תוספתא כפשוטה על גיטין ה:ב

15-6. זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, אם מתי מחולי זה הרי זה גיטיך מהיום, דבריו קיימין. במשנתנו פ"ז מ"ג לא נזכר אלא "מהיום אם מתי" (כלומר, מתחילה "מהיום", ואח"כ התנאי "אם מתי"). ואמרו בבבלי ע"ב א' שהדיבור "אם מתי" יכול להתפרש כתנאי שהגט יחול לאחר מיתה, ואינו גט, כמפורש במשנתנו הנ"ל. ויכול להתפרש כתנאי מעכשיו, שאם ימות יחול הגט משעת נתינה, ולפיכך הוספת המלה "מהיום" מוכיחה על "אם מתי" שהכוונה היא "מעכשיו". 9 וכשיטת רבינו אלחנן בתוספות ע"ב א', ד"ה מהיום. ומלמדת התוספתא שבין אם אמר "מהיום" לפני התנאי "אם מתי", ובין אם אמר "מהיום" אחרי התנאי "אם מתי", יש כאן הוכחה שכוונתו ל"מעכשיו" ואין כאן חזרה, כן פירש בה"ד. ועיי"ש שהעיר שמן התוספתא לכאורה מוכח שמעשה קודם לתנאי אינו פוסל אלא דווקא אם היתה עשיית המעשה לפני התנאי, אבל בסדר הדבור לא איכפת לנו, כשיטת הר"מ בפ"ו מה' אישות ה"ד, שהרי התוספתא שנתה כאן שני אופנים. 10 ואין לומר שיש כאן לשון קצרה, והכוונה שהתנה כדיני התנאים, וכמו שמפרשים את משנתנו. ועיי"ש שהאריך בדיני התנאים ובדין "מעכשיו". ובכי"ע בטעות: אם מתי מחולי זה הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה הרי זה גט. ועיין במשנתנו הנ"ל ולהלן ה"ג.

26-9. זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, נפל עליו בית, ונשכו נחש, אינו גט, שלא מת מאותו חולי. אם לא עמדתי מחולי זה, נפל עליו בית, ונשכו נחש, הרי זה גט, שלא עמד מאותו חולי. כ"ה ("הרי זה גט") בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: אינו גט (ועל האותיות "נו" נראה כמין קו לסימן מחיקה). והובאה הברייתא שלנו (בשינויי לשון קלים) בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד. ברם בבבלי ע"ג א' הובאה הברייתא שלנו ולא נזכרו שם הטעמים "שלא מת מאותו חולי", "שלא עמד מאותו חולי". והקשו שם: "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא", ותירצו "שלחו מתם אכלו ארי אין לנו". ופירש"י: אין לנו שיהא גט, דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה. ולפ"ז בשתי הבבות אינו גט, ואין הלכה כסיפא של הברייתא. ולהלן שם הקשו מן הסיפא כאן לרבא שסובר שאונס דלא שכיח לא אסיק אדעתיה, ולמה אמרו בסיפא שאם הכישו נחש הרי זה גט. והמשיכו שם: א"ל רבא ואימא מרישא אינו גט. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיוכתא מינה? אמר ליה אין, כיון דקשיא רישא אסיפא לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא, זיל בתר סברא. וכבר הקשו הראשונים למה הקשו לרבא מן הסיפא, והרי בפירוש שלחו מתם "אכלו ארי אין לנו", ולפי פירש"י אינו גט, והוא כרבא. ולא עוד מה עניין למשבשתא כאן ו"ללא מותבינן מינה תיובתא", שהרי לפי פשוטו הכוונה היא שרבא אמר עד שאתה מקשה לי מן הסיפא תסייע לי מן הרישא. ולפיכך פירשו הראשונים (עיין בהי' הרמב"ן, ברשב"א, בתוספות ובר"ן) שלפי שיטת השולחים מתם ברישא אין הגט גט משום שאמר בפירוש "אם מתי מחולי זה" ומשמע מלשונו שדווקא אם ימות מחמת חולי זה יהא גט, אבל אם נשכו נחש הרי לא מת מחמת החולי, ולפיכך אינו גט, ולא משום שלא הסיק על דעתו אונס דלא שכיח, וכן בסיפא "אם לא אעמוד מחולי זה" כוונתו שאם לא יעמד מחולי זה וימות מחמתו יהא גט, ואם נשכו נחש הרי לא מת מחמת החולי, ואינו גט, ואין דברי השולחים מתם עניין לאונס דלא שכיח, ולפיכך שאלו מלשון הברייתא בסיפא שאמרו שם "הרי זה גט" (ומן הרישא אין ראייה כלל לרבא), ותירצו שהברייתא היא משבשתא משום שיש כאן סתירה מרישא לסיפא, וזיל בתר סברא, שאין הבדל בין הלשון ברישא ללשון שבסיפא, ואין לחלק ביניהן (באיזה צד שתרצה) והיא משובשת. זו היא שיטת הבבלי שהברייתא שלנו משובשת. וכבר ראינו שבירושלמי נעתקה הברייתא כעין הנוסח שבתוספתא, ונתנו טעם לחילוק בין הרישא לסיפא, וכבר העירו הרמב"ן, והרשב"א (ע"ג א') והרא"ש פרק מי שאחזו סי' ד' על התוספתא כאן, ובתוספות (ע"ג א', ד"ה מ"ש) העירו גם על הירושלמי הנ"ל. והביאו הראשונים הנ"ל (חוץ מן התוספות) את פירוש הר"ח שהשולחים מכוונים להלכה שברישא, כלומר, שהתנה בגטו מהיום אם מתי מחולי זה ואכלו ארי, ושלחו מתם "אכלו ארי אין לנו", כלומר אין בידינו להתיר, שהרי לא מת מחולי זה, ואינו גט, כמפורש בברייתא, וכטעם התוספתא. וכן פירש בערוך ערך אכל. והפירוש הוא דחוק, והעיקר חסר מן הספר, ומסקנת התלמוד חולקת, שהרי אמרו שהיא משבשתא ויש כאן סתירה בין הרישא ובין הסיפא, ולפי פירוש הר"ח מתרצתא היא. ועיין בפירוש הרשב"א שנדחק. ועיין בשי"ק כאן, ד"ה שלא. ולפי פשוטו של לשון "אכלו ארי אין לנו" הכוונה היא, אין בידינו קבלה כיצד להורות, מפני שאין אנו יודעים את ההבדל בין הרישא להסיפא, ואף אם אמר "אם לא אעמוד מחולי זה" כוונתו ל"אם מתי מחולי זה", והוא אותו הדבר, אלא שאחד מנוסח בסיגנון חיובי ואחד בסיגנון שלילי, ו"זיל בתר סברא". והביא הבבלי ראייה מ"שלחו מתם" שאף הם לא ידעו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והברייתא היא משובשת. והרמב"ם פ"ט מה' גירושין הי"ח פסק שבסיפא היא ספק מגורשת, וקרוב לוודאי שהר"מ פירש שהכוונה בביטוי "אין לנו", ספק הוא בידינו. כפירוש הרב המגיד במקומו, המאירי והר"ן בסוגיין. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ' מי שאחזו סי' ד', אות ע', ובשי"ק, ד"ה שלא, הנ"ל.