תוספתא כפשוטה על גיטין ה:ו

132-35. הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתיניקי את בני, שמשתו שעה אחת, והניקתו שעה אחת, הרי זה גט. על מנת שתיניקי את בני, עשרים וארבעה וכו'. וכ"ה הסדר בד, אבל בכי"ע הסדר הפוך: על מנת שתניקי את בני עשרים וארבעה... על מנת שתשמשי את אבה וכו'. וסדר זה נראה יותר הגיוני. ובמשנתנו פ"ז מ"ו: הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא, על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו, שתי שנים וכו'. והקשו בבבלי ע"ה ב': ומי בעינן כולי האי, ורמינהי שמשתו יום אחד, הניקתו יום אחד, 39 עיין בתוספות ע"ה ב', ד"ה ורמינהו. ובתוספתא ובירושלמי (עיין להלן בפנים) מפורש שעה אחת. וכבר רמז על כך הרשב"א בחי' ע"ה ב'. ה"ז גט וכו'. הכי קאמר, יום אחד משתי שנים, לאפוקי לאחר שתי שנים דלא וכו'. ולפי גירסת כי"ע מפרש מתחילה את שיעור יניקת הולד בכלל, 40 עיין בחי' הרשב"א במקומו שכתב שהמשנה מצטטת את עיקר של שיעור יניקת הוולד, עיין תוספתא נדה פ"ב ה"ב, ירושלמי סוטה פ"ד ה"ד, י"ט ע"ג, בבלי כתובות ס' א'. ובאבות דר"ן נו"ב פמ"ב. נ"ט ע"ב: השלישית שמניקה עד כ"ד חדש. ואח"כ מבאר התנא שאם התנה על מנת שתניקי את בני מספיק אם היניקתו שעה אחת בתוך הזמן שקבעו לעיל, וכפירוש רב אשי בבבלי הנ"ל, ושלא כפירוש רבא בבבלי ע"ה ב', עיין בח"ד. וכן בחי' הרשב"א ע"ה ב', ד"ה אמר לה סתם: אבל מצאתי בתוספתא וכו', וכדקתני לעיל מינה, על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתניקי את בני, שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש. ולפי גירסת כי"ו וד מקדים מתחילה את עצם ההלכה, ואח"כ מפרש שבשימוש האב אין הגבלה ובכל זמן שמשמשתו שעה אחת נתקיים התנאי, אבל "על מנת שתניקי" צריכה לקיים את התנאי בתוך הזמן שקבעו חכמים. ובירושלמי פ"ז ה"ו, מ"ט ע"א: 41 לפנינו בד"ו השמטה ע"י הדומות: והנכון הוא בד"ח שהשלימו את החסר ע"פ הרשב"א למשנתנו ע"ה ב', ד"ה ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי. אמר ר' חייא בר בא, בחייו, והוא שתשמשנו כל צורכו, והוא שתניקו כל צורכו. לאחר מיתה, אפילו לא שימשתו כל צורכו, אפילו לא הניקתו כל צורכו. רשב"ל אמר, בחייו, אפילו לא שמשתו כל צורכו, ואפי' לא הניקתו כל צורכו, אלא אפילו שמשתו שעה אחת, ואפי' הניקתו שעה אחת. לאחר מיתה אפילו לא שימשתו ולא הניקתו כלום. מתניתא פליגא על ריש לקיש. כמה היא מניקתו, שתי שנים, ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש. א"ר אבין בשכר מניקה שנו. ועיין בחי' הרשב"א למשנתנו ע"ה ב' שמפרש את דברי ר' אבין. ולולי דברי רבינו היה נ"ל בפירוש דברי ר' אבין המעמיד את משנתנו בשכר מניקה 42 כע"ז גם בירושלמי להלן פ"ח ה"ג, מ"ט ע"ג: ר' אבין בשם חזקיה בשכר הלבלר שנו. ובמקבילה בירושלמי ב"מ פ"א ה"ד, ז' ע"ד: חזקיה אמר בשכר הליבלר היא מתניתא. שהוא רומז להלכה שבתוספתא כתובות פ"ה ה"ה: אם היה בנה מכירה כופה אותה להניק (ועיין תוספתא נדה פ"ב ה"ה) ונותנין לה שכר מניקה (ועצם ההלכה גם בירושלמי ובבבלי שם). והמשנה מדברת בהווה, באשה שמיניקה את בנה, וסתמו מכיר אמו (עיין הפירוש בתוספ' רי"ד כתובות ס' א'), 43 והוא הדין בשאינה אמו, אלא שהוא מכירה, כפסק הריא"ז בשלטה"ג על הרי"ף כתובות פ"ה סי' רע"ד. ועיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' פ"ב סעיף ה'. וכשגירשה, הרי אין כופין אותה להניק (תוספתא כתובות הנ"ל ומקבילות), אלא אם כן מכירה. ובכגון דא הרי בין כך ובין כך מחוייבת להניק אותו כ"ד חודש, אלא שצריך לתת לה שכר מניקה, וממילא כשמתנה עמה שתניק את בנו כוונתו לעניין שכר (כלומר שתניק אותו בלא שכר), וברור שכוונתו לכל כ"ד חודש (כמפורש בתוספתא ב"מ פ"ה סה"ה), ולא לשעה אחת. אבל ריש לקיש פסק את ההלכה בכלל, שאם התנה הבעל עם האשה שתניק את בנו (שאינו בנה), 44 והוא הדין בבנה אם אינו מכירה. ולא הזכיר זמן קבוע אפילו היניקתו שעה אחת מספיק, וכמפורש בתוספתא כאן. וביחס לשימוש האב, בוודאי לא כיוון אלא להרווחה שלו, שאם לא כן למה לא אמר ע"מ שתשמש את פלוני, וממילא אם מת האב, שאין לו צורך בשימוש, הרי זה גט. ועל "לאחר מיתה" (כלומר, מת הבן, או האב), עיין מ"ש להלן, שורה 42–44, ד"ה ולעיל.

235-36. רבן שמעון בן גמליאל אומ' מונין לתינוק משעת לידתו. וכן ברש"י למשנתנו (ע"ה ב'): ב' שנים שיהא לולד שתי שנים , שכך הוא זמן הנקתו. וכן בתוספות רי"ד ע"ו א': "כל זמן היניקה, משמע שתי שנים לולד " (ובחנם הגיהו שם בגליון), כלומר, שלא נטעה לחשוב שמיניקה אותו כ"ד חודש אפילו אם הוא בן שנתים והולך ויונק, 45 כר' יהושע בתוספתא נדה פ"ב ה"ג ומקבילות בירושלמי כתובות פ"ה ה"ו, ל' ע"א, ובבלי שם ס' א'. אלא מיניקתו עד שימלאו שנתים לתינוק מיום הולדו, ואם הוא בן שנתים פחות חודש אינו מיניקתו, אלא חודש. וכן, כנראה, הכוונה בתוספתא ב"מ פ"ה סה"ה הנ"ל. וכן משמע לכאורה מסדר התוספתא שהדברים עונים על התנאי "ע"מ שתניקי את בני", סתם. וכנראה שכן פירש גם בח"ד, עיי"ש. ולפי דרכנו למדנו שמהלוקת ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו אינה העברה פשוטה ממחלוקתם בתוספתא נדה פ"ב הנ"ל, שהרי דברי רשב"ג אינם שייכים כלל להלכה של דיני ההנקה, ובהכרח נאמרו על משנתנו במגרש ע"מ שתניק את הבן, ואין להניח כלל שהוא מפרש את דברי התנא המאוחר שהשתמש בדברי ר' מאיר ור' יהודה בתוספתא נדה פ"ב הנ"ל. ברם פירוש זה קשה, וכי איזה שיעור הוא כ"ד חודש (או י"ח חודש) לתינוק שכבר ינק זמן ידוע, ופשיטא שמונין מזמן לידתו. ולפיכך נראה כפירוש בעל מנ"ב שדברי רשב"ג עונים על הסיפא של משנתנו: "על מנת שתניקי את בני שתי שנים" ועליה אמר רשב"ג שמונין משעת הלידה, אעפ"י שאמר בפירוש "שתי שנים", ואינה מיניקתו אלא עד שימלאו שתי שנים לוולד. ועיין בצפנת פענח פ"ח מה' גירושין הי"ט, ולדעתו חולק הת"ק על רשב"ג, עיי"ש.

336-38. ועל מנת שתיניקי את בני, הרי זו מגורשת מיד, עד שיאמר אם לא תשמשי, ואם לא תניקי, דברי ר' מאיר וכו'. וכ"ה ( אם לא תשמשי ואם לא תניקי) גם בחי' הרשב"א ע"ה, ב', ד"ה רב אשי, רא"ש פרק מי שאחזו סי' ט', שו"ת שלו כלל מ"ו סי' א', וכן הוא הסיגנון להלן קידושין פ"ג ה"ב, וציינו לה הראשונים הנ"ל. וכן בבבלי ע"ו א': אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי, אם תניקי ואם לא תניקי, דברי ר' מאיר, כלומר בכל מקום שלא כפל תנאו, התנאי בטל והמעשה קיים. ובד ובכי"ע: עד שיאמר לא תשמשי ולא תניקי, ואף שם הפירוש, עד שיוסיף ויאמר גם את השלילה, כלומר, שיכפול תנאו. והגאונים (עיין אוה"ג, התשובות, עמ' 172 ואילך) והרי"ף (פ"ז סי' תק"מ, שו"ת שלו ד' ליוורנא סי' ל"א) סוברים שאם אמר "על מנת" אין דיני התנאים קיימים, ואין צורך בתנאי כפול וכדומה, מפני שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, עיין בבלי ע"ה ב', ור' מאיר אינו סובר שהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. אבל בחי' הרמב"ן וברשב"א וברא"ש הנ"ל הוכיחו מן התוספתא שאף ב"על מנת" קיימים דיני התנאים שהרי למטה בסמוך (שורה 47) מפורש שכל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו, ולא חלק ר' מאיר שם, ומכאן שאף ר' מאיר סובר שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו, ומכל מקום מצריך תנאי כפול אפילו בעל מנת, עיי"ש בראשונים הנ"ל. בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב, ובמקבילה בקידושין פ"ג) השיטה הפוכה, ודווקא ב"על מנת" צריך תנאי כפול, אבל ב"אם" אין צורך בתנאי כפול, עיי"ש, והביאוהו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו במקומו, עמ' 269 ואילך, ועיין מש"ש עמ' 270 ואילך בפי' הירושלמי ומה שהבאתי בשם העיטור. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד.

439-40. אין תניי בכתובין שאינו כפול. להלן קידושין פ"ג ה"ב, בבלי כאן ע"ו א' הנ"ל, עיי"ש.

540-42. על מנת שתשמשי את אבא, ועל מנת שתיניקי את בני, ומת, הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט, דברי ר' מאיר. וחכמים או' יכולה היא שתאמר לו הבא אביך ואשמשנו וכו'. כל הברייתא בליקוטין הנ"ל, 46 עיין לעיל פ"א, הערה 5. והסדר בברייתות שם הוא כמו בכי"ע. ובבבלי ע"ו א': הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים , על מנת שתניקי את בני שתי שנים , מת האב, או מת הבן, אינו גט, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט, יכולה היא שתאמר לו וכו'. ובתוספתא לא נזכרו כאן "שתי שנים", ומשמע שאפילו אם מת הבן, או האב, לפני שהיניקתו כלל הרי זה גט לשיטת החכמים, 47 שהרי כאן לא נזכר זמן כלל, שלא כמשנתנו פ"ז מ"ו וברייתא שבבבלי ע"ו א', וכן משמע מן הטעם שנתנו החכמים לדבריהם. והוא כשיטת הר"י בתוספות ע"ה ב', ד"ה מת, ועוד. וכן הוכיח מן התוספתא כאן במ"מ פ"ח מה' גירושין הי"ט. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ולעיל.

642-44. על מנת שתשמשי את אבא, ואמ' האב אי איפשי שתשמשני, הואיל ולא נתקיים התנאי, אינו גט. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אם ברצון אמר, הרי זה גט וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא בחי' הרשב"א ע"ה ב', ד"ה אמר לה סתם, ומביא ראייה ממנה שאפילו במתנה סתם אינה מגורשת לדברי חכמים. ובבבלי ע"ו א' הנ"ל לא הובאו דברי רשב"ג כאן, ואמרו שם מאן חכמים דהכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר (במשנתנו פ"ז מ"ו הנ"ל) כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. וברור שרשב"ג מודה לדברי חכמים שאם מת הבן, או האב, שהגט כשר, שאין לך עכבה שאינה הימנה יותר מזה. אבל החכמים כאן חולקים על רשב"ג ומכשירים דוקא אם מת הבן, או האב, שאינו צריך כלל ליניקה ולשימוש, אבל באמר אי אפשי אפילו שלא בהקפדה אינו גט, כת"ק של משנתנו (הנ"ל). ועיין ירוש' נדרים ספ"ח, מ"א ע"א. ולעיל, שורה 32–35, ד"ה ובירושלמי, הבאנו את דברי ריש לקיש שסובר שבאומר על מנת שתניקי סתם, אם מת הבן אפילו לא הינקתו כלל, הרי זה גט, כמפורש בתוספתא כאן ברישא לדברי החכמים. אבל בשיטת רשב"ג כאן מפרש הירושלמי שטעמו הוא משום שהוא סובר "אונס כמאן דעבד", עיין מחלוקת ר"י ורשב"ל בירושלמי שם, ולבסוף מסיק הירושלמי: אשכחת אמר רב ור' יוחנן ור' בא סברין כרשב"ג (כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט) ר"ל ורב נחמן בר יעקב לא סברין כרשב"ג. חתכה דדה כמי שעכבה, וחתכה 48 צ"ל: נחתכה. ולפנינו בירושלמי בטעות: נחתך. ובמאירי ע"ד ב', עמ' 263 (הוצ' שלישית, עמ' 275): נחתכו דדיה. דדה, כמי שלא עכבה. והגירסא שלפנינו בירושלמי לקויה בחסרון ובשיבושים והעתקתי על פי גירסת הרשב"א ע"ה ב', ד"ה ובירושלמי. ברם גם גירסת הירושלמי שהיתה לפני הרשב"א משובשת, והנכון הוא כמו שהגיה הרשב"א שצריך להפך את הגירסא ולגרוס: רב ור' יוחנן ור' בא לא סברין כרשב"ג, ור"ל ורב נחמן בר יעקב סברין כרשב"ג, וכמו שמסיק רבינו: דהא ר"ל ורב נחמן יש טענת אונס ס"ל, כרשב"ג. ועיי"ש במסקנת הרשב"א, וצע"ג. אבל במחנה אפרים ה' שכירות סי' ד' קיים את הגירסא שלפנינו. ועיין או"ש פ"ט מה' גירושין הי"ח, עיי"ש היטב. ועיין מ"ש להלן, עמ' 885, שורה 69–70, ד"ה על מנת.

745. על מנת שתשמשי את אבא וכו'. רמב"ן ע"ה ב', רשב"א שם, ד"ה רב אשי וד"ה א"ל סתם, רא"ש פ' מי שאחזו סי' ט', שו"ת שלו כלל מ"ו סי' א'.

846. ונתקרע הגט, או שאבד וכו'. כע"ז לעיל, שורה 27, עיין מש"ש בד"ה הרי זה גיטיך וכו'.

947. שכל האומ' על מנת כאומ' מעכשיו דמי. המלה "דמי" חסרה בד ובכי"ע, עיין מ"ש לעיל, שורה 28, ד"ה הרי זה. והראשונים הנ"ל הסתייעו מכאן שאפילו ר"מ סובר כן, עיי"ש.

1047-48. לכשתשמשי את אבא וכו'. עיין לעיל, שורה 29, ומש"ש בד"ה לכשתתני.

1150. נתקיים התניי, אפי' לאחר מיתה. בד: יתקיים התנאי וכו'. ובכי"ע: ונתקיים התנאי וכו', והיא היא, והכוונה שאם נתקיים התנאי, ואפילו לאחר מיתת הבעל, הרי זו מגורשת. ועיין בתוספות רי"ד פ"ג סע"ב ובכמה מן הראשונים שנשאו ונתנו בדברי בה"ג ה' גיטין ד"ו, ע"ז ע"ד, ד"ב, עמ' 319, ועיין בשער החדש על העיטור אות תיו, תנאי, שנים עשר, ל"ט ע"ג, אות ג'-ד', ובתשב"ץ ח"א סי' י"א. ועיין בהגהת הרמ"א אה"ע סי' קמ"ג סעיף ב' ובפתחי תשובה שם, אות ג' (ד"ה ואם מת הבעל), ובשו"ת ר"ע איגר סי' קכ"ו וסי' קכ"ז. וכבר האריכו בזה האחרונים.