תוספתא כפשוטה על גיטין ה:ז

150-52. כפר עותני בגליל, אנטיפטרס ביהודה. בינתים, מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת. ירושלמי ב"מ ספ"ז, י"א ע"ג, בבלי כאן ע"ו סע"א. ובבא זו כשהיא לעצמה אינה מובנת כלל. ונראה שיש כאן פתיחה למה שנאמר להלן, ולא פירוש למשנתנו פ"ז מ"ז. ובכי"ע הסדר אחר, והלכה זו באה שם מיד אחרי הי"ב שלנו (סוף הפרק), ומתוך הירושלמי הנ"ל מוכח כגירסת כי"ע. וכן היה הסדר גם בליקוטין הנ"ל.

252-53. שאני הולך מיהודה לגליל, והגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל התניי. שני הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותני וחזר, בטל התניי וכו'. במשנתנו פ"ז מ"ז: הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו, הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר, בטל תנאו וכו', היה הולך למדינת הים, והגיע לעכו וחזר, בטל תנאו. ובבבלי ע"ו סע"א הקשו מן הברייתא שברישא שהיא שונה שאנטיפטרס ביהודה, ואם הגיע לאנטיפטרס הרי עדיין לא הגיע לגליל, ולמה בטל תנאו. ותירץ אביי: תרי תנאי קאמר לה, אי מטינא לגליל לאלתר ליהוי גיטא, ואי מישתהינא באורחא תלתין יומין ולא אתינא, ליהוי גיטא. הגיע לאנטיפטרס וחזר, דלא לגליל מטא ולא אישתהויי נמי אשתהי תלתין יומין, בטל תנאו, וכן תירץ להלן שם על "היה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר בטל תנאו". ועיין הפירוש במאירי במקומו שטרח ליישב דברי אביי שלא יהא בהם דוחק, עיי"ש. ברם ברור שבירושלמי פירשו את משנתנו אחרת. וכ"ה שם (ה"ח, מ"ט ע"א): ליידא מילה (כלומר לאיזה דבר, לאיזה מקום, להיכן "אם לא באתי"). ר' לעזר אמר לביתו. ר' יוחנן אמר למקומות. מתני' מסייעא למאן דאמר לביתו. הגיע לעכו וחזר, בטל התנאי וכו'. תיפתר כמאן דאמר עכו כארץ ישראל לגיטין. ונראה בפירושו שר' אלעזר סבר שאם הלך מיהודה לגליל והתנה שאם יגיע לגליל ולא יחזור לביתו בתוך שלשים תהא מגורשת, אם הגיע עד אנטיפטרס וחזר כבר בטל תנאו, שהרי לא הגיע לגליל ואינו גט, ואפילו אם אחר כך יגיע לגליל לא עשה כלום, שהרי בטל כבר את התנאי, ושוב אינו יכול לקיימו. אבל עבר את אנטיפטרס וחזר, הרי יש כאן ספק שהוא באמת הגיע לגליל וחזר לביתו בתוך שלשים יום ולא נתקיים התנאי וודאי, ופשיטא הוא שאם לא קיים התנאי שהגט אינו גט. וכל עיקר החידוש של משנתנו שאם חזר לפני שהגיע למחוז חפצו 49 ואשר לסיפא ("הגיע לעכו וחזר בטל תנאו") סובר תנא זה שעכו כא"י, ועדיין לא הגיע למדינת הים, ואם חזר לביתו בטל תנאו, כדין המגיע לאנטיפטרס, וכתירוץ הירושלמי להלן בשיטת ר' יוחנן. ואפילו אם נאמר שעכו כחו"ל הרי אין קושיא גדולה ממשנתנו, ולר' אלעזר כוונתה שהתנאי בטל בין אם חזר לפני שהגיע למחוז חפצו לבין שהגיע אח"כ, ואפילו אם קיים אח"כ את התנאי לא עשה כלום. ובאמת אין רבותא בסיפא, אבל הדין דין אמת, מה שאין כן לשיטת ר' יוחנן, עיין מ"ש להלן בפנים. כבר בטל התנאי, ואפילו אם קיימו אח"כ לא עשה כלום. ובהלכה זו רבותא יותר גדולה אם חזר ביהודה עצמה, עד אנטיפטרס, אבל מכאן ואילך יש ספק שכבר לא נתקיים התנאי וודאי, ובאמת הגיע לגליל וחזר לביתו בתוך שלשים יום. ור' יוחנן מפרש שהתנאי היה שאם לא יבוא למקומות 50 כלומר, למדינות, גליל, יהודה ומדינת הים, עיין לעיל כתובות פ"ו ה"ו: מקום שנהגו וכו', ממנהג המדינה . וכן בנוסחאות של החוק הרומי: secundum mores locorum, או secundum mores regionis. עיין מ"ש E. Volterra בסה"י לכבוד J. Macqueron עמ' 679, ולעיל שם. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 14, ובפנים שם. שהוא הולך לשם בתוך שלשים יום הרי זה גט, וכגון שהוא נמלט מרודפיו, והוא בטוח שאם יגיע לגליל, או למדינת הים, בתוך שלשים יום הוא ניצל, ואח"כ יביא את אשתו אליו, אבל אם לא יספיק להגיע למחוז חפצו בתוך שלשים יום הוא אבוד, ואשתו תתעגן או תצטרך לייבום, ולפיכך מגרש אותה. ואם בא לאנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום, בטל תנאו, שהרי לא הלך לגליל כלל וחזר בו מתנאו, ואינו גט משום שגרש אותה אם ילך לגליל ויבוא לשם בתוך שלשים, והרי לא הלך. אבל אם עבר את אנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום פשיטא שבטל את תנאו, שהרי כאן נוסף ספק שלא נתקיים התנאי וודאי, וכמו שפירשנו לעיל. והקשה הירושלמי על ר' יוחנן מן הסיפא של משנתנו "והגיע לעכו וחזר בטל התנאי", והרי עכו היא חו"ל, והוא בא לחו"ל בתוך שלשים יום כמו שהתנה, ולמה שנתה המשנה "וחזר" בטל התנאי, הרי אפילו בלא חזר בטל התנאי, שהרי הגיע "למקומות" בתוך שלשים יום, ואפילו אם לא יחזור אינה מגורשת. 51 אבל לר"א עיקר התנאי הוא שיחזור לביתו, ואם הגיע לחו"ל ולא חזר לביתו בתוך שלשים, היא מגורשת, ונתקיים התנאי, ולפיכך צ"ל "וחזר". ועיין מ"ש לעיל הערה 49. ומתרץ הירושלמי שהתנא סובר שעכו כא"י, ועדיין לא הגיע למדינת הים, ואלמלי חזר לביתו הגט הוא גט שהרי לא בא למדינת הים בתוך שלשים, אבל אם חזר לביתו לפני שהגיע למדינת הים בטל תנאו. 52 ועיין בשערי תורת א"י, עמ' 422, שפירש את הירושלמי אחרת. ופירושו שנראה יותר פשוט אין לו קיום, שהרי הוא מבוסס על ההנחה שלר' יוחנן "בטל תנאו" שבמשנתנו כוונתו שהתנאי בטל והגט קיים, ושלא כר' אלעזר בירושלמי שם. ברם הנחה זו אינה נכונה, כפי שמוכח מן התוספתא כאן, ולא עוד אלא שלפירושו אינו מובן למה הכניסה משנתנו את יסוד הזמן ("מכאן עד שלשים יום"), והרי עיקר החידוש הוא שאנטיפטרס כיהודה, ולמה שנתה המשנה בשלילה ("אם לא באתי"), ולא בחיוב ("אם באתי"), כמו ששנתה התוספתא, כלומר, שאם אמר שמגרש אם יגיע לגליל, והגיע לאנטיפטרס, אינה מגורשת, משום שלא יצא מיהודה. יתר על כן, הלשון "בטל תנאו" (במקום "לא נתקיים תנאו") אף הוא מחוספס לפי פירושו. ובתוספתא כאן הלכה אחרת, שאמר הרי זה גיטך שאני הולך מיהודה לגליל, ולא קבע זמן כלל, ואם הגיע לגליל מגורשת מיד, אבל אם חזר לביתו לפני שהגיע לגליל בטל את התנאי (וכתנאי הראשון בדברי אביי בבבלי ע"ו ב'). ולפיכך שנתה כאן התוספתא שאם הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו שהרי לא הגיע לגליל, אבל אם עבר את אנטיפטרס היא ספק מגורשת וכמו ששנינו ברישא. ואין הלכה של התוספתא כדין המשנה (אפילו לר' יוחנן), משום שבתוספתא לא קבע זמן לכניסתו למקומות, אבל לפי דין המשנה אם הגיע למקומות בתוך הזמן, בין חזר ובין לא חזר, אינה מגורשת, ואם עבר את אנטיפטרס וחזר בתוך שלשים יום בוודאי אינה מגורשת, בין אם היא מיהודה בין אם היא מגליל, שאם היא מיהודה הרי ביטל תנאו לפני שהגיע לגליל, ואם היא מגליל הרי בא משם לפני שלשים יום ולא נתקיים תנאו. ומה ששנתה התוספתא לעיל "בינתים מטילין אותו לחומרו, מגורשת ואינה מגורשת" היא פתיחה לדין התוספתא כאן שהתנה שאם יגיע למקומות הגט חל מיד (ואפילו אם יחזור אח"כ לביתו), וממילא אם עבר את אנטיפטרס (כלומר בנתיים) היא ספק מגורשת, שמא כבר הגיע לגליל. ויתכן שאף הירושלמי בגיטין הכיר את התוספתא ברישא (כשם שהכירוה בירושלמי ב"מ, ספ"ז), אלא שלא הקשו ממנה לר' יוחנן, משום שאינה עניין למשנתנו, אלא להלכה שבתוספתא כאן. 53 ועיין מ"ש הרא"ש רוזינטל ב Proceedings של האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, 1963, עמ' 54, הערה 64.

354. והגיע לעכו וחזר וכו'. וסובר תנא זה שעכו כא"י, כפירוש הירושלמי הנ"ל. ועיין בבלי כאן ע"ו ב', ובתוספות ב' א', ד"ה ואשקלון, שצויין להן בגליון במקומו. ולפי פשוטו, כשאדם מגיע לעכו מא"י, והוא הולך מדרום לצפון, הרי נכנס מתחילה לחציה הדרומי שדינו כא"י, 54 עיין ירושלמי כאן פ"א ה"ב, מ"ג ע"ב, ובמקבילה בשביעית פ"ו ה"א, ל"ב סע"ב ואילך. עד שמגיע לכיפה של עכו. 55 עיין בירושלמי הנ"ל, ובירושלמי שביעית פ"ד ה"ט, ל"ה ע"ג, ובבבלי כתובות קי"ב א', ובתוספות שם, ד"ה מנשק. ובאגדות התלמוד שם: כיפי. פי' עומדים (כלומר, עמודים) דעכו. ועיין בפירש"י שם, ובכפו"פ פי"א, הוצ' לונץ, סוף עמ' רע"ג ואילך.

454-55. שאני מפרש בים הגדול, והגיע למקום שהספינות מפרשות וכו'. התוספתא דייקה בלשונה, ואם הגיע לנמל פשיטא שהוא עדיין בא"י, וכמו שאמרו בירושלמי כאן פ"א סה"א, מ"ג ע"ב: ואין למינה של קיסרין כקיסרין, כלומר, אתמה. והכוונה שאפילו במקום שאין נמל אמיתי, והגיע למקום שהספינות מפרשות, 56 בספרו של יוליאנוס מאשקלון "על חוקי א"י ומנהגיה" פמ"ז: ... πόλει, ὴ οτάσει πλοίων, τελεῖον μὴ ἐχούση λιμένα "במקום מעמד האניות, בעיר שאין לה נמל אמיתי". ופעמים היו חציין בים וחציין ביבשה, דוגמת גרירייא דאשקלון, 57 עיין מ"ש בס' "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום", עמ' קע"ז ואילך. ועיין מה שכתבתי שם על המקום "ששם מושכין את הספינות ליבשה" בסביבות נמל עכו (שהזכירה משנתנו בעניינינו). מ"מ דינו כאילו לא פירש לים הגדול, כל זמן שלא היה בספינה. 58 בירושלמי כאן פ"א סה"א הנ"ל: ספינה מפרשת היתה, כלומר, וכבר דינו כאילו הוא במדינת הים.