו שמטמאין באהל מחיים, והביא את התוספתא כאן, והניח בצ"ע. ובירושלמי פ"ז ה"א, מ"ח ע"ג: אמר' ר' זעירא מתניתא פליגא על ריש לקיש (עיין להלן) ולית ליה קיום (כלומר, תירוץ), הרי שהיה צלוב, או מגוייד, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין 3 כ"ה בכי"ל, ובד"ו בטעות: וכותבין. בחזקת שהנשמה תלויה בו, ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת? 4 בירושלמי מעשרות פ"ג סה"ג, נ' ע"ג, שאלו (בעניין אחר): ואיפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת (כלומר, לפני מיתתו). א"ר בון בר חייה תיפתר שמת מתוך יישוב. ושם הכוונה שבדקו אותו לפני מיתתו וראו שלא נטרפה דעתו (עיין ירושלמי שבת פ"ב ה"ז, ה' ע"ב, ובבלי סנהדרין ס"ה א'). אבל כאן הרי מפורש בירושלמי שכותבין בחזקת שהנשמה תלויה בו, ובהכרח שלא בדקו אותו בשעת נתינת הגט, שהרי לשיטת הירושלמי צריך בדיקה בשעת נתינת הגט. אפילו אם כתבו בשעה שהיה בריא (כמו שאמרו שם: נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר, ואחזו קורדייקוס וכו'), כמו שהוכיח הרשב"א ע' ב'. ועיין בתוספות שם. ד"ה התם. ובבבלי ע' ב': ראוהו מגוייד, או צלוב על הצליבה, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. ואנו רואים שברוב הנוסחאות 5 וכגירסת התוספתא בכי"ע ובראשונים, עיין מ"ש לעיל בפנים. הגירסא היא "רמז ואמר", ופירושו שאעפ"י שקשה היה לו לדבר וקיצר ודיבר ברמיזה כותבין ונותנין. ואמרו בבבלי שיש הבדל בין מי שאחזו קורדייקוס לבין מגוייד, או צלוב, ואם אמר כתבו גט לאשתי כשהיה בריא ואח"כ אחזו קורדייקוס יש מאן דאמר שאין כותבין גט לאשתו, אבל במגוייד, או בצלוב, אין חוששין שמא נטרפה דעתו, משום שכל הזמן דעתו צלולה עליו. אבל בירושלמי הנ"ל הקשו מברייתא זו, ולא תירצו כלום, וכבר העירו על כך הרמב"ן והרשב"א רפ"ז. ובחי' הרמב"ן ע' ב': ואשכחן נמי בההיא תו' דכתבו כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה, ואיכא דאמרי שאין כותבין אלא בבדיקה וכו' וכולהו בעי בדיקה, וכי תניא בתוספות כל זמן שיש בו נשמה, בבדיקה ג"כ קאמר, ונשתתק מתוך חוליו נמי בעי בדיקה, אלא שדיו פעם אחת, והכי איתא בירושלמי (פ"ז ה"א, מ"ח סע"ג). ומ"ש רבינו "בההיא תו' דכתבו " כוונתו לתוספתא לעיל פ"ד, שורה 26, בארי שאמ' כתבו , כמו שהביאו משם הראשונים, עיין מ"ש להלן בסמוך. אבל במאירי כאן, עמ' 250 (הוצ' שנייה, עמ' 261) אפשר שכיוון לברייתא שלפנינו. והראשונים בסוגיין שהצריכו בדיקה בחולה (וצויינו לעיל פ"ד, שורה 27–28, ד"ה בארי), לא כיוונו לתוספתא כאן אלא לתוספתא פ"ד (הנ"ל), כמפורש בדבריהם, והטעם מבואר בחי' הרשב"א כאן ע' ב', ד"ה הא דאקשינן: אבל צלוב, או מגוייד, או ששחט בו שנים, או רוב שנים, כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה, ואין צריכין בדיקה אח"כ, דדעת' צלית' נינהו כו', אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספת' (לעיל פ"ד הנ"ל) הבריא שאמ' כתבו גט לאשתו ועלה לגג ונפל ומת כותבי' כל זמן שיש בו נשמה, וההי' כמתוך חליו הוא , דילמא התם בבדיקה קאמר.

22-3. היה חולה, ומשותק, אמרו לו נכתוב גט לאשתך, הרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים וכו'. במשנתנו פ"ז מ"א: נשתתק, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים וכו'. ובירושלמי שם, מ"ח סע"ג (תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב): ותני כן 6 כלומר. שבבריא אנו מחמירים יותר. עיין מ"ש בפירוש הסוגיא שם לעיל פ"ב ה"ח שורה 42–45, ד"ה ברם מלשון. במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו, אבל אם נשתתק מתוך חולייו דיו פעם אחת. והרשב"א ע' ב' הביא את התוספתא כאן שהיא מזכירה גם "חולה", ומכאן שאף בחולה היא מצריכה בדיקה ג' פעמים. וכן הביא בר"ן רפ"ז, בנ"י עמ' קע"ח, בתיקון סופרים להרשב"ש (יבין שמועה להרשב"ץ), ס"ג ע"ב.

34-5. וכשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למקחות, ולמתנות, ולירושות, ולעידיות. וכע"ז בכי"ע. ובליקוטין הנ"ל: 7 עיין לעיל פ"א, הערה 5. כך בודקין אותו למקח לממכר ולמתנות ולירושו' ולעדיו'. והובאה הברייתא בבבלי ע"א א' בשינוי לשון. ובירושלמי פ"ז סה"א, מ"ח ע"ד: תני רב ששת (כנראה ברייתא בבלית) כשם שבודקין אותו בגיטין שלשה פעמים, כך בודקין אותו בירושות, ובמקח וממכר, ובמתנות. ולא הזכירו "עדיות" בברייתא זו. ולעיל בסמוך שם אמרו: אף בעדיות כן? 8 כלומר, אם בודקין אותו כן בנשתתק והרכין בראשו, כפירש"י בבבלי ע"א א'. אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף בעדיות כן. אדם מעיד עדותו מיושב. אף בנדרים כן. ופירשו כל הראשונים (עיין בעמודי ירושלים בירושלמי הוצ' ראם) שהכוונה שמעידים בישיבה (אם הם חולים). ויש סוברים שאפילו בדיעבד העדות פסולה בישיבה, עיין מ"ש ר' יעקב שמחה מקעמפנא בספרו משכן העדות שער ב' פרק ה'. ובאמת תמוה מאד מה עניין ישיבה לכאן. וכבר כתב השואל לבעל חות יאיר בשו"ת שלו סי' כ"ב (והעיר עליו בעמודי ירושלים הנ"ל): דמאי עניין ישיבה להתם, דהכא קאי אנשתתק אי הוא מיושב בדעתו , או לא. ואלמלי דברי רבותינו הראשונים היה נראה להכריע כדברי החכם הנ"ל, ואין "מיושב" אלא מתוך יישוב, וככתיב העתיק שבספרות א"י שכתבו "יושב", במקום "ישוב" (עיין במבוא לנוסח המשנה למהרי"ן אפשטין, עמ' 1256). וכס"ז בירושלמי מעשרות פ"ג סה"ג, נ' ע"ג: תיפתר שמת מתוך יישוב. ובבבלי ע"א א' העמידוה בעדות אשה שהקלו בה חכמים, וכן שאר ההלכות שבברייתא זו בדרבנן עסיקינן. ובירושלמי ר"ה פ"ג סה"א, נ"ח ע"ד: ביומוי דר' ברכיה אישתתקון, אמר לון שמעתון דאיתקדש ירחא, וארכינון בראשיהון וקבלון, ועיין לעיל שם. וכן מה שאמרו "אף בנדרים כן", הכוונה שבודקין אותו אם מתוך יישוב נדר. והשוה הלשון בירושלמי נדרים פ"א ה"א, ל"ו ע"ד, ונזיר ספ"א, נ"א ע"ג: וזה מתוך יישוב נדר, ופיו ולבו שוין. ובב"ר פמ"ט, ט', עמ' 508: אברהם אמרה ביישוב . ועיי"ש במנחת יהודה, הערה 5, שציין לעמ' 174, 191, 333 בב"ר שם.